"דוד, כבר שילמת לבייביסיטר?"
"איזה בייביסיטר, מהחתונה של בת דודה שלך?" הוא מנסה להיזכר מתי הם לקחו עוד פעם מישהי שתשמור על הילדים.
"לא, ביום של היאכטה" היא מחייכת אליו, מזכירה לו את היום ההוא, שמאז לא חזר על עצמו "הבת של מרקוביץ שמרה על הילדים, ולא היה לי מזומן. שילמת לה כבר?"
"אוי, אני תכף אצא לתפילה, אני אביא לאבא שלה". דוד בודק את הכסף, לוודא שהסכום קיים בארנק, והוא יוצא לתפילה. אדון מרקוביץ תמיד מתפלל איתו, ככה הוא יוכל להעביר את הכסף לאבא שלה, ולחסוך את אי הנעימות בחוסר התשלום בזמן.
כל התפילה דוד מרגיש איך העיניים שלו תרות אחרי השכן מלמטה, אך לשווא. מוזר, הוא חושב לעצמו, דווקא כשאני צריך אותו פעם אחת הוא לא נמצא. בדרך הביתה, הוא מדלג במדרגות ונעצר מול השלט הקטן 'מרקוביץ'. אף פעם הוא לא החליף איתם מילה, שכנים שקטים שכאלה. וגם הילדים לא בגילאים של הילדים שלו, כך שאין ממש ממשק ביניהם.
דפיקה קטנה על הדלת ורעש נשמע מבפנים. "עוד רגע" קול של אישה עונה לו מבפנים, ודשדוש הרגליים נשמע היטב.
"כן" פותחת לו את הדלת גברת מרקוביץ, נראית בדרך לאירוע.
"רק רציתי להעביר כסף לבת שלכם, היא שמרה על הילדים שלנו לפני שבועיים בערך" הוא מניח על השולחן הקטן בכניסה את השקית המוכנה מראש. "תמסרי לה סליחה על הזמן שלקח לנו, טעות שלי ששכחתי".
הוא ממשיך במדרגות הביתה, מעדכן את מירי בפרטי המסירה.
"אולי נזמין אותה שוב? הילדים הסתדרו איתה כל כך יפה, והבית היה מסודר ונקי" מירי מחייכת, מנסה למשוך את בעלה לעוד הרפתקה שכזו.
"אולי" והוא כבר נכנס לחדר הקטן שבו הוא לומד, גמרות פתוחות סביבו, מכין שיעור למחר.
מירי נכנסת אחריו לחדר, מניחה לידו כוס תה חם וצלחת עם עוגיות מעשה ידיה. היא מתלבטת אם להתיישב לידו, לנסות להעביר את תשומת הלב אליה, אבל כל כולו בתוך הגמרא כבר, והיא יוצאת החוצה, סוגרת אחריה את הדלת ועוברת למחשב.
'שלמה, שלום.
לפעמים נראה לי שאתה הפסיכולוג שלי, לפעמים חבר. לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.
בעלי חזר לפני יומיים, ונכנסנו שוב לשגרה רגילה, ורק השרירים הרפויים שלי, מזכירים לי את מה שהיה רק לפני רגע.
תודה על יום קסום בחברתך, באמת שזה לא מובן מאליו.
ערב נפלא, מירי'
היא שולחת את המייל ופחד קטן מתגנב לליבה, שלא יחשוב שהיא סתם מתחנפת, ואולי רוצה עוד יום פינוק כזה. ממש לא. היא אומרת תודה על כל רגע שהיה, אבל פניה לעתיד, למציאות. ולצערה, במציאות היומיומית לשלמה אין מקום של ממש, אותו היא חייבת לדחוק לזמן הפנטזיה.
התשובה מגיעה אחרי רגע בדיוק –
'מירי יקרה,
היה לי יום קסום. לא מפסיק להתגעגע…
מוכן להיות הפסיכולוג, החבר, המאהב, איך שתרצי, רק רוצה להיות.
שלך, שלמה'
מירי הביטה במילים שריצדו מולה, מעבירה לאיטה יד על הלחי, מדמיינת את היד של שלמה נוגעת בה.
"עסוקה?" הקול של בעלה הקפיץ אותה.
"לא, סתם משהו במחשב" אבל הסומק שבלחיה כנראה הסגיר אותה.
"רוצה לשתף אותי, או שזה משהו אישי?"
"באמת שום דבר מיוחד" היא הסתכלה עליו, על בעלה שמפרגן לה כל כך, לו רק יכלה לפרגן לו גם קצת. "אז מה רצית"?
"אני יוצא לכמה דקות, החברותא שלי נתקע עם הרכב, אני אתניע לו ואחזור מהר" הוא משחק עם המפתח על האצבע, מבהיר את כוונותיו.
"בהצלחה" מירי עונה לאוויר הריק שנשאר אחרי שהוא כבר התקדם לכיוון הדלת.
