ליל יצרים בחוף בכנרת

מאת אלפרדו

השעה היא 3 לפנות בוקר, גילי התעוררה משינה טרופה, שוכבת בעיניים פקוחות, מנסה לאסוף את החלום שחמק.
מחוץ לאוהל, הצפרדעים מקרקרות במרץ, מתלהבות כנראה מליל-הירח המלא, רוח עדינה, חמימה מרעידה את יריעות האוהל המוכסף, המשמיע קולות טפיחה קלים, עצי האורן הגבוהים מניעים את ענפיהם ומחטיהם ברשרוש, מתנועעים עם הרוח כמו זרועות מוארכות הפונות לשמיים בתפילה.
היא מביטה, דרך הרשת בתקרת האוהל, אל העצים המוארים באור הירח הכחלחל, האוויר באוהל דחוק וחם. היא מפלסת את דרכה בין הגופות הקטנים של שני בניה וגופו של בעלה, פותחת בשקט את הרוכסן של רשת-הכניסה, אויר רענן מציף אותה, היא בחוץ, נעולה בכפכפי פלסטיק, לבושה על גופה העירום, מכנסי טרנינג, המדיפים ריח מדורה וחולצה פשוטה רפויה, משמאלה האוהל של משפחת חבריהם, גם שם כולם ישנים.
האדמה משובצת מחטי אורן ואצטרובלים יבשים, הרוח מלטפת את גופה, גילי עומדת שם, פורשת ידיים לצדדים ונושמת עמוק, נושמת את אור הירח ואת נוף האורות הנשקף מהרמה.
המחשבות שלה נודדות אל היום הזה שנגמר ועבר, ילדים, בעלים, אוהלים, שקי-שינה, צידניות, טיול רגלי למטה ואחר כך חזרה, ארוחות, מדורה.
גופה מתעורר כשמחשבותיה נודדות אל שאולי, הישן באוהל השני, מרגישה שוב, בעצם ללא הפסקה, את החוט המתוח שמחבר את שניהם, כמו שני מגנטים עם קטבים זהים, המון מתח אבל, שומרים על מרחק קבוע.
המבטים שלו שוהים בתוכה שניות ארוכות, ושלה על גופו ופניו.
כל תנועה שלה, גורמת לתנועה שלו, כל אמירה שלו, מובילה לתגובה שלה, אפילו בשתיקה.
אם הוא עושה צעד קדימה, היא צועדת אחורה.
כשהיא התיישבה מולו, הוא קם ועבר הצידה.
בערב מאוחר, אחרי שהשכיבו לישון את כל הילדים, התיישבו ארבעת המבוגרים סוף סוף סביב המדורה הקטנה. שאולי שלח יד לבקבוק השתייה, באותה שנייה שגילי שלחה את ידה שלה, ידיהם נפגשו לשנייה וניצוץ-בוהק ניתז, ידיהם נזרקו אחורה, כמו בהתחשמלות, אף לא אחד מבני זוגם הבחין, אבל להם לקח זמן להירגע.
שם, סביב המדורה, גילי מגניבה אליו, בחסות החשכה, מבט ארוך, משתהה, כשרק אור הלהבות רוקד על פניו. כמה הייתה רוצה ללטף את פניו, לחכך אותם בפניה, אף לאף, לחי אל לחי, להעביר את שפתיה על שפתיו, לנשק
ולטעום אותו.
כשהוא מדבר היא מקשיבה לשרשרת המילים היוצאת מפיו, העוטפת אותה בחום נעים, מסתובבת סביבה וחודרת אל בין רגליה, כשהקשיב לה, ראתה את פיו נפער מעט,
כאילו שהוא נותן למילים שלה להיכנס אל תוך גופו, בולע אותן, הופך אותה לחלק מגופו.
הם חברים כבר עשר שנים, אבל המתח, המשיכה הזו, נבנתה רק בשנתיים האחרונות.
הטיול הזה הוא השיא, שניהם לא יכולים להתעלם יותר מהרמזים, מהנגיעות "האקראיות", מהמבטים העמוקים.
אלוהים, 'איך מתמודדים עם הדבר הזה, החדש והמסעיר כל-כך?', שואלת גילי את עצמה, 'אני מחפשת פתרון בשמים, אפילו אצל הירח, בעיקר כשאשתו ובעלי כאן, אנחנו שני זוגות, שתי משפחות, ארבע מבוגרים, חברים, איך?'.
ככה, בעודה עומדת שם, ליד האוהלים, משחזרת את היום הזה, מנסה להבין איפה היא בתוך בליל התחושות, הרגשות ומה תעשה, נשמעים קולות חרישיים מהאוהל הסמוך.
היא מתרחקת מעט ומתיישבת על מושב שולחן העץ הכבד, נחבאת בין צללי העצים, במקום בו הירח לא מאיר.
זיפ-זאפ, רוכסן האוהל נפתח ושאולי יוצא, כן הוא, נשימתה נעצרת לרגע, 'האם יבחין בי יושבת כאן, ואם כן מה יעשה?, ובכלל איך התעורר עכשיו, בדיוק כשאני?, האם הוא חש אותי כמו שאני אותו?, לא, לא, זה הכול בראש שלי, זה לא יכול להיות, דברים כאלה לא קורים', היא ממהרת להרגיע את מחשבותיה, מנסה למחוק הכול, כאילו לא היו.
שאולי סוגר אחריו את האוהל ובצעדים חרישיים מתקרב אליה ומתיישב לידה.
הריח שלו ממלא את האוויר ביניהם, שילוב של סבון פשוט וניחוח עשן של מדורה.
היא כמהה אליו עד מאוד, אבל לא מעיזה לעשות צעד כל שהוא, האישה שלו והאיש שלה באוהלים, ממש קרוב, עם הילדים וכל החיים, המשכנתא, העבודה, העבר והעתיד,
במחי מגע אחד, אפשר למוטט הכול.
"לא הצלחתי להירדם ושמעתי רעשים בחוץ, חשבתי שאו שזה תן או שזו את, גם כן לא מצליחה להירדם, מי כבר יכול להתרוצץ בשעות כאלו בחוץ..?", לחש בחצי חיוך.
"איזה מזל שיצאת לבדוק, מסתבר שאתה בחור אמיץ", לחשה היא בקול חורק ומהסס.
לפתע נבוכה, 'אויש, מה זה המשחקים האלה, באמת'.

"אמיץ? אל תהיי כל-כך בטוחה, הייתי רוצה לקוות שאת אמיצה יותר", משפיל מעט את מבטו, אולי כדי לצמצם את משמעות האמירה שלו.
'האם אני שומעת נכון'?, היא מתפלאה, 'מה, הוא רומז לי ליזום??, יאללה, הגזים, עשר שנים שהכול מתנהל אותו דבר, פתאום ליזום, ועוד כאן, נו, באמת!!'.
שתיקה.
ואז, הברקה שלו, "אולי נטייל טיפה?" כל כך נדוש, אבל זה עובד.
"טטוווב", היא מגמגמת.
רגע לפני שהתחילו ללכת, הברקה נועזת ממנה, "אהה.. אני הולכת להביא שמיכה קלה, אולי נרצה לשבת..".
'אני לא מאמינה שאמרתי את זה, שיט, כמה שאני שקופה, זה בטח ירתיע אותו'.
אבל גילי מרגישה שהלילה, משהו אחר מוביל אותה, דוחף אותה להעז, איזה זרם פנימי, זמזום עמוק, בתוך חלל הבטן, בכל הגוף, תחושת עכשיו או אף-פעם.
היא מושכת שמיכה מתוך האוהל, הם צועדים בשקט, תחת ירח מלא, שמלווה אותם, כותשים את מחטי האורן תחת
כפות רגליהם, היא מתחילה לרעוד, קודם בתוך הבטן ואז גם בחוץ, בכל הגוף.
"אני רועדת", היא לוחשת.
הוא מחבק את כתפיה.
הם מתקרבים למעיין, הנמצא למרגלות הרכס, נעצרים ליד שני עצים סבוכים במיוחד.
"את רועדת מקור?" הוא שואל, יודע בעצמו את התשובה,
הוא לא רועד, אבל הוא מתוח ונרגש, כל היומיים האחרונים, ובעצם כל השנתיים האחרונות, הוא חושב עליה, חולם אותה, מתאווה לחבק ולגעת בה ויותר מהכול לנשק אותה.
הוא נזכר בחלום שהיה לו קודם, מודה לעצמו שכנראה כן ישן, חלום שלא משאיר מקום רב לדמיון ולפרשנויות, כך חשב לעצמו, חלם את שניהם ערומים זה לצד זה, שוכבים, מתלטפים, מחליקים על העור עם אצבעותיהם, גילי מביאה שתי קוביות שוקולד מחוברות עדין, מכניסה לפה שלה, מתקרבת אליו, מגישה אל פיו את הקובייה השנייה, המחוברת, שניהם מוצצים, ממיסים את השוקולד המתוק בפיותיהם, מצמידים שפתיים ומעבירים את הקוביות, מפה לפה.
החלום היה כל כך מוחשי והגירוי היה כל-כך חזק שהוא התעורר בזקפה אדירה, טעם של שוקולד ממלא את פיו וצמא עמוק להיות בתוך הפה של גילי.
בתוך האוהל, בעודו שוכב על גבו, מהרהר בחלומו, שמע רשרושים מחוץ לאוהל, מנחש-מקווה שהיא זו המשמיעה רחשים אלה, ניחש שגם אם לא יביא שוקולד, היא תקבל אותו, התרומם ויצא מהאוהל.
עכשיו הגיעו לעצים הסבוכים, המעיין מתחתם, הירח, עגול וחייכן, משתקף במים הרגועים של הבריכה, מאיר עליהם, אך יוצר צלליות ומעוות מעט את תווי הפנים.
עלוות העצים נעה ומרשרשת בעדינות ברוח החמימה, מצע עלים דוקרניים על האדמה השטוחה והקשה, אורות רבים כתומים ולבנים מנצנצים מרחוק, מכיוון בקעת הירדן והגדה המזרחית של הכנרת, איזה לילה קסום.
גילי פורשת את השמיכה, מתחת לעץ סבוך במיוחד ומתיישבת, מליטה את פניה בכפות ידיה ומרכינה ראשה לבין ברכיה.
היא רועדת, נבוכה, נרגשת, מעט מפוחדת ורוצה, כל-כך רוצה, את המגע שלו.
שאולי מתיישב לידה בסיכול רגלים, בירכו נוגעת כאילו לא בכוונה בירך המורמת שלה, זרם חמים עובר בין שני האיברים, דקות ארוכות של דממה, לבסוף היא לוחשת: "שאולי אני ממש רועדת, מה יהיה?"
"אני לא יודע .. ממש..", בקושי מצליח לעצור את עצמו מלהתנפל עליה וממשיך: "אני כל הזמן הזה, כאן במעיין, מביט בך, מסתכל ו.. אני.. הממ.. זה קשה כל-כך להגיד את זה ככה.. אני רוצה כל-כך.. להתקרב אליך, כבר שנתיים..", המילים בקושי נהגות.
ההתרגשות, בבטן ובמעלה בית החזה של גילי, עצומה,
'מה הוא אומר? מה הוא אומר? אני שומעת אבל האם אני מבינה? אי אפשר לעשות כאן טעויות. זה רציני? זה מסוכן, אבל.. בלתי נמנע, כתוב בכוכבים, גורל, או אולי זו סתם תשוקה עזה שאינה מרפה לרגע?'.
שאולי מעז ומניח את ידו על ירכה, היא מלטפת לו את היד, הם מתקרבים זה לזו, הוא מתחיל ללטף לה את הפנים, עם האגודל, אח"כ עם האצבע ובסוף עם כל כף היד.
היא מרימה את ראשה, עיניה מביטות בו, חודרות.
הוא ממשיך, עובר על כל תו, כל קמט זערורי, שקע או בליטה בפניה, נותן לאצבעותיו להותיר עליה את סימנו, עדין ומרפרף, מזרים אליה רוך ואהבה, גילי עוצמת עיניים, מתמכרת למגע, שפתיה נפשקות קמעה, שדיה מזדקרים, כל גופה נדרך, קשובה לטיול האצבעות.
מבעד להכרתה המעורפלת, היא לוחשת את שמו ושולחת אצבע, נוגעת בשפתיו הרכות.
הוא מקרב את פניו, שפתיו נוגעות בשפתיה בעדינות אין-קץ, רק כדי להרגיש אותם, רכות אל רכות מתחברת, הם מתרחקים לרגע, נבוכים, ