לאה הרגישה את זה בא, את הקושי בחיי היומיום, את השגרה.
היא נרשמה לחופשה לנשים, במלון בים המלח.
הפרוספקט הצבעוני הבטיח הרצאות מגוונות, סיורים, בריכה נפרדת ואוכל קולינרי משובח.
היא קבעה עם עוד חברה מהשכונה, ארזה את התיק ויצאה לדרך.
השקט של ים המלח יעשה לה טוב, ככה היא החליטה ושכנעה את כולם.
החדר מפנק, מיטה רחבה , מצעים נקיים ומריחים מכביסה, התוכניה על השולחן מזמינה אותה להרצאה מפי רבנית דגולה, מחזירה נשים בתשובה, שבאה לספר את סיפור חייה, המרתק.
רק עוד קצת לנוח… היא יורדת לאולם ההרצאות המלא מפה לפה.
צוות המלון עסוק בהרמת הבמה וההגברה.
סמנכ"ל המלון, בכבודו ובעצמו, תכף ירד לברך את הנשים על השתתפותן בכנס השנתי במלון הנחמד שלו. אין ספק שהם יעשו הכל כדי לקנות את הציבור החרדי, היא חושבת לעצמה.
המנכ"ל נכנס לאולם, לאה מעדיפה לעצום עיניים, להתנתק. היא באה להרצאה של הרבנית, לא של עוד מנכ"ל נפוח.
"ברוכות הבאות לכנס שלנו. אנחנו גאים ושמחים לארח אתכן במלון כמידי שנה. שוב הכל הותאם לצרכים שלכן, כנשים חרדיות. מקווה שתהנו" מחיאות כפיים חלושות מלוות את ירידתו מהבמה.
לאה כ"כ כועסת על הנימה המתחנחנת הזו, יותר קל לבוא ולהגיד- אני צריך אתכם פה שוב ושוב, כי אני צריך את הכסף שלכם. נו, שוין, אין את מי לחנך.
המנכ"ל יורד מהבמה, והיא מרגישה שמישהו נועץ בה עיניים.
הוא מתקרב אליה, נעמד במרחק כמה מטרים ממנה, מדבר עם אחד מאנשי ההפקה, אבל מבטו נודד אליה. היא מחזירה לו מבט, ומתחילה להשתעל.
מה הסיכוי???
מה הסיכוי שדווקא כאן, במקום הנמוך בעולם, אחרי שעברו כבר כמעט שנתיים מאותו היום, היא תראה אותו?
היא מנסה להתנתק מהמקום, רגליה נושאות אותה החוצה, ליד הבריכה.
היא מתיישבת בצד הבריכה, מסתירה את עצמה במיטת השיזוף הגדולה מדי.
"לאה. לאה?" היא שומעת את חברתה קוראת לה.
"הייתי חייבת אוויר נקי, משהו כנראה שאכלתי בדרך, תכנסי חזרה, אני כבר מצטרפת" היא מלמלה בשקט, מנסה לא להסגיר את מה שקורה לה בלב…
עוד זה מדבר וזה בא…
היא שמעה את נעליו על רצפת העץ הדקה, והיא מנסה להיבלע ללא הצלחה.
"לאה? לרגע אחד חשבתי שזו את, ופתאום נעלמת.." הוא התיישב לידה, מרגיש בבית על מיטות השיזוף, במלון הגדול. "את עם קבוצת הנשים הזו? איזה קטע… קבלתי את הניהול פה רק לפני כמה חודשים, אנחנו בשאיפה לעבוד עם הציבור החרדי, ואני הייתי אחראי על הקבוצה הזו. דווקא חשבתי עלייך, אפילו ניסיתי להתקשר, אבל את לא זמינה…" הוא מסתכל עליה, ישר לתוך עיניה.
"אני לא זמינה, כי אני לא רוצה. לא יכולה לתאר לך במילים את מה שעבר עלי אחרי הפגישה הקודמת שלנו. באיזו תעוזה אתה מרשה לעצמך להיכנס ככה לתוך החיים הפרטיים שלי? לאירוע משפחתי? מי אתה חושב שאתה, שיש לך היכולת להכנס ככה ולגרום לי לטורנדו?" זהו, היא הוציאה הכל החוצה, בטוחה שהוא תכף יאסוף את עצמו וילך. אבל הוא נשאר נטוע, מסתכל עליה בעיניו המהפנטות.