*
הרכב הותנע בהצלחה, ודוד כבר בדרך הביתה, מראה הסומק בלחיה של מירי קצת חורה לו, הוא אפילו לא יודע להגיד למה. היה ביניהם סיכום שבעל פה, שהיא יכולה להמשיך לשמור על קשר עם הגבר ההוא, הוא לא רצה לחשוב עליו כשעל שלמה שאותו למד להכיר, אלא כעל גבר כלשהו. אבל פתאום המבט שלה על המחשב… הוא הרגיש שהוא מחוץ למשחק, שאין לו חלק בהתרגשות הזו שלה.
ומה איתו?
מה עם דוד, עם בעלה?
הוא יודע ומרגיש כשהיא מגיעה למיטה חמה, הוא לא מכחיש שהוא נהנה מזה, אבל לפעמים בא לו גם להרגיש את הפרפור הזה, את הסומק בלחיים, את הנשימה המואצת.
בחדר המדרגות שוב חושך, שוב נשרפה כנראה הנורה. הוא עולה במדרגות, טרוד במחשבות אחרות, על אי בודד וגוף אחר, ולא שם לב לשכנה שיורדת לקראתו. ההתנגשות לא הייתה ניתנת למניעה.
דוד הרגיש את המכה חזק בבית החזה שלו, ראש שנתקע בו חזיתית.
"אאוץ'" הקול אמר וכעבור שנייה "סליחה, לא התכוונתי"
"זו לא אשמתך, סליחה" הוא התנצל, מדליק את הפנס הקטן הקבוע בנייד "כבר מאתמול אין פה תאורה, אני אדבר עם ועד הבית". הוא לא מזהה את הבחורה שנתקע בה, תוהה אם היא שכנה חדשה. "את גרה פה?"
"לא, חברה שלי היא הבת של השכנים שלך, משפחת מרקוביץ" .
"את בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל, כשראה שהיא מחזיקה את ידית המעקה, ככל הנראה לייצוב.
"אני אהיה בסדר. תודה וסליחה" היא פונה ללכת, ודוד מסתכל אחריה, האם זה אות משמים? על הרצפה נשאר אחריה כרטיס רב קו ירוק, נפל כנראה בזמן ההתנגשות. דוד מרים את הכרטיס, ויוצא אחריה. היא לא נראית בשום מקום.
הוא מתניע את הרכב, יוצא לכיוון התחנה, חבל שהיא תגיע לאוטובוס ותגלה שהכרטיס לו אצלה.
הוא רואה אותה צועדת במהירות, כאילו בורחת.
"סליחה שוב, הכרטיס שלך נפל במדרגות" הוא עוצר לידה, מתאים את קצב הנסיעה לקצב הליכתה.
היא עוצרת לרגע ומסובבת את ראשה אליו, השיער שלה זז יחד איתה ודוד מרגיש את הולם ליבו, מרקיע שחקים. "חיה, נכון?"
"איך אתה יודע את השם שלי?"
"מצאתי את הכרטיס שלך במדרגות, כמו שכבר אמרתי. תעצרי לרגע ואני אשמח לתת לך אותו" הוא מרים את הכרטיס, ועוצר את הרכב, אחרי שגם חיה נעצרה.
"תודה לך, אני חייבת לרוץ לאוטובוס אחרת אני לא אגיע בזמן" היא מתקרבת לכביש, לקול צפירת האוטובוס שעוקף את דוד "אוף, פספסתי את האוטובוס, תודה לך".
"מה אני עשיתי? בואי תיכנסי אני אקח אותך הביתה".
"השתגעת? לא נכנסת עם גברים לרכב"
"אני שכן של חברה שלך, ואני לא גברים, אלא גבר אחד. את יכולה להישאר פה, יבוא אוטובוס נוסף עוד חצי שעה" הוא מגיש לה את הכרטיס, רואה את ההתלבטות בעיניה. הדלת של המושב האחורי נפתחה, וחיה התיישבה.
"רוצה להגיד לי לאיפה לקחת אותך?"
"רחוב רש"י 17. תודה"
שקט השתרר ברכב הקטן, דוד פתח את החלון לאוויר נקי שייכנס ביניהם ויפשיר מעט את האווירה "אתן לומדות ביחד בסמינר?" הוא מנסה להראות שהוא מכיר את השכנה שלו.
"לא, מזמן כבר סיימנו. אני חברה של הבת הגדולה שלהם, היא ילדה לא מזמן, ובאתי להורים שלה, להעביר דרכם מתנה"
דוד מנסה להתאפס על הבנות של השכנים, הוא לא ממש מכיר את המשפחה שלהם, ואין לו מושג שהתווסף נכד חדש למשפחה.
"מזל טוב. בקרוב אצלך" הוא אומר בשקט, שם לב לחוסר הניכר בכיסוי הראש.
"תודה, לפעמים זה לא כזה פשוט"
"לא רוצה לחטט, אבל הכל בסדר?"
"עזוב, תעצור לי לפני הפנייה לרחוב, אני לא צריכה שמישהו יראה אותי יוצאת מרכב שלך. תודה על הטרמפ".
