מאת דוב צפוני
סוף השבוע של תכנון הפעילות השנתית של הנהגת דרור היה אינטנסיבי כמצופה. ישיבות ארוכות, דיונים סוערים, והלחץ להמציא את הגלגל מחדש, שנה אחר שנה. ישבנו במרכז ההדרכה הכפרי, לא רחוק מבית הוריו של יואב, מותשים ומרוקנים. השעה הייתה כבר אחר הצהריים המאוחרים של יום שישי, והשמש החלה את דרכה אל המערב, צובעת את השמיים בגוונים חמים של כתום וצהוב.
"אני חייבת אוויר" אמרתי ליואב בהפסקה שקיבלנו לפני ארוחת שישי, מרגישה איך קירות החדר סוגרים עליי.
הוא הביט בי, עיניו החומות-ירוקות קוראות את מחשבותיי. "גם אני", אמר. "בא לך לברוח קצת?"
"לאן?" שאלתי, סקרנית ומלאת תקווה.
"זוכרת את הטרקטורון בבית של ההורים שלי?", שאל וחיוך שובב מבליח בזווית פיו. "אני מכיר 'ספוט' מדהים, ממש פה קרוב. נוף משגע, ואף אחד לא יראה אותנו".
המילים האלה – "אף אחד לא יראה אותנו" – היו כל מה שהייתי צריכה לשמוע. הסודיות הזאת, הגניבה הזאת, הוסיפה מימד של ריגוש לקשר שלנו, ריגוש שהפך לממכר. הרעיון לברוח אם יואב, על הטרקטורון, למקום סודי בטבע… זה היה הדלק שהנפש והגוף שלי היו זקוקים לו נואשות.
"אני בפנים" אמרתי ולא טרחתי להסתיר את החיוך.
ניצלנו את ההמולה של סוף היום וההכנות לקבלת השבת (שהפעם לא אנחנו אחראים עליה, לשמחתנו), חמקנו החוצה דרך דלת צדדית כאילו היינו שני מתבגרים שובבים וצעדנו במהירות בשביל המוכר שהוביל לקצה היישוב, אל בית הוריו של יואב. הטרקטורון האדום והחבוט עמד בחצר, חיכה לנו. יואב מצא במהירות ארגז קטן, זרק פנימה שמיכה מקופלת, בקבוק יין אדום שהיה מלא למחצה, שתי כוסות פלסטיק וכמה תמרים יבשים. "אספקה בסיסית להרפתקה" הכריז בחיוך.
"מוכנה?" שאל, עיניו נוצצות, מושיט לי קסדה.
"תמיד" עניתי, חובשת את הקסדה ומתיישבת מאחוריו על מושב העור החלק.
הוא הניע את הטרקטורון ברעש גדול, והמנוע רעם מתחתנו. נצמדתי אליו, כורכת את זרועותיי סביב מותניו, מנסה למצוא יציבות. הריח שלו, תערובת של זיעה קלה, אפטרשייב עדין ו… יואב, עלה באפי, מערבל את חושיי.
יצאנו מהשער האחורי של החצר, היישר אל דרך עפר משובשת שהקיפה את היישוב. יואב נהג בביטחון, גופו נע בהרמוניה עם תנודות הכלי, מכיר כל בור, כל אבן, כל פיתול בדרך. בכל פעם שהטרקטורון קפץ או היטלטל על מהמורה נלחצתי אליו חזק יותר. הרגשתי את שדיי, המשוחררים מתחת לחולצה, נמעכים כנגד גבו הרחב. רטט חם החל להתפשט בבטני התחתונה, מתגלגל מטה, מעיר את חלצי. הוא חייך. חשתי את זה גם בלי לראות באמת.
"את בסדר שם?" הוא צעק מעל רעש המנוע, מסובב את ראשו קלות.
"בסדר גמור! מאושרת". צעקתי בחזרה את המילה האחרונה קרוב לאוזנו. נדמה לי שהוא הרגיש גם "משהו", כי הוא האיץ מעט. גם הוא לא יכול לחכות כבר.
הדרך טיפסה במעלה גבעה קטנה, והנוף שנפרש לפנינו היה עוצר נשימה. שדות ירוקים, מטעים מסודרים בשורות סימטריות, והשמש השוקעת מטילה צללים ארוכים. אבל לא התרכזתי בנוף. התרכזתי בתחושה של יואב כנגדי, במתח שזרם בינינו, בציפייה למה שעומד לקרות.
לבסוף הגענו ל"ספוט" שלו. זו הייתה רחבה קטנה בראש הגבעה, מוסתרת בין כמה עצי אלון עתיקים, משקיפה אל העמק הפרוש מתחת. אכן, היה נדמה שאנחנו מוסתרים מעיני כל. הוא דומם את המנוע, והשקט הפתאומי היה כמעט מחריש אוזניים, מופר רק על ידי ציוץ ציפורים לקראת לינת הלילה ורחש הרוח הקלה בעלים.
