משחק קוביות – חלק שני

כעבור חצי שנה…..

לאה עמלה מהבוקר על הסירים.

הבן שלה מתארס היום! ההורים של הכלה יבואו עוד מעט, הכל כבר נסגר, הכספים, הדירה, המתנות.

הזוג כבר נפגש לפני שבוע, ואתמול שוב, ונתנו את האישור הסופי.

עוד ערבוב קטן בסיר הקציצות, טעימה מהממולאים שלה, שהכל יהיה מוכן בזמן להורים הנרגשים.

דפיקה על הדלת מקפיצה אותה.

"נחמי, תפתחי בבקשה" היא קוראת לבתה בת ה12.

"אמא, זה שליח, הוא אומר שאת צריכה לחתום". היא מנגבת ידיים בסינר הגדול שתלוי עליה, וניגשת לדלת.

קופסא קטנה נחה בידי השליח, היא לוקחת לידיה, חותמת ושולחת אותו לחופשי.

את הקופסא היא מניחה בחדר שלה, על המיטה, יותר מאוחר היא תבדוק מה זה. בטח עוד אחד מהשטויות שהחתן הנרגש הזמין באינטרנט אצל השכנים. שום דבר שקריטי כרגע.

לאה נגשת למקלחת, התארגנויות אחרונות לפני הערב.

הקופסא על המיטה מחכה.. היא מסתכלת, היא הנמענת של החבילה.

היא פותחת את הקופסא הקטנה. בפנים מחכה לה מכתב:

"משתתפ/ת יקר/ה-

המשחק בו השתתפתם לפני כחצי שנה זכה להצלחה גדולה.

הוחלט לשווקו לחנויות להעצמה זוגית.

מוגשת לכם ערכת קוביות זהה לזו שבה התנסתם, תהנו.

מצורפים גם מספרי הטלפון של המשתתפים וההפקה, אם מישהו ירצה להתייעץ"

היא דוחפת את הקופסא הקטנה עמוק לתוך התיק שלה, רק זה מה שחסר לה עכשיו.

היא נכנסת להתקלח, נותנת דרור לשערה האסוף, ולמחשבותיה. חוזרת לכמה דקות אחורה במנהרת הזמן, חצי שנה אחורה, לבית המלון… היא ממש מרגישה את ידו של שי על לחייה, את הבל פיו החמים.. היא שולחת יד אל בין רגליה, לומדת את עצמה מחדש, מענגת את עצמה.

קול בעלה מחזיר אותה למציאות, "האורחים עוד מעט כבר מגיעים, השולחן ערוך, מתי את כבר יוצאת??" היא עונה בקול חסר חשק "כבר, רק מתלבשת…".

**

חוזרים למציאות. אירוסין, התארגנויות לחתונה, קניות, בגדים לילדים, חליפה חדשה לבעלה ולחתן, יש כ"כ הרבה ריצות, היא לא תארה לעצמה.

בוקר, היא בעבודה, מכינה את רשימת המטלות ליום הקרוב, הטלפון שלה מצלצל.

היא עונה בחטף "שלום", השקט שמאחורי הקו, מקפיץ אותה לרגע.

"כן.. אפשר לעזור?" היא שואלת.

"חיכיתי, כ"כ חיכיתי לשמוע אותך שוב" הוא אומר.

"סליחה?" היא שואלת, אבל הלב כבר מנתר במקום. היא כבר יודעת שזה שי. גם אם היו מעירים אותה באמצע הלילה, היא היתה מזהה את קולו.

"לאה, כבר חשבתי ששכחת אותי. אני חייב לראות אותך, עברה כבר חצי שנה, אין יום שבו את לא מופיעה לי במחשבות, בחלומות, בבקשה" קולו מפציר בה.

"שי, תראה, זה זמן ממש לא טוב, אני בהתארגנויות לחתונה של הבן שלי, החיים שלי כ"כ עמוסים עכשיו, הלב שלי עמוס. אין לי מקום לעוד אטרקציה" היא משקרת לו, היא מרגישה את השקר הולך ותופח. כמה הייתה רוצה לראות אותו עכשיו, להרגיש, להריח. אבל היא כבר לא שם.

**

יום החתונה הגיע. האולם מלא מפה לפה. משפחה, חברים.

סבב הריקודים הראשון גווע לאיטו, לאה מותשת, רק רוצה לשבת ולנוח.

אחד המלצרים מתקרב אליה "סליחה, את אמא של החתן? בקשו ממני לקרוא לך, מהקייטרינג".

היא זועפת "לך תקרא לבעלי, הוא טיפל בענייני האוכל".

הוא מתעקש "בקשו ממני לקרוא לך.." טוב, היא קמה, מתנצלת לנשים הסובבות אותה וניגשת לחדרון הצמוד למטבח, לשם המלצר הורה לה לגשת.