"סליחה.. לא חשבתי על זה ככה. אני מבין עד כמה הרקע שלנו שונה, אבל הי, את גם רצית אותי כשהפתעתי אותך, זה הרגיש לי הדדי" הוא אומר בקול מנומק. "אצלך אומרים 'השגחה עליונה' נכון? אז אולי בגלל השגחה עליונה את כאן עכשיו, איתי?"
"צר לי, טל, זה ממש לא מתאים. אני פה בארוע לנשים, בחברה החרדית ממש לא מקובלת השיחה שלנו כאן בחוץ, לא בא לי להיות שיחת היום של הנופש" לאה הסתובבה לכיוון השני, יודעת שהיא פוגעת בטל, אבל לא אכפת לה יותר.
"אין בעיה, אני מבין" טל קם ממקומו, ישר את המכנס המגוהץ למשעי "את צודקת, זה בטח לא המקום, גם אני לא צריך שאיזה עובד שלי ידבר עלי. בואי נפגש בצורה מסודרת, אצלי במשרד, בעוד חצי שעה, למרות שהייתי מעדיף אצלך בחדר" הוא זרק את ההצעה לחלל והתחיל להתקדם.
לאה נותרה המומה, ללכת או לא?
היא תלך, היא אשה חזקה, היא תדבר איתו על ההתנהגות שלו. ממש לא שייך לחייה.
חצי שעה עברה, והיא עדיין בחוץ, מתחרדנת בשמש החמה. "סליחה, גברת לאה?" פונה אליה אחד מעובדי המשק. "בקשו ממני להזכיר לך שיש לך פגישה אצל המנכ"ל, ומנסיוני, הוא לא ממש נחמד כשמאחרים לו" הוא חייך והלך.
לאה היתה נחושה, היא תכנס אליו, תסביר לו את מקומו או את חוסר מקומו בתוך החיים שלה ותצא.
שום מגע, שום קרבה. הספיק לה מזה.
מהחלומות שלה לא יצא כלום, חבל סתם לבזבז את האנרגיה שלה.
היא מוצאת את החדר שלו מיד, היא נוקשת בשקט על הדלת, מחכה לברוח חזרה לשמש. הוא מחכה לה, עומד בפתח החדר.
"לאה, איזה כיף שבאת" הוא מושיט לה ידיים, והיא בתגובה לוקחת צעד אחורה.
"לא מתאים לי טל, היית צריך לכבד אותי. אני באה מעולם אחר, מחיים אחרים, אל תפיל אותי שוב. אין לך מושג מה עבר עלי אחרי המפגש הקודם שלנו, אין לי כוחות לעבור את זה שוב ושוב".
היא כבר אוחזת בידית הדלת, בכיוון היציאה, היא מפנה לרגע את ראשה לאחור, הוא כ"כ קרוב אליה.. היא מתאפקת, קשה לה.
היא מהססת לשנייה אחת יותר מדי, טל כבר אוסף אותה בזרועותיו, פיו מוצא את שפתיה במהירות, כאילו רק לפני רגע הם התנשקו.
הם מתחברים לאחד, הלשונות שלהם נפגשים בפה הפתוח מעט, היא מרגישה את טעם המנטה שלו, מרגישה כל הבל נשימה.
הוא מחבק אותה חזק, מצמיד אותה אליו, לא מרפה.
"אני יכול להישאר ככה עוד הרבה זמן" הוא אומר לשיער הפאה שלה "להסניף אותך, לנשום. איפה נעלמת לי? שנתיים שאני מחפש.." הוא מסתכל לתוך עיניה, רואה את העצב והתשוקה מתערבבים.
"אני אפילו לא אנסה להסביר" היא אומרת בשקט "אני לא יכולה יותר להיות איתך, למרות שכל תא ותא בגופי בוער להגיד כן".
לאה משפילה מבט, אין לה מספיק כוחות להסתכל עליו כרגע.
הוא מנשק את עורפה, מזיז בעדינות את השיער, מנשק אותה בנשיקות קטנות ומדודות.
הוא מושיב אותה על השולחן, והיא כמו בובה על חוט, לא מסרבת לו.
הוא שולח יד עדינה את מפתח החולצה שלה, פותח בעדינות את הכפתורים העליונים, חצי שד כבר נגלה לנגד עיניו.הוא ממשיך לאט, נותן לה זמן להפסיק.
היא נשמעת לו. שולחת יד אל מתחת לחולצה שלו, מרגישה את חום גופו קרוב כ"כ. הוא מנשק את שדה הלבן, הסגור עדיין בחזיה הבהירה.
היא פותחת את החזיה שלה, משחררת לאוויר את שני שדיה, נותנת לעצמה לאבד את הראש.
"רק היום" היא לוחשת, ספק לעצמה ספק לטל.
