בן לו היה לי – חלק ראשון

אריה חזר הביתה מהתפילה, שומר על שקט יחסי. את תיק הטלית והתפילין הוא מניח במקום, יודע כמה מיכל אוהבת שהסלון נשאר מסודר. המיטה שלהם סתורה, מיכל לא שם.
"מיכל?" הוא שואל את דלת השרותים הסגורה "מיכלי, את פה?" קולות משיכה באף מסגירים את מיכל הבוכה.
"כן, עוד חודש נגמר" היא שוב קיבלה מחזור. שוב לא הצליח להם.
"מיכלי, הכל יהיה בסדר, שמעת מה הרב אמר, נכון?" הוא מנסה לטעת בה תקווה, יודע שזה לא בדיוק הזמן המתאים "רוצה שאני אקח אותך לעבודה הבוקר?"
"לא, תודה. אתה תאחר לישיבת הבוקר שלך, אני בסדר" הוא שומע את המים יורדים באסלה, את הברז נפתח ונסגר. ואז מיכל יצאה החוצה, עיניה אדומות מבכי, והוא אפילו לא יכול לחבק אותה, לנחם. "אני אקח אקמול ואני אהיה בסדר, באמת. התרגלתי לזה כבר" היא צוחקת קצת.
"אויש, אני מצטער" הוא אומר בשקט ויוצא מהחדר, נותן לה את המקום שלה להתארגן.

*

הם התחתנו כבר לפני שלוש שנים, ממש שידוך מוצלח. בפגישה השנייה לשניהם כבר היה ברור שזה ה"באשערט" שלהם, אז הם משכו עוד כמה פגישות והודיעו באושר למשפחה שמגיע להם מזל-טוב.
אבל האופוריה של תקופת האירוסין והחתונה, התפוגגה ככל שהזמן הלך ועבר, ומיכל לא נפקדה. עוד חודש מלא תקווה שאחריו באה אכזבה עבר עליהם. הם הפסיקו לספור את חודשי האכזבה, מנסים להיתלות בשבועות שלהם ביחד. הריון ראשון התחיל ומיכל היתה המאושרת ביותר, אריה התהלך במין עננה של אושר, חייך אל העולם. ואז הדימום התחיל, בהתחלה בקטנה, ואחרי מספר ימים, ההריון נגמר. מפה כבר היה קשה להרים אותם. אריה ומיכל שקעו בחודשי מרה.
הם הלכו לרופא אחד שנתן לה טיפול לפוריות. עברו לרופא אחר שטען שהכל בסדר אצלם, וזה רק עניין של זמן. וכך עבר לו הזמן, ואתו גם האמונה שהם יזכו לחבוק ילד משלהם, לפחות לא בזמן הקרוב.

*

אריה יצא מהבית נסער, הוא לא יכול לראות את מיכל במצב הזה, לא עוד חודש. רגליו נשאו אותו לבית המדרש, מחפש אחר תשובה בין ספסלי העץ הקשים. בכניסה לבית המדרש הוא פגש את העסקן המקומי, הלה שראה את מצוקתו של אריה נשקפת מעיניו ומדרך הליכתו, הזמין אותו לשבת איתו קצת, לפרוק את אשר על ליבו.
אריה ישב ובכה על השנים שעברו, על העוברים הפוטנציאלים שלא הצליחו לשרוד, על רעייתו שקול בכייה מרעיד את דפנות ליבו, שוב ושוב. העסקן שמע, שם יד מנחמת על הכתף, ואמר כל מה שאריה צריך לשמוע, ובעיקר הוא המליץ על רופא מסויים בתל אביב, ובעזרת ה', תראו ישועות.
אריה מיהר להתקשר למרפאה הפרטית וקבע תור בהקדם. מעודד במקצת הוא עדכן את מיכל בפרטים הקטנים "אל תדאגי מיכלי שלי, אני מבטיח שיהיה טוב" הוא קיווה בכל מאודו שההתלהבות שלו תדביק גם אותה.

