עומר התגייסה.
'אני עוד אפתיע אותך פעם' הייתה הודעתה האחרונה אלי, מספר שעות טרם גיוסה.
היה לי קשה להירגע אחרי ליל האהבה המוטרף שעברתי איתה, אבל אט אט נרגעתי.
אנחנו כמעט לא בקשר. מדי פעם היא נזכרת בי, שולחת הודעה.
"חיל הים, עורך דין לוי."
ואחרי שבועיים, "קורס תצפיתניות ים."
עוברים חודשיים, "זוכר שתמיד אמרת שהלשון שלי חזקה, עורך דין לוי? אז בצבא ממש התמקצעתי עם הלשון…"
וכעבור עוד כמה שבועות, "יש לי חבר, עורך דין לוי, אבל אם הוא יזרוק אותי אני באה אליך, כי אתה…"
אני מגיב באימוג'ים, בהערות קצרות. לא משהו מחייב. כי אני מבין שהיא כבר במקום אחר. וכך עוברים החודשים… אולי שנה.
בינתיים בחיים האישיים אני ואיילת פרודתי חוזרים. לא מתוך אהבה אלא מתוך מחשבה על הילדים ומשיקולים כלכליים.
סגרתי את המשרד במתחם השבורים והשבורות וטרם מצאתי חדש כך שאני עובד מהבית. השעה היא 12, אני יושב לי בסלון, מתעסק בטלפון, שותה. נקישה בדלת.
פותח ונאלם.
עומר.
במדי הייצוג הצחורים של חיל הים.
עומר היפהפייה עוצרת הנשימה. בשלה יותר, שחומה יותר, מדהימה יותר. עומר מושא חלומותיי הרטובים. עומר מלכת זכרונותיי.
אבל איך היא הגיעה אליי הביתה? ומה אם אשתי תדע?
איני מזמין אותה פנימה. רק עומד מולה ללא מילים.
אז היא נכנסת בעצמה. היא מדהימה.
"ייצגתי את החיל באיזה אזכרה פה, אז החלטתי לקפוץ להגיד שלום…אז מה עורך דין לוי, חזרת לאשתך אז אתה כבר לא רוצה אותי? אפילו לא מזמין אותי להיכנס?
"לא עומר… סליחה עומר… פשוט, אני רק חודש כאן ועדיין מרגיש קצת אורח…"
אני מבולבל, מהוסס.
היא לוקחת בידה תמונה של אשתי עם הילדים, "אז זאת אשתך…"
"איילת".
"דווקא כוסית, איילת שלך. אז היא מספקת אותך ואתה זורק אותי?"
"מה פתאום מספקת, עומר, אנחנו לא שוכבים. חזרנו רק בשביל הילדים. רק הקריירה שלה מעניינת אותה."
אנו עומדים זו מול זה. אני מרגיש שפגעתי בה. אבל גם שהיא רוצה אותי.
"אני פשוט חושש לאבד הכל אם…"
"אז תתקשר אליה".
"היא לא אוהבת באמצע העבודה."
"תגיד לה שאתה רוצה להכין צהריים, שאל אותה מתי היא חוזרת."
ואני. מהוסס. הולך אל הספה, מתיישב, מתקשר.
"שים על רמקול."
אני שם.
איילת: "אתה יודע שאני לא אוהבת שאתה מתקשר לכאן."
אני: "כן, סליחה איילת… פשוט… אני רוצה להכין צהריים. מתי תגיעי?"
איילת: "אתה פשוט לא מקשיב אף פעם, הא? גם מתקשר למרות בקשותיי, גם לא יודע למרות שאמרתי לך פעמיים שיש לי היום פרזנטציה ולא אגיע לפני 6. אתה פשוט מוציא אותי מדעתי."
ובינתיים, עומר, מולי, בחיוך ממזרי, מפתחת כפתורי חולצתה הצחורה , אחד אחד. היא עומדת לה מולי. צורבת את עיניי. והיא משילה חולצתה, נותרת בחזייה לבנה פשוטה המכסה על שדיים הדורים ועורה כה שחום ובוהק. עומר המהממת.
אני: "וואוו."
איילת: "מה וואוו, אתה בכלל מקשיב לי. אתה בלתי נסבל, חיים. "
ועומר ההדורה המפתה המגרה, קרבה אלי ומתיישבת על ברכיי.
אני: "לללללאאאא."
איילת, כועסת: "מה לא? מה עובר עליך?"
אני: "נשפך לי פה משהו".
איילת: "טוב אין לי כוח אליך", ומנתקת.
"נשמעת ממש נחמדה, אשתך."
עומר יושבת עלי.
עומר.
המדהימה.
הנחשקת.
האדירה.
מביאה את שדיה המושלמים, הבשלים, המלאים, בחזייתה הלבנה אל שפתיי.
ואני. איני מסתער, אלא פשוט בוכה. מהתרגשות.
