סנגוריה לא ציבורית

סגרתי בעייפות את תיק המסמכים והבטתי למשך חצי דקה נוספת בקיר, מבלי להוציא הגה, הרגשתי שאין לי כוח יותר לכלום.

'למה?, למה הלכתי ללמוד עריכת-דין?, מי לעזאזל אמר שתמיד צריך לעשות, מה שההורים רוצים?'. 

בכל השירות המסריח שלי בצבא, (תותחנים, במידה ששאלתם), רק חשבתי על איך אני מסיים ומתחיל לקרוע את החיים. 

דמיינתי טיולים, בחורות, קצת סמים אולי?, אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד.  

תאריך השחרור שלי, נפל חודשיים, לפני תחילת שנת הלימודים באוניברסיטאות, "אני לא מוכן שתזרוק עכשיו סתם שנה לזבל", אמר אבי, בטון החמור שלו, הטון שהוא שומר למקרים מיוחדים. 

"מילא אם זה היה חצי שנה, אבל שנה שלמה?" הוסיפה אמי, בטון הפולני, שהיא שומרת לשיחות מטבח, ביום ששי בערב.

ואני, מה אני עשיתי?, נרשמתי ב"הרשמה מאוחרת".

כן, היו לי בגרויות לא רעות ופסיכומטרי די גבוה, שעשיתי

בקיץ בתיכון ("אם כולם עושים כדאי לך גם לעשות, מה רע?") והתקבלתי לפקולטה למשפטים.  

בלי טיול, בלי בחורות, בלי כלום.

אחרי שטחנתי שלוש שנים בצבא, התחלתי לטחון בלימודים.

בטח תשאלו, מה עם כל הקטע הזה, של הווי אוניברסיטאי ומסיבות סטודנטים?. 

אז עשו לי טובה, תשאירו את הסיפורים האלה לסרטים אמריקאים טיפשיים, אצלנו, מקסימום היו זורקים קבצי חקיקה אחד על השני וגם זה, אם הם היו במצב רוח פרוע במיוחד. 

בנוסף, לא יכולתי להתחיל עם מי מהסטודנטיות החכמות, שלמדו שם איתי, כי הייתה לי חברה, שלא ממש אהבתי ולא ממש רציתי, אבל היא הייתה כמו עוגן, מסוף התיכון, כל הצבא ועד לאוניברסיטה.

'חכו רגע, וואו, זה יוצא משהו כמו שבע שנים! אלוהים ישמור, איפה היה הראש שלי בכל השנים האלה?'.

בכל אופן, בכל יום הייתי חוזר הביתה, לומד, יוצא, נפגש עם החברה או עם החברים, חוזר הביתה, סקס של שתי דקות, עם החברה, (במקרה הטוב) ונרדם, רק בשביל להתחיל את אותה שגרה ביום שלאחריו.

בלי לשים לב, עברו, חלפו להם, שלוש וחצי שנים כאלה ומצאתי את עצמי מקבל תואר במשפטים.

אבא צילם, אימא מחתה דמעה והחברה נתנה חיבוק קטן. לטקס גם בא החבר הכי טוב שלי, פיקסלר המניאק, עם שיער ארוך ועגילים, מסריח מגראס, עם חולצה שהוא קנה בשני דולר בתאילנד. 

בעיניים אדומות לגמרי הוא חיבק אותי ולחש לי באוזן: "תאמין לי אחי, אתה דופק את כולם."

החזרתי לו חיבוק וחשבתי לעצמי, 'איך בדיוק? הוא מטייל בכל העולם, מראה לי תמונות של כל השאפות שהוא זיין בגואה ואמסטרדם, מעשן עד שהראש שלו נופל, בזמן שאני שוכב עם אותה בחורה כבר שבע, שבע שנים !

'לא ראיתי עולם חוץ מתל אביב, לא נגעתי בג'וינט כבר עשר שנים, איפה החיים שלי נעלמו?', במקום לפלוט את כל הדברים האלה בקול רם, רק החזרתי לפיקסלר חיבוק.

 "אני חייב לרוץ", לחש לי, "יש לי טיסה עוד יומיים לקובה" ונעלם. מניאק קטן.