היום הגיע, הם הגיעו לבניין משרדים גדול בתל אביב, המעלית לקחה אותם לקומה החמישית. מזכירה נחמדה חייכה אליהם בכניסה, הציעה להם משהו לשתות "ד"ר פישלובסקי תיכף יתפנה אליכם, אתם יכולים להמתין כאן", היא המשיכה בתקתוקי המקלדת, בשיחות הטלפון, עד שהדלת נפתחה.
"תכנסו, הוא מחכה לכם". אריה ומיכל קמו ביחד, מודעים למבט הרחמים של המזכירה המלווה אותם לדלת, מעניין כמה זוגות כמונו היא רואה ביום, הרהרה מיכל, כמה מבטי רחמים היא שולחת בזוגות חסרי ילדים.
החדר היה רחב ויפה, מאחורי שולחן משרדי גדול, ישב ד"ר פישלובסקי. את הקיר מאחוריו עטרו תמונות של הרופא מחזיק את הילדים הקטנים שנולדו בעזרתו, כל תמונה מפארת משפחה אחרת, מדגישה את מילות התודה על הטיפול המסור. אריה עצר לרגע אחד, הוא חיכה לראות רופא מבוגר, עתיר שנים בתחום הפוריות, ובמקומו ישב בחור יחסית צעיר והחווה בידיו על הכיסאות מעברו השני של השולחן "ברוכים הבאים, בואו שבו". מוזיקה שקטה מילאה את השקט שבחדר, לא ברור להם מאיפה היא בוקעת, אבל היא עשתה את העבודה שלשמה היא נשמעה ברקע, וגרמה לאריה ומיכל להירגע. הם התיישבו אל השולחן, שומרים על מרחק קטן ביניהם.
"שלום לכם" חייך אליהם הרופא "אז ספרו לי קצת על עצמכם, מה מביא אתכם אלי למרפאה".
אריה התחיל ראשון, מרגיש במבוכתה של מיכל. הוא גלגל את סיפור חיי הפוריות שלהם, את הניסיונות והאכזבות, את ההריונות וההפלות "וזהו, המליצו לנו על הדוקטור, בתקווה שתהיה שליח טוב עבורנו" הוא סיים ונשם עמוק, כאילו סיים טיפוס מפרך על הר גבוה.
"גברת אייזנבך, יש לך עוד מה להוסיף?"
"האמת, אריה סיכם את הכל ממש טוב. רק משהו אחד דוקטור, אם אתה חושב שאין לנו סיכוי להצליח, תגיד לנו בבקשה, אל תנסה ליפות את המציאות" היא פכרה את ידיה, מתפללת לא לשמוע אותו חורץ את גורלם.
"אני שמח הגעתם אלי. אנחנו במרפאה נעשה הכל כדי שתחבקו ילד משלכם". הוא ישב איתם על תכנית טיפול, מתאר את ההורמונים, את ההשפעה שלהם על הגוף. מצייר בקווים כלליים את המוח, את הרחם והשחלות, מסביר שוב ושוב על הזריקות אותן הוא רוצה שמיכל תתחיל כבר מהחודש הקרוב. מיכל רשמה לעצמה נקודות על דף קטן, עם לוגו המרפאה. הדף התמלא כבר משני צדיו, כשהרופא בקש ממיכל להתארגן בחדרון הסמוך לבדיקה פנימית "יש לך על מדף ליד המיטה ערימת סדינים, קחי לך אחד ותתכסי. כשאת מוכנה מכוסה על המיטה, תגידי לי ואני אגיע לבדוק שהכל תקין".