"וואו", הצלחתי לומר, "מדהים פה".
"ידעתי שתאהבי", אמר, יורד מהטרקטורון ועוזר לי לרדת.
עמדנו לרגע זה מול זו, מתבוננים בעיניים, והמתח שהצטבר במהלך הנסיעה הגיע לשיא. לא היה צורך במילים. היין והתמרים יחכו…
הוא התקרב אליי, ואני, במחווה אינסטינקטיבית, נסוגתי צעד קטן אחורה, יואב, מופתע, זז אחורה ונשען על הטרקטורון. "תישאר ככה" אמרתי בקול נמוך. בלי לחשוב פעמיים, כרעתי ברך לפניו, פניי מול ההתנפחות הברורה והגדלה במכנסיו. הרצון להרגיש אותו, לטעום אותו, היה חזק. התחלתי לנשק את הבד המתוח, מרגישה את הקשיות שלו תחת שפתיי. הוא נאנח, ידיו נשלחו אל שערי, מלטפות בעדינות. הנשיקות הפכו לנשיכות קטנות, מעוררות, מגרות. מצאתי את הרוכסן ופתחתי אותו לאט, חושפת את ה"בחור", כפי שנהג לכנותו בחיבה. הוא זינק החוצה, זקוף, תפוח, רוטט מעט. כתר סגלגל ומבריק עמד מול שפתיי, קורא לי.
התחלתי בליקוקים עדינים סביב הכתר, מתענגת על הטעם המלוח-מתוק העדין שלו, מרגישה אותו מתקשה עוד יותר, פועם תחת לשוני. ואז, עטפתי אותו בשפתיי, לוקחת אותו אל פי, עמוק ככל שיכולתי, מרגישה אותו ממלא אותי. הוא גנח בקול, ראשו מוטה לאחור, עיניו עצומות, שבוי בתחושה. התחלתי לנוע, קדימה ואחורה. בלשוני, בשפתיי, יוצרת ואקום עדין, שומעת את קולות ההנאה שלו, חשה את גופו רועד. ידי ליטפה את אשכיו, שהתכווצו בציפייה.
הוא גנח שוב, הפעם עמוק יותר, והרגשתי שהוא קרוב.
"חכה!" לחשתי, עוצרת את התנועה ומשחררת אותו מפי. "עוד לא!" לא הייתי מוכנה שהוא יגמור כל כך מהר. רציתי עוד. רציתי אותו בתוכי.
התרוממתי ונישקתי אותו, נשיקה ארוכה ורטובה. משתפת אותו בטעמו שלו. הוא שרבב את לשונו בפי, ידיו חופנות את ישבני, מוחצות אותי אליו מושך אותי קרוב יותר. הרגשתי את הזין הקשה שלו לוחץ כנגד בטני.
"עכשיו אני", קולו צרוד מהתרגשות. הוא הרים והשעין אותי לאחור על מושב הטרקטורון. חום המושב, שהתחמם מהשמש, הרגיש נעים על גבי החשוף, כשהוא הרים את חולצתי. לא היה צריך להוריד לי את החזייה, כי לא לבשתי אחת. הוא ידע את זה, וחייך כשחשף את שדיי לאוויר הפתוח. הפטמות שלי הזדקרו מיד, מגיבות למגע הקריר של הרוח ולמבטו הבוער.
הוא התכופף ולקח פטמה אחת לפיו, מוצץ, מלקק, נושך בעדינות. גנחתי, ראשי מוטה לאחור, מתמסרת לתחושה. הוא עבר לשד השני, מעניק לו את אותה תשומת לב, לא מקפח. בו זמנית, ידו החלה לגשש מטה, מחליקה מתחת למכנסיים הקצרים שלי, מוצאת את התחתונים הלחים.
אצבעותיו, מיומנות וחמות, חדרו מבעד לבד, מוצאות את הדגדגן שלי שכבר פעם בעוצמה. הוא החל ללטף אותו, בתנועות מעגליות, איטיות ומענות. הרגשתי איך אני נמסה, איך האגן שלי מתרומם מעצמו לקראת המגע שלו.
"נווו…" הצלחתי לגנוח, מבקשת עוד.
"עוד קצת", לחש, ממשיך לגרות אותי, לבנות את המתח, לשחק איתי. ואז, הוריד את מכנסיי ותחתוניי במשיכה אחת, וירד על ברכיו לפניי.
הוא החל בנשיקות קטנות, נוגע לא נוגע, סביב שפתי הכוס שלי, מרגיש איך אני רועדת, איך האגן שלי עולה ויורד בחוסר סבלנות. ואז, הלשון שלו, חמה ורחבה, החלה במסע חקרני, מלקקת את השפתיים, חודרת מעט פנימה, ואז עולה למעלה, אל הדגדגן. שם התמקד, מלקק במהירות, בונה את הקצב, מוצץ בעדינות, יודע בדיוק מה לעשות כדי להעיף אותי לשמיים.