מגיע הסטאז', שהופך אותי לעבד, לעוד שנה ואז לקבל את הרישיון בטדי ,עם עוד איזה אלפיים מושתנים קטנים שראו יותר מדי "פרקליטי ל.א.", כשהם היו קטנים. 

עכשיו אני ניצב בגיל 26, עו"ד שלם לחלוטין, עם רישיון, גלימה ותיק מסמכים שחור, ממש כמו בסרטים ותנחשו מה, אני עדיין עם אותה חברה, שמונה שנים.

ההורים, גם היא, מתחילים ללחוץ על חתונה. 

חתונה?, אני באמת רוצה לגמור את החיים שלי בצורה סופית לחלוטין עם הבחורה הזאת?, זו שלא מוכנה לשום תנוחה חוץ מהמיסיונרית, לא נותנת שאשים עליה יד כשאנחנו בחוץ, לא מוכנה לרדת לי?, אפילו ביום ההולדת?.

אני יודע שלא הכל במערכת יחסים, צריך להתחיל ולהסתיים

במיטה, אבל אני רוצה לחיות! יש דברים נפלאים לחוות בחוץ ואני לא מקבל את זה שאני לא אחווה אפילו אחד מהם.

אז עכשיו אני במשרד המסריח הזה, מגן על כל חלאות האדם, שהאדמה אי פעם השריצה, מרוצחים ואנסים ועד להורים, שהחליטו שהדרך הטובה ביותר לחנך את הילדים שלהם, היא בכיבוי סיגריות בוערות עליהם או הטלה מהחלון.

"אתה עדיין פה?", שמעתי לפתע קול מוכר, הרמתי את מבטי מופתע וראיתי את מאיה, הרכש החדש של המשרד שלנו. 

מאיה הייתה בדיוק להפך ממני, היא הייתה עתודאית, שכל החיים שלה רק שאפה להיות עורכת דין, שחצתה את הפקולטה, בממוצע של 95 והייתה האוזן הקשבת והמגינה של החיילים, בסנגוריה של פיקוד צפון.

היא השתחררה לפני חודשיים ומיד מיהרה למצוא משרד רציני, שבו תוכל להמשיך ולסנגר על כל השרצים הנבלות והטרפות, שמצאו את דרכם המפותלת למשרד שלנו.

"למה אתה עדיין פה? עובד על התיק של כהן?", שאלה.

גיחכתי לעצמי, 'כל-כך טיפוסי למאיה הזאת, לחשוב שאני נשאר מאוחר בשביל לעבוד על התיק של כהן, האהבל הזה, שהחליט שהוא צריך לבדוק את מגע הקסם שלו, על הפנים של אשתו', חשבתי בלבי, "לא מאיה", אמרתי בקול רם, "אני לא הייתי נשאר פה דקה אחת מיותרת, בשביל החרא הקטן הזה".

פניה של מאיה נמלאו תרעומת והבנתי שעשיתי טעות מרה, נגעתי בעצב רגיש, "איך אתה יכול לדבר ככה? אתה זה שאמור לספק לו הגנה ראויה! התבטאות כזו לגבי לקוח יכולה להביא להשעיה שלך מהלשכה!"

נאנחתי שוב בכבדות, "מאיה, אין לי שום כוונה לספק לו הגנה שלא תהיה הטובה ביותר, אבל אני לא עושה זאת, מתוך סימפטיה למצבו הקשה, אלא מתוך דאגה למוניטין שלי ולשכר הטרחה המשובח, שאותו הוא טורח לשלשל לכיסי בעלי המשרד."

הבעת תיעוב וגועל עלתה על פניה של מאיה, "לא קראת את התיק שלו?, הוא בא מרקע סוציו-אקונומי קשה, אביו היה מכה אותו, אמו עזבה את הבית…"

קטעתי את דבריה בביטול, "מאיה, זה ממש לא מעניין

אותי, מבחינתי, הוא יכול לטעון שאיש ירוק קטן אמר לו לעשות את זה, עד כמה שזה מעניין אותי, גבר מכה הוא חתיכת זבל אנושי וחבל שלא המציאו בשבילו עונש מוות או משהו גרוע יותר, סירוס למשל".

אם חשבתי שההבעה שהייתה על פניה של מאיה הייתה גועל קודם, כעת פניה באמת הביעו בחילה ממשית, כנראה שחוש הסנגוריה שלה, היה מפותח מכפי שחשבתי.