טל מקרב את עצמו אליה, לופת את שדיה בשתי ידיו, משחק בפטמות באצבעותיו. מקשה אותן, כמו שהוא אוהב. הוא מרגיש איך לאה מתחילה לזוז על השולחן.
הוא כבר מחכה.. הוא יכין אותה לאט לאט, שהיא תרצה עוד ועוד.
היא מצמידה אותו אליה, רוצה אותו קרוב.
היא מרגישה איך היא מתחילה להנות מהמגע שלו. היא חושבת לעצמה, כמה היה לה חסר המגע הזה.
איך היא הסתדרה בלעדיו? אבל, רק היום, רק היום, רק היום……
היא שולחת יד אל גבו, מרגישה את השרירים הנמתחים, היא כמעט ושורטת אותו, מתאפקת לא להשאיר סימן. אם לא בשבילו, אז בשבילה, שתדע שזה לא היה עוד חלום.
טל מוריד את החולצה שלו, ביד רגועה הוא פותח גם את המכנסיים, נותן להם ליפול לרגליו.
לאה שולחת רגל מהססת אל הבוקסר הצמוד שלו, מרגישה את הבליטה הבלתי נמנעת. היא מחייכת אליו "לא מצליח להתאפק?!"
הוא מפשיל לה את החצאית, חושף את התחתון שלה, בוער לו בקצות האצבעות.
בוער לו מהחום שנפלט דרך רקמת הבד הדקיקה.
הוא שולח אצבע הססנית ומסיט את התחתון הצידה, מחכה להתנגדות מצידה, אך היא לא באה.
באה במקומה אנחה עמוקה, גניחה שפותחת דלתות, ומזניקה את הזין שלו אל על.
טל כבר מרגיש איך כל כולו חושק בה, הוא מרגיש איך לאה מתמסרת אליו.
לאה מקשיתה את גבה לאחור, מבליטה על הדרך את שדיה המושלמים.
מרגישה איך כולה נעשית מקשה אחת של אושר, תחת ידיו של טל.
היא מסיטה מראשה את תמונות בעלה והילדים, היא פה עכשיו!!
אצבעותיו של טל מטיילות בתוכה, היא מרגישה את האצבע המורה שלו, מדגדגת אותה מבפנים. הוא מזיז אותה בתנועת קיפול עדינה,
נוגע תוך כדי בנקודת האושר הפנימית שלה.
היא רועדת, רעד בלתי נשלט, הנשימות שלה מואצות.
היא רטובה, כ"כ רטובה שהיא כבר בקושי מרגישה את האצבעות בתוכה.
"בא כבר, תכנס אלי עמוק" היא לוחשת, מפתיעה את עצמה.
"עוד מעט, אני רוצה לראות אותך גומרת שוב ושוב" טל לוחש לה.
הוא ממשיך בשלו, והיא שולחת יד אל התחתון שלו, הזין כבר עומד זקור, רטוב גם הוא.
היא משחקת ביד אחת בביצים שלו, בעדינות, ותוך כדי גונחת מהאצבעות שלו שממשיכות בדרכן, עצמאיות.
טל לא יכול יותר להתאפק.
הוא נכנס אל לאה, דוחף את עצמו חזק ומהיר.
הוא משפריץ וגונח. מרגיש איך כל הוויתו משתתפת במאמץ.
לאה עוד מפרכסת בידיו, שדיה גלויים לעיניו. הוא מנשק את הפטמות נשיקות קטנות, מרגיעות.
לאה בוכה, בכי בלתי נשלט, טל אף פעם לא ראה דבר כזה.
"סליחה, זו לא אני" היא מתלבשת מהר, ובדרך החוצה, קורסת אל הרצפה הקרה.
הדמעות שלה נשטפות מעליה.
"אני לא התכוונתי" טל אומר "אני מצטער, הייתי צריך לתת לך את המקום שלך, סליחה. האם תסלחי לי אי פעם?"
"כן, זה היה טוב. כ"כ טוב, שזה רק ממחיש לי מה אני מפסידה כל החיים. לרגע לא בכיתי בגללך, אלא בגללי"
טל יושב לידה מבולבל "לא הבנתי, את לא כועסת עלי??"
"עליך? איך אני יכולה? לימדתי אותי הרבה על מיניות ואהבה. אני כועסת על עצמי, שלא מפרגנת ללאה את המפגש הזה יותר" היא מחייכת אליו.
שולפת את היומן הקטן מתיק הצד שמונח בפינת החדר "אז אדון מנהל, מתי אפשר לקבוע את החופשה הבאה?"