מולה עומד גבר חרדי למראה, אבל משהו בו מצלצל לה מוכר, היא מנסה לתייג אותו. היא זוכרת את בעל הקייטרינג של האולם, זה לא הבחור הזה, ואז זה מכה בה, הוא מחייך אליה, מוריד את המגבעת והחליפה. זה שי!

"מה אתה עושה פה? השתגעת?" היא רוצה לצרוח. היא רוצה לברוח. היא רוצה לנשום אותו. לחיות.

הוא מתקרב אליה, מושיט את ידיו "את נראית נפלא, לא כמו מישהי שמחתנת בן, צעירה כ"כ, סקסית.." הוא לוחש לה. הוא שולח יד, מלטף את הלחי המאופרת מדי. "אני לא יכולה" היא לוחשת, ובלב היא צועקת- אל תקשיב לי! תעשה בי מה שאתה רוצה!

הוא אוסף אותה אליו, מרגיש את חום גופה דרך השמלה השחורה האלגנטית. הוא מנסה לשלוח יד אל שערה, הפאה מפריעה. היא מורידה את הפאה, מניחה אותה על הכסא בחרדת קודש.

"שי, אני לא.." היא מתחילה "ששששש, אל תדברי, תעצמי עיניים" הוא מורה לה.

היא עוצמת עיניים, מרגישה את שפתיו על פיה, את ידיו, מגששות את דרכן מתחת לשמלה המורמת. היא מתמסרת בכזו קלות למגע, לעוצמה שלו. הוא שולח יד זהירה אל התחתון שלה, מפשיל אותו בזהירות. קולות המוזיקה מבחוץ מסווים את קולותיהם העדינים בחדר. היא נזהרת שלא לעשות רעש, שלא לעורר מהומה.

הוא נוגע בה, ממש כמו אז, מרגיש את הפות החם, את הנוזל הניגר ממנו, הוא מושיב אותה על הכסא המשרדי היחיד בחדר, מפשיל את שמלתה, ושולח את לשונו עמוק לתוכה. היא גונחת בשקט, פוחדת לפתוח עיניים, לחזור למציאות.

היא שומעת אותו ברקע, משמיע קולות שקטים, לא מבינה מה הוא עושה לה שם למטה.

היא מתרוממת לרגע, מסדרת את עצמה, הוא נעמד "קרה משהו? עשיתי משהו לא בסדר?".

במקום לענות, היא מקרבת אותו אליה "רק תן לי לנשום אותך. התגעגעתי לריח הזה, ריח של גבר".

היא עדיין על הכיסא, יושבת, הוא נעמד לידה. קשה לה להתעלם מהבליטה במכנסיים שלו. מסכן, היא חושבת לעצמה. ובהחלטה של רגע, היא פותחת לו את הרוכסן, האבר הענק שלו, קופץ לו החוצה כמו ישות נפרדת, בעלת רצונות נפרדים.

היא עוד זוכרת איך עושים את זה…

היא מכניסה אותו לפה שלה, מלקקת אותו לכל אורכו. מרגישה איך הוא גדל לה עוד ועוד . האודם שלה נמרח עליו, אבל לה עכשיו לא אכפת. היא ממש מרגישה בטראנס.

היא מרגישה אותו כל כך אמיתי, כל כך מוחשי. קשה לה לעזוב.

היא שומעת שקוראים בשמה בחוץ.

מבט מהיר בשעון היד שלה, מגלה, שכבר רבע שעה היא סגורה בחדר הזה עם שי.

היא הייתה שמחה להמשיך ככה עד סוף הערב, עד עולם.

אבל המציאות שוב טופחת על פניה. הבן שלה מתחתן, הערב, עכשיו.

היא מסדרת את התחתונים, במין איטיות מעושה, נותנת לשי עוד מבט אחרון.

השמלה מורדת על רגליה, מגיעה כמעט עד הנעלי עקב שלה.

הפאה מותקנת מחדש, מכסה כל שערה סוררת, שלא ישימו לב.

היא נותנת לשי נשיקה קטנה, לפרידה.

"אני חוזרת לחיים שלי. לחיים האמיתיים שלי. גם אם אני רוצה, גם אם אתה רוצה, אל תחפש אותי שוב. החיים שלנו לא יצטלבו שוב בשום צומת".

היא יוצאת מחייכת לאורחים הרבים.

"משהו עם הפאה שלי, הייתי חייבת כמה דקות לסדר מחדש" היא אומרת למי ששאל, מנסה להצדיק את הדקות הרבות שלה בחדר.

הריקודים מתחדשים, היא חוזרת לחיים המציאותיים שלה.

בזווית העין, היא רואה גבר הלבוש חרדי, נטוע כמו נטע זר בקצה האולם, מביט בה ומחייך.

היא מהנהנת בראשה, מחייכת וממשיכה בריקוד…