לא יכולתי לעצור את זה. הרגשתי את הגל מתקרב, מתעצם, מאיים להציף אותי. צעקתי יואאאב!, הגוף שלי התקשת ופרץ אדיר של עונג שטף אותי, מלווה בנוזל חם שזרם ממני, מרטיב את מושב העור של הטרקטורון ואת פניו של יואב.
נשמתי בכבדות, רועדת מהאורגזמה העוצמתית. הרוח הקלילה ליטפה את עורי החשוף, מצננת, מרגיעה. יואב התרומם, מלקק את שפתיו, בסיפוק רב. הוא חיבק אותי, ואני נשענתי עליו, מנסה להסדיר את הנשימה.
"את טועמת נהדר" לחש באוזני.
"אני חושבת שאני מוכנה עכשיו לדגום אותך" עניתי, מחייכת אליו חיוך חושני.
התיישבתי על ברכיי. "פרוש את השמיכה".
הוא פרש את השמיכה הרכה על האדמה, ליד הטרקטורון, יוצר לנו אי קטן של נוחות בתוך הפראות של הטבע. שכבתי על הגב, והוא רכן מעליי, הזין שלו, שעדיין עמד זקוף ומלא חיים.
"עכשיו" לחשתי, מושכת אותו אליי.
הוא נכנס אליי, לאט, בעדינות, ממלא אותי לחלוטין. התחושה של המלאות, אחרי האורגזמה המטורפת, הייתה מדהימה. התחלנו לנוע בתנועות איטיות, עמוקות, מסונכרנות. הבטנו זה בעיני זו, מתקשרים בלי מילים. הרגשתי איך אנחנו מתמזגים, איך איברו מתקשח עוד יותר בתוכי, והנחתי לו להוביל, התמסרתי לקצב שלו, אבל הפעם הוא עצר אותי.
"חכי", "יש לי רעיון".
הוא ניתק ממני והתיישב בחלקו האחורי של מושב הטרקטורון. קמתי והתיישבתי עליו עם הפנים אליו, כורכת את רגליי סביב מותניו ומחדירה את הזין שלו לתוכי, לאט, עמוק. חשבתי שבזה נגמור, אבל ליואב היו מחשבות אחרות. הוא התניע את הטרקטורון, והרעידות של המנוע עברו דרך המושב, מרטיטות את גופנו (מי צריך וויברטור במצב כזה?!)
התחלנו לנוע יחד, מתואמים עם רעידות המנוע. הרגשתי איך הרטט מעצים כל תנועה, כל חיכוך, שולח גלי צמרמורת עמוקים יותר, חזקים יותר. התנשקנו, נשיקות רעבות, מתמסרים לחוויה הייחודית הזאת, מול הנוף הפתוח.
הוא הניח את ידיו על הכידון והתחיל לנסוע לאט. הנחתי את ידיי על כתפיו. התנועה הפכה לקצת יותר מהירה, הטרקטורון רועד ורוטט, ואנחנו איתו. צחקתי, צחוק מתפרץ של שחרור. זה היה מטורף! מסוכן, וכל כך, כל כך טוב.
לא היינו צריכים לנסוע רחוק, או לזוז הרבה. השילוב של התנועה, הרעידות, החדירה העמוקה והחיבור בינינו היה חזק כל כך. הרגשתי את השיא מתקרב במהירות מסחררת, הפעם איתו, בעוצמה שלא הכרתי. המבטים שלנו נפגשו, הבנה ללא מילים. הוא הגביר את התנועה, את הקצב, ואני נעניתי לו, נצמדת אליו בכל כוחי, מתכווצת סביבו, מוכנה להתפוצץ.
ואז, יחד, הגענו לשם. פרץ משותף ואדיר של עונג, צעקות שהדהדו באוויר הפתוח, חזקות יותר מרעש המנוע. הנוזלים שלנו התערבבו, גלשו מתוכי אל מושב הטרקטורון, טפטפו מטה אל המנוע החם והעלו שוב את אותו ריח חייתי, ריח של מין וחרמנות ממומשת.
יואב דומם שוב את המנוע, והשקט חזר. נשארנו מחובקים, דבוקים זה לזו, מתנשמים בכבדות.
"טוב", אמר אחרי כמה דקות. "אני חושב שעכשיו באמת הגיע הזמן לכוס יין"
צחקתי, מרגישה מאושרת, מסופקת, וחופשיה מתמיד.
פרשנו את השמיכה קרוב יותר לקצה המצוק, מזגנו יין לכוסות הפלסטיק, ואכלנו תמרים מתוקים, מתבוננים בכוכבים הראשונים שהחלו לנצנץ בשמיים שהתכהו. דיברנו מעט, צחקנו הרבה, ובעיקר, נהנינו מהשקט, מהביחד, מהסוד הקטן והמופלא שלנו, שהתעצם והתקדש תחת שמי העמק הפתוחים
נפלא