מיכל הורידה את התחתונים הלבנים, מקפלת אותם בעדינות כמי שמחזיקה את גורל שבעת הימים הנקיים שלה בידיה. את החצאית היא הרימה מעט, והתיישבה על המיטה "אני מוכנה" היא אמרה בקול חלש, מרגישה את הפחד והחשש מהבדיקה הזו. היא עברה כבר כל כך הרבה בדיקות בחייה, אבל לבדיקה הגניקולוגית היא עדיין לא התרגלה, לפולשניות הזו על ידי גבר זר.
"אתה יכול להיכנס אם אתה רוצה" אמר ד"ר פישלובסקי לאריה.
"זה בסדר" אמר אריה נבוך "אנחנו בתקופה שאסור לנו" הוא גמגם בשקט.
מיכל ישבה על המיטה כשהרופא נכנס "סלח לי דוקטור פיש… פישלובסקי, אני קצת מפחדת", מקווה שלא שם לב לגמגום הקטן שלה בהגיית שמו.
"קודם כל זה נורמלי לגמרי, אל תפחדי. ודבר שני, אפשר לקרוא לי ד"ר מתן, שם המשפחה שלי נשאר מתוך כבוד לאבי" הוא חייך אל מיכל, מנסה להרגיע אותה. "אני אסביר לך מה אני עושה בכל שלב, בסדר?"
מיכל הנהנה בתשובה, מתרגלת נשימות.
"אז אני מתחיל, קודם מפריד בזהירות את פתח הנרתיק" היא הרגישה את האצבעות שלו פולשות אליה, אל קודש הקודשים שלה "עכשיו אני אכניס את הספקולום, זה יהיה לחץ של שניה, אל תתכווצי" המכשיר הקר נגע בה, ולרגע מיכל נרעדה "את בסדר גמור, מעולה" היא נשמה עמוק, מרגישה את היד של ד"ר מתן בתוכה "אני כבר מסיים" הוא אמר לפתע "זה לא היה כזה נורא, נכון?!"
מיכל הודתה בינה לבין עצמה שהיא זכרה את הבדיקה הרבה פחות נעימה לה "זה היה בסדר גמור, תודה לך על העדינות".
"ועכשיו רק נראה את מצב השחלות שלך באולטרה סאונד" ד"ר מתן כבר העביר את המכשיר הקטן ליד המיטה, מרים את המתמר בידו האחת, בשניה הוא שלף קונדום קטן והלביש אותו במקצועיות על המתמר החשוף "זה כבר ממש לא נורא, רגע אחד ואנחנו מסיימים פה". מיכל פישקה רגליים שוב, מניחה לו להכניס את המתמר אל בין רגליה "תראי איזה יופי" הוא הראה לה את התמונה על המסך הקטן, מזיז חץ קטנטן "זה הנרתיק שלך, אני קורא לו 'חדר ההורים', ועכשיו אני נכנס עוד קצת פנימה לצוואר, הוא סתם פרוזדור, והנה הרחם המכונה 'חדר הילדים'" ד"ר מתן צחק מהבדיחה של עצמו "אלו השחלות, כאן קטנות בצד, והכל נראה תקין לחלוטין" הוא הוציא את המתמר "את יכולה להתלבש עכשיו" הוא כמעט ויצא מהווילון ומיכל באה להתרומם אבל סחרחורת קלה תקפה אותה, ד"ר מתן הקדים את הצניחה של הראש שלה "מיכל, תסתכלי עלי לרגע" הוא אמר לה, מחזיק את ידה בידו "הכל בסדר, אנחנו אחרי הבדיקה, תשכבי עוד רגע ואז תקומי לאט" הוא שלח יד אל לחיה, כמו אל ילדה קטנה "את תהיי בסדר".
לא היה לה כוח אפילו להירתע. היא נרגעה כמה דקות והתלבשה.

מיכל חזרה לשבת ליד אריה, ד"ר מתן עוד הוסיף שני מרשמים לתרופות ושלח אותם לאחות לקבל הדרכה על הזריקות.
ברכב הקטן הם ישבו ביחד, התקווה אופפת אותם "אז איך את מרגישה ביחס לרופא הזה עד עכשיו?" אריה שאל, יודע שעד עכשיו למיכל היו אינטואיציות מדויקות על הרופאים שהם בקרו אצלם.
"האמת, הוא ממש הרשים אותי, עם כל התמונות שעל הקיר, עם החיוך שלו, והמבט הזה בעיניים שמרגיע, שכמעט ומבטיח שהכל באמת יהיה בסדר" היא עצמה עיניים לרגע, נזכרת בעיניים הקטנות והכחולות שלו, במבט שנתן בה רגע לפני הבדיקה הפנימית, במגע היד שלו בה… רק ברמה המקצועית, היא מדגישה לעצמה, להישאר רק שם.