"אתה…אתה…איך אתה יכול? למה נהיית סניגור בכלל?"

נשענתי לאחור בכיסא ושילבתי את ידיי מאחורי ראשי, אמנם הייתי עייף, אבל לא רציתי להפסיק את הוויכוח הנחמד הזה, מאיה ממש נראתה טוב כשהיא כועסת.

"מאיה, זה המשרד שאליו התקבלתי לסטאז', בתנאים הכי טובים, במקרה זה משרד שמייצג אנשים מגעילים, אין מה לעשות", אופס, כנראה שבאמת פגעתי בעצב.

עכשיו מאיה זינקה לעברי והתחילה לחבוט בי בחזה, באגרופים הקטנים שלה, תוך שהיא ממלמלת קטעי משפטים לא ברורים, "אתה…נבלה…בושה למקצוע…"

הופתעתי, אבל הייתי גם די משועשע, אחרי הכל, מאיה

הייתה בחורה קטנה ואני הייתי בחור גדול והמכות שלה לא ממש השפיעו עליי, לבסוף, זה התחיל להציק לי ותפסתי בחוזקה את שתי ידיה, היא הביטה לתוך עיניי וראיתי שם את הזעם הבלתי מרוסן שלה, החלטתי לדבר אליה בשפה היחידה שהיא מבינה, החוק היבש.

"הביטי מאיה, אם אני אאנוס אותך עכשיו, כשאף אף אחד לא שומע, אף אחד לא יבוא להציל אותך, זה ינחם אותך, שהיה לי רקע סוציו-אקונומי קשה?, זה ינחם אותך, שהייתי באפיזודה פסיכוטית ולכן עליי לשאת באחריות מופחתת, לפי התיקון לחוק העונשין?".

ראיתי את עיניה מתרככות והרפיתי את אחיזתי בידיה, היא

החליקה יד מהססת על שערה וקמה מחיקי, קצת הצטערתי על כך, כי מגע הישבן הצעיר על גופי לא היה רע בכלל…

היא נעמדה והביטה בי במבוכה, "אני מתנצלת על ההתפרצות, אתה מבין, הקדשתי חלק כ"כ גדול מחיי לסנגוריה, שאני כבר לא מוכנה לקבל דעות שונות משלי, אני באמת רואה בזה שליחות".

הבטתי בה בעיון, ילדה תמימה, החיים עוד לא הספיקו לכופף אותה, ללמד אותה שאין צדק, שאין שליחות עליונה, נאנחתי עוד פעם בכבדות וקמתי מהכיסא.

"טוב, מאיוש, אני באמת חושב שאני אלך הביתה עכשיו".

 

'כן, ללכת הביתה, איזה אושר, לחברה שלי, שמחכה לי בסלון, בטח קוראת עיתון או רואה טלוויזיה, מצפה שאתן לה נשיקת לילה טוב ולחשב אם זה היום בשבוע בו אנחנו צריכים לשכב ביחד, בשביל שנרגיש שאנחנו עדיין אוהבים.

"לא" אמרה מאיה לפתע, גורמת לי לסובב את ראשי בפליאה.

"אני…לא נעים לי לבקש, אחרי הכל, אבל האמת היא, שנכנסתי אלייך, לשאול, אם אולי אתה יכול להישאר ולעזור לי בתיק הזה?, מר פרידמן ביקש שאני אעזור בתיק של כהן ואני עדיין לא התרגלתי לאיך הדברים עובדים באזרחות".

שקלתי את האפשרויות, מצד אחד, הייתי מאד עייף ובאמת רציתי לחזור הביתה, אבל מצד שני, לבלות קצת זמן איכות עם המאיה הזאת, שבאמת נראתה לא רע בכלל, יכול להיות נחמד מאד.

העליתי על פרצופי את החיוך הנחמד ביותר שיכולתי לגייס.

"בטח מאיה, כמו שאמרתי, תפקידי לספק הגנה משפטית ראויה לכולם".

הבעה מרוצה מילאה את פניה של מאיה, "אני אביא את כל החומר", אמרה ומיהרה לחדרה.

לא הצלחתי להבין למה בכלל החליטו להעביר את התיק הזה לטיפולה, נראה לי שזה תיק גדול עליה.