"חיה, לא נעים לי. באמת שלא" הוא התנצל שוב, כבר לא יודע למה הוא מתנצל, ולמה הוא לוקח אותה, ולמה הוא עכשיו מרגיש לא נוח עם השאלה שלו "סליחה אם שאלתי משהו לא במקום"
וחיה התחילה לדבר פתאום, מספרת על בחור נפלא שהיא הכירה בשידוך, והכל היה אמור להיות סגור כבר, והתאריך של החתונה כבר היה צריך לעבור מזמן, ואז פתאום אבא שלה עבר אירוע מוחי, והחיים שלהם השתנו, וההורים של הבחור נבהלו מהנכות של אביה וביקשו לבטל את השידוך. והיא עכשיו בשלב שלכל החברות כבר יש ילדים, ורק היא בלי בעל, ובלי ילד. והדבר היחיד שהיא חושבת עליו זה איפה הבחור שהיה אמור להיות לידה בימים האלו? איפה החיבוק שהיא חיכתה לו מהבחור ההוא? איפה קול הבכי מהחדר ליד?
כן, עברו כבר כמה שנים, ותמיד בשידוכים עולה הנושא ההוא, שלא מדברים עליו, והיא נפסלת. שוב ושוב.
לכן היא לא הייתה מרוכזת כשירדה במדרגות החשוכות, ולכן היא נתקלה בו לא בכוונה.
"אז סליחה ושוב סליחה" היא מסכמת את דבריה שנאמרו בנשימה אחת מהירה.
"וואו, חיה אין לי ממש מה להגיד לך. רק שיהיו לך חיים מאושרים, את עוד צעירה, כל החיים לפנייך. יבוא בחור אחר, טוב יותר". המילים יוצאות ממנו חסרות תוכן, הוא הרי יודע כבר שהיא נחשבת לסוג נחות יותר לשידוכים. ורע לו עליה ובשבילה, אז הוא מציע לה אולי הוא ישב לשתות איתה משהו, רק שתירגע לפני שהיא עולה הביתה. שלא תבוא נסערת.
והמילים יוצאות מהפה שלו והוא מתחרט עליהן. הוא גבר נשוי, מה מצא לשבת עם בחורה רווקה, לנחם אותה, לתת לה כתף. ואולי הוא רוצה לתת לה כתף. ויד.
להצליח לנחם אותה. להראות לה שלא כל הגברים היו בורחים לאור המצוקה של אביה היקר. ושלה., משאירים אותה להזדקן לבד עם עצמה, באוכלוסיה שמתייחסת בהסתייגות לנשים רווקות.
"חיה, אני מצטער. לא באמת התכוונתי" הוא מתחיל לגמגם התנצלות מעושה "מקווה שהכל יעבור לך בסדר, ואולי עוד ניפגש יום אחד, בסיטואציה אחרת". הוא יודע שהוא מתפתל עם המילים, אבל ככה יצא לו.
"תודה רבה לך שוב, איך אמרת שקוראים לך?"
"דוד. שיהיה לך המשך ערב טוב" הוא מחייך אליה כשהיא יוצאת מהרכב. הוא עוד נשאר במקומו, מביט בה כשהיא מתרחקת.
כמה היה רוצה לצאת אחריה, להיות לה לאח גדול שמרגיע. יודע להגיד את המילה הנכונה, ולא כמוהו, מגמגם כאילו היה נער מתבגר.
מעניין, הוא חושב לעצמו, אצל מירי ושלמה גם הכל החל בגמגום, או ששם מראש היתה תקשורת אידאלית? אבל הוא מרחיק את המחשבה הזו, כי מחשבה גוררת תמונות, ודימיון. הוא לא רוצה לדמיין, הספיק לו כבר מזה.
אז הוא מחשב את הגיל של הבת של מרקוביץ, מתקרבת לשלושים, לפי דעתו.
לא הרבה יותר צעירה ממירי שלו, אבל נראית כל כך שונה ממנה. נראית כמו גירסה טובה של אישה. אבל למה הוא חושב עליה ככה?! קשה לו עם נדידת המחשבות.
הוא מרגיש איך העיניים שלו מלוות אותה עוד קצת, והמחשבות עפות להן רחוק ממנו. לפתע היא מסתובבת בפינה, ואותו השיער מתנופף איתה שוב, היא מחייכת אליו וממשיכה אל רחוב רש"י, ממש מעבר לפינה.
לדרדסית המיוחדת.
כתיבתך מפעימה את הנפש ומעוררת ערגה וכיסופים
תשוקות כמוסות ומאוויים.
קראתי את יצירות המופת שכתבת והועלו בכל האתרים ואני מוכרח לציין שמילותייך החודרות מפעמות ברגשות מתעתעות ומהתלות בחושים וגורמות לגוף לחוש נימוח כמו חמאה אשר נזלפה על מחבת לוהטת.
את מוכשרת בטירוף!
וואו.
(על שתי התגובות שלך.)
אוף…. כל יום בודק אם יש פרק נוסף….
אולי תנסי קצת לצמצם מרווחים?????
תכלס…… לא יודע ???? שלא נאבד את הרצף..
נראה לפי ההמשך ????
בכל מקרה את כותבת מדהים!
תודה
וואו
הפעם ערבבת ????
פתחת איזה סיפור חמישי במקביל ????
תודה
שזה טוב?