"ע..ע..עומרררר", אני מתייפח, "אתתתת כל כך….מיוחדת… ויפה… וחושנית." ואני מניח ראשי בין שדיה במקום ההוא האהוב עלי מכל ומתרפק עליה. והיא? היא מצמדת בידה את ראשי אל שדיה, מלטפת, מרגיעה. אימהית.
"די, ילדון, אל תבכה."
ואני אוסף עצמי. "התגעגעתי אלייך כל כך."
לפתע היא קמה מעלי, אוספת בידה את חולצתה הצחורה, "מי שמתגעגע, עורך דין לוי, לא מייבש, לא מעליב, מזמין הביתה…" והחולצה כבר עליה, היא מתכוונת ללכת.
אני קם מן הספה כנשוך נחש, ניגש אליה וכורע למרגלותיה. מחבק בידיי את רגליה.
"עומר בבקשה, בבקשה, בבקשה, אני מתחנן אלייך, עומר, אל תלכי לי. הייתי מטומטם, נכנסתי ללחץ ובמצבי לחץ אני לא מתפקד. בבקשה ממך, עומר, תני לי לתקן. שגיתי. פגעתי בך, וזה ממש לא מגיע לך, את שהיית טובה אלי תמיד. אנא…"
בידיי אני חובק בעוז את רגליה, נואש ממש.
"את… האישה המדהימה של חיי, עומר. אני מתחנן…"
היא מביטה אלי ממעל, "באמת פגעת בי, אדון לוי."
"אני יודע, ואני מטומטם, ואני מתנצל, ואני מתחרט בכל מאודי."
"אני כבר לא בטוחה שאתה זוכר…"
"אני זוכר, עומר. פישלתי. וזה לא יקרה יותר בחיים. אני נשבע."
"מה אתה זוכר?"
"שאת…
האישה…
של חיי.
שאת. האישה. שלעולם. לא אוכל לסרב לה. שאת ורק את.
אנא סלחי לי."
היא מביטה בי ממעל בעיניה השחורות העזות, מלטפת אותי על לחיי, "טוב ילדון, צ'אנס אחרון, לא תהיה עוד הזדמנות, שתדע."
ואני מתחיל שוב לדמוע, "תודה לך, עומר, תודה מעומק לבי", ואני מנשק לה. את המכנסיים, את הנעליים. אני אסיר תודה לה על מחילתה.
היא מסמנת לי לקום. מניחה שתי ידיה על לחיי, מחייכת אלי. וזה כה מרגיע אותי ומנחם. והיא מקרבת פניי אליה, לוחשת, "איכשהו תמיד אתך, יוצא שאני המבוגרת ואתה הילדון."
אני מהנהן בהסכמה.
"אבל אין לנו הרבה זמן כי אני צריכה לחזור לבסיס, אז בוא תתמקד בלענג אותי, ואני במקביל יענג אותך עורך דין לוי, סבבה?"
הנהון.
"אבל אתה לא גומר היום בלי רשות שלי, ברור?"
ברור.
בתוכי אני חש צער עמוק על שנכשלתי איתה. על שפגעתי בה.
והיא מתחברת אלי לנשיקה ארוכה עמוקה. הלשון החזקה שלה מלהטטת בתוך פי. מטריפה אותי. ותוך כדי נישוק היא משחררת ידיה מפניי וחופרת נוברת בטני מתחת לחולצה. הבחורה הזו היא כל כך… חושנית.
בתום הנשיקה אני מציע לה שנלך לחדר השינה שלי, "בא לי שנזדיין בצד של אשתי הפריג'ידית". במבעה אני רואה שדבריי התקבלו באהדה, שהיא כבר אינה פגועה ממני.
בחדר השינה, בעודנו עומדים, אני מסיר ממנה חולצתה. גם מכנסיה. צחור תחתוניה מדגיש שחימות עורה הרענן. "את מושלמת, עומר. את. האישה. המושלמת."
מבעה אלי נעים, נוהר, היא מחבבת אותי ואוהבת את העובדה שגופה הוא עבורי שלמות.
היא מקלפת מעלי חולצתי, מפתחת חגורתי ומשילה מכנסיי. אנו עומדים זו מול זה. מביטים.
היא בחורה גדולה, עומר. לא שמנה, ממש לא, אבל יש לה ירכיים עבות, אגן רחב ושדיים מלאים. יותר אישה מבחורה. והיא עולה על מיטתה של אשתי, מתיישבת בגבה אל גב המיטה, מכופפת ברכיה וקוראת לי, "בוא ילדון, בוא אל מאמה."
היא קוראת לי היום ילדון, כנראה בגלל שייבבתי מולה או בגלל שכרעתי למרגלותיה. אבל לא בצורה משפילה, אלא בצורה אימהית. ואני מטפס אל המיטה, אוחז בשוקיה, מעסה קלות, ואז צולל אל ירכה. מתחבר אליה בשתי ידיי ובפי. מעסה בה ונושך בה וחורש בה.
"אווווווווווו, עורך דין לוי…", היא נענגת לה, "בשביל התחושות האלה באתי…", ואני מתמיד שם ועמל. ואז עובר אל הירך הדשנה השנייה. ועומר ממשיכה להיאנח ואז ראשי עובר לאכול את תחתוניה. היא נענית לי. בגופה ובקולה. ואני מרטיב את תחתוניה, לועס ובולס. הכי חזק שיכול.
היא מיישרת רגליה, רומזת, ואני נרמז ומסיר תחתוניה, מוותר על הלשון מביא את פי אל טבורה למציצה, שולח יד אחת לשדה ובשנייה חודר אותה בעוצמה, עם 3 אצבעות. איני מפמפם אלא חודר, מתהפך ויוצא, שוב ושוב. "כן אדון לוי, כןןןןן, כככככה אדון… טוב… טובבבב… טובבבב", ואני נושך פטמתה, ואני מזיין אותה באצבעותיי, ואנקותיה מתגבהות, מתארכות, ו…היא גומרת, עומר המפוארת.
באיטיות אני חולץ ממנה אצבעותיי. מביט אליה בתקווה. שמחלה, שסלחה, שנהנתה.
היא מחייכת. עיניה אלי מאירות. אני שמח.
"סליחה עומר. מעומק לבי המצטער. אנא סלחי לי."
"בוא ילדון, מאמה סולחת לך, אתה בטח רעב, הגיע הזמן שלך לינוק.
מבפנים, ממש ממעמקים, אני מאושר שסלחה. ואני מקבל עלי את הובלתה. ואני מטפס אל שדיה הנדירים. המופתיים.
היא חולצת שדה מתוך החזייה, הוא שחום ועגול ומושלם, ופטמתה אלי נזקרת, כהה. ואני יונק כמו תינוק חרמן. יונק ונושק ונושך. איזה כייף. איזו אישה. שלא תיגמר לעולם. אני יונק… וגונח… ומתאווה.
בתום היניקה, היא מגלגלת אותי מעליה, מסירה חזייתה. נשכבת. אני שוכב לצדה והיא מסירה מעלי תחתוניי. "אני אוהבת את הזין שלך, עורך דין לוי, בגודל הנכון."
איזה כייף לי.
היא עולה עלי, "אני עדיין לא מרשה לך לגמור", והיא מכניסה אותו אל תוכה. ודוהרת בהילוך איטי, כדי שלא אגמור. התנועה שלה עלי היא מופתית. קדימה ואחור, ולצדדים, כמו מביאה איברי לכל פינות כוכה, והשדיים שלה מתנודדים להם ממעל לי. מפוארים. והיא נאנקת, מתענגת, מטריפה, ואז יוצאת.
איזו אישה. איזה שדיים. איזו חושניות.
"אני צריכה לחזור לבסיס", היא אומרת וקמה. אני מתבאס. אבל היה לי כייף. היא לובשת תחתוניה, אני מביט בה.
"אני אוהב את הגוף שלך, עומר. כל חלק ממנו אני אוהב. ואני ממש ממש מצטער על מה שעשיתי."
"היית ילד טוב, מהרגע שהבנת שטעית, ילדון", והיא רומזת לי לשבת על קצה המיטה. היא כורעת למרגלותיי. היא הולכת למצוץ לי. היא מישירה מבט ואומרת, "תמשוך כמה שאתה יכול". והיא מוציאה לשונה ומשחקת בכיפת איברי.
אני משתנק.
אחר כך היא מכניסה את כל הכיפה אל פיה, עוטפת, מוצצת, מפוצצת.
אני מרגיש שהעונג הוא בלתי נתפס, נושם עמוק כדי למשוך. ואז היא ניתקת, ושוב משחקת עם הלשון בלבד. במקביל היא מניעה ידה אל אשכיי, כמו שוקלת אותם, משחקת בם, מתהדקת בעדינות, אני נחנק. ואז… באחת… היא מכניסה את כולו אל תוכה. את כולו. ועולה ויורדת ובידה את אשכיי היא מהדקת, והיא מוצצת ולשונה בי לוהטת, מלהטטת..
"עומרררררררררר… עומררררררר", אני מייבב, אני מתפרק.
ואני גומר לה בפה והיא בולעת הכל. ואני באקסטזה.
וכבר היא לבושה, הולכת לסלון. שוב היא מביטה בתמונתה של איילת, אחר ממשיכה אל הדלת. אני בעירומי בעקבותיה. וליד הדלת אני אומר.
"עומר.
את האישה שאיני יכול לעמוד מולה.
את האישה הכי יפה הכי חכמה הכי שלמה. בעולם.
תודה.
שסלחת לי, שהיית לי אימהית, וחושנית, ואינסופית. "
היא מלטפת לחיי. "הכל טוב ילדון".
והיא הולכת.
שאלתי היא האם הכיוון נוטה לשליטה והשפלה? כי כך נראה ולכך אני מקווה. תמשיך!
מחרמן חבל על הזמן
שלא ייגמר לעולם
סיפור מעולה ומחרמן מחכה להמשך
מעולה