התיישבתי שוב בעייפות, נוטל לידי עותק מהוה של חוק

העונשין, מנסה למצוא הגנות אפשריות לאשמתו של מר כהן.

מאיה פרצה שוב לחדר, לחייה סמוקות מהתרגשות וקלסרים

משרדיים עבים תחובים מתחת לזרועותיה, "מה דעתך שנתחיל בסעיף התקיפה, ננסה לבסס רקע קשה…" היא המשיכה לדבר ואני הנהנתי בחוסר ריכוז, במקום זה עברתי לסקור את גופה, בפעם הראשונה בתשומת לב.

חזה לא רע, לא גדול במיוחד, אבל אפשר להבחין בפטמות שובבות דוקרות את חזית החולצה הכתומה שלבשה. רגליים ארוכות ויפות שהיא התעקשה להסתיר בג'ינס כחול.

מה שמצא חן בעיני במיוחד, היו פניה, פנים תמימות ומתוקות כאלה, שפתיים ורודות ומלאות, עיני שקד כחולות, 'איך לא שמתי לב לבחורה הזאת קודם?'.

"ואז ננסה לטעון שגברת כהן הפעילה פרובוקציה כלפי מר

כהן…", היא המשיכה להתוות את קו ההגנה, הדי צפוי שלה ואני רק ניסיתי ללכוד את דמותה במוחי, משהו שאוכל לדמיין מאוחר יותר, בזמן הסקס השבלוני והחדגוני עם מאיה, חברתי היקרה.

לפתע שמתי לב, שנשימתה הולכת ומתקצרת והאודם בלחייה נעשה ממש מודגש, 'יכול להיות שאני מרגש אותה עד כדי כך?', תהיתי בתוכי, 'היא נראית כמו מישהי שעוד חמש שניות תהיה לה אורגזמה קטלנית, עד שלא דיברנו על התיק, היא בכלל הייתה אדישה, אולי הדיבורים על החוק עושים לה את זה?'.

החלטתי לעשות ניסיון קטן, מה יש להפסיד?.

"מאיה, תסלחי לי רגע, יש לי תיק אחר שאני מתלבט לגביו, את מוכנה לתת לי עצה?".

ראיתי את הבעת הפליאה והאושר על פניה. אני, אחד מעורכי דין המובילים של המשרד, מועמד לשותפות, מבקש ממנה עצה.

"בטח, על מה התיק?".

רכנתי לאחור בכיסאי ונתתי לדמיון שלי להתפרע (תמיד חשבתי שאני אהיה סופר ולא עו"ד), "זה תיק על עבירות מין, את יודעת, מעשים מגונים, מעשי סדום".

היא הנהנה, שפתיה היפות חשוקות.

"את יודעת מה ההגדרה של מעשה מגונה, נכון?, כל מעשה המביא לידי סיפוק, השפלה או ביזוי מיניים".

 ראיתי רטט עובר בגופה,

ידה נעה, בתנועה בלתי מורגשת, לעבר מפגש ירכיה, לעמק המתוק בין רגליה, "כן" היא לחשה, "ומעשה סדום, המחדיר את איבר המין הזכרי או חפץ לפה או לפי הטבעת?", ידה נעה שוב והיא עצמה את עיניה, ממלמלת סעיפי חוק.

החלטתי שזה עכשיו או לעולם לא, קמתי ממושבי ונעתי 

לעברה, היא המשיכה למלמל בשקט, סעיפי חוק ולא הבחינה בי מתקרב.

רכנתי קדימה, פיסקתי את שפתי ולכדתי את שפתייה, מחדיר את לשוני לתוך פיה המתוק. 

בתחילה היא הייתה מופתעת, אבל מיד נענתה, חשתי את לשונה החמה בתוך פי, מגששת וחוקרת, מלטפת קלות את לשוני שלי.

הנחתי את כפות ידיי הגדולות על שדיה הרכים מלטף אותם, מועך קלות, נשימתה הלכה והתקצרה,

בעודה ממלמלת סעיפי חוק שונים ללא הכרה.

השתדלתי שלא לפרוץ בצחוק בריא, אחרי הכל, כמה פעמים פוגשים מישהי, שדקלום סעיפי חוק מרגש אותה מינית? פרפתי את כפתורי חולצתה, הסרתי אותה מעליה  וגיליתי מתחתיה חזיית מלמלה שחורה, בדיוק כמו שאני אוהב…

גם החזייה הוסרה במהירות, חושפת חזה נאה במיוחד שלא זכה להערכה, מתחת לחולצות שמאיה נהגה ללבוש מידי יום.

רכנתי ונטלתי פטמה ורודה לפי, יונק את הטעם המלוח-מתוק שלה, ידה של מאיה הגיעה למפגש ירכיה, חדרה אל מתחת לחצאיתה והחלה לנוע בקצב מטורף בין רגליה, 

סופסוף, אחרי חיים שלמים של ניוון הייתה לי הרגשה שהולכת לקרות לי חוויה מדהימה.

בתנועת יד רחבה הדפתי את כל הניירת והחפצים האחרים, שהיו על שולחן המשרד, מותיר אותו נקי. 

הנפתי את מאיה מהכיסא והשכבתי אותה על השולחן, רוכן עליה, לשוני בפיה המתוק.

ידיי כמעט רעדו בזמן שגיששתי אחרי רוכסן חצאיתה,

שחררתי אותו והסרתי את החצאית בזריזות.

בקושי האמנתי למזלי הטוב, תחתוני מלמלה שחורים!, 

תואמים לחזייה, גם הם הוסרו בזריזות, חושפים משולש שיער זהוב מתולתל המסתיר את ערוותה.

רכנתי שוב על גופה, מנשק ומלקק כל פיסת עור, היא מלמלה בלחש, "מעשה סדום".

צייתתי, קמתי מהשולחן ונעמדתי ליד ראשה, היא הסבה את ראשה הצידה ושלחה מבט אוהב אל האיבר שלי, שכבר נחלץ ממכנסיי, מיהרתי להסיר את החולצה ואת שאר פריטי הלבוש ולהישאר ערום למולה. 

היא חייכה וסימנה לי להתקרב, פיה נפער והיא קלטה את

איברי לתוכו ללא קושי, ההרגשה הייתה אלוהית, ואני הרי מעולם לא חוויתי מין אוראלי.

פיה עבד כבוכנה, לשונה מלטפת את העטרה וידיה מלטפות

בעדינות את הביצים שלי, מחליקות מדי פעם ליטוף לישבן.

התחושה הייתה נהדרת אך אני רציתי יותר, הרחקתי את עצמי לאט לאחור עד שנשלפתי מפיה, מאיה התבוננה בי באותו חיוך, מבינה את כוונתי, ירכיה העירומים נפסקו בהזמנה, "למה אתה מחכה, אני רוצה אותך בתוכי, עכשיו, אני רטובה פחד, בחיים שלי לא הייתי כזו מיוחמת, כל כך מגורה", אחזתי באיברי וכיוונתי אותו בעדינות אל החריץ המתוק שבין רגליה ובתנועת אגן אחת ארוכה, החדרתי אותו לתוכה. 

תחושת החדירה הייתה נהדרת, מיציה עטפו אותי ורגליה נכרכו מאחורי ישבני, מעמיקות את החדירה, נעתי בתוכה,

מועך את ישבנה על עץ המהגוני היקר, שממנו עשוי השולחן, היא נאנקה ברכות עם כל חדירה, בידיה ורגליה חיבקה את גופי, דואגת שלא יוותר ולו סנטימטר בודד אחד מאיברי שלא ייכנס לתוכה.

לאחר כעשר שנים של סקס עם אותה בחורה, זה היה נהדר

לחוש במגע וריח שונים, לחוש את החזה המלא שלה נמעך אל חזי, את הרגליים הארוכות והחזקות שלה מסביב לישבן שלי, האצתי את הקצב ושבתי לנשק אותה בצורה מטורפת, על השפתיים, על העיניים, על המצח, נשכתי קלות את תנוך אוזנה, "כן, כן זיין אותי עמוק, דפוק אותי כמו שאתה יודע וכמו שאני אוהבת", אמרה, גורמת לי להתרגש עוד יותר, מהמילים המחרמנות האלה.

הוצאתי לאט את הזין שלי מתוכה והכנסתי אותו במהירות לתוכה, מוציא את הזין הרטוב מהמיצים שלה לאט ואז נכנס לתוכה בחוזקה, ממלא את כל כולה.

יד אחת שלי מלטפת את הפטמה השמאלית שלה, צובטת אותה קלות,  בוהן היד השנייה, מציירת מעגלים מסביב לדגדגנה, מלווה את  הזין שלי, הנכנס לתוכה בתנופה חזקה.

הרגשתי שאני עומד להתפוצץ, נהניתי לראות את פטמות שדייה הזקורים, את שק אשכי המכה בישבנה, מצמיד את הזין שלי בכל פעם שחדרתי אליה, "אני עומד לגמור", הזהרתי אותה.

"עוד לא!, בבקשה עוד לא, אני קרובה, זה מגיע אלי שוב", ביקשה. 

עצרתי את עצמי, נרגע מעט, היא הגבירה את חיבוק ירכיה מסביב לגבי, מזיזה את האגן שלה על הזין העבה והפועם שלי, שלחתי את ידי מקדימה מעסה לה את הדגדגן תוך כדי זה שאני חודר לתוכה, מאונן לה, גורם לה לרעד, נהנה לחוש את רעידות ירכיה משתגע על האנחות שהיא מוציאה מפיה.

"אני.. עוד.. רגע.. גומרת" גמגמה, פיה נפתח אלי, היא נאנחה, ידיה התרוממו, חיבקו את ראשי, מסמנות לי שהגיע הזמן, "ככןןןן זזזההה בב אאא", זעקה.

עכשיו כבר לא עצרתי כלום, מערבולת של תנועות וצעקות, נשיקות, נשיכות, ידיים אוחזות, לשות, מעסות. 

היא גמרה כשהיא צעקה את שמי חזק, עוד ועוד, גופה רועד דורש אותי יותר פנימה.

עצרתי את עצמי בכוח, "מה דעתך על עוד מעשה סדום?", לחשתי.

היא נשכה קלות את תנוך האוזן שלי ולחשה, "כן, מוכנה, עוד אחד". 

שלפתי את עצמי מתוכה, (בקושי רב) ומשכתי אותה אליי לעמידה.

היא סובבה את גבה אלי, רכנה על השולחן, גבה וישבנה

הנהדר מופנים אליי, התקרבתי אליה מאחור, שלחתי את ידיי קדימה, חופן את שדיה הנהדרים, ממולל את הפטמות. 

פישקתי את ישבנה, בוחן במבט אוהב את פי הטבעת הקטן. 

עמדתי להגשים כל-כך הרבה פנטזיות, בלילה אחד!. החדרתי את אברי לתוך נרתיקה הרטוב, מסכך אותו, קירבתי אותו לחור הקטן והתחלתי להפעיל לחץ, היא נאנקה קלות, "להפסיק?", שאלתי, אבל היא סימנה לי "לא" באצבעה, עוד קצת לחץ ואיברי עשה את דרכו לתוך הישבן שלה, מפלח את אחוריה.

רגליה רעדו מהתרגשות ואני הרגשתי שגם אני לא אוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב נעתי פנימה והחוצה, מתענג על הלחץ והחום המופעלים עליי. 

תוך שתי דקות, יריתי את מטחי הזרע לתוך ישבנה, היא פלטה זעקה חנוקה וגופה רעד מתחת גופי.

נשכבתי עליה בעייפות, מנשק את עורפה. 

אחרי מספר דקות, בהן השבנו לעצמנו את נשימתנו, קמנו, התנקינו, והתלבשנו.

הייתה לי הרגשה שאני יכול ללמד אותה עוד דברים חוץ מגישה לתיקים, שעליהם אנחנו עובדים במשרד. 

מה שבטוח, עכשיו אני יודע, שהיא לא דורשת הרבה בשביל להתגרות, מספיק לי לשלוף את חוק החוזים, או פקודת נזיקין, בשביל לגרום לה להתרגש, אולי בכל זאת היה

שווה להיות עו"ד.

ניצבנו האחד מול השנייה, לבושים ומסופקים, "אז מה עם התיק של כהן?" שאלתי בשובבות. 

"בעל מכה, שילך לעזאזל" השיבה לי בקריצה. "

אני אזכיר לך מחר, נדבר עליו שוב".

"אני אשמח, זו הייתה שיחה פורה מאוד".

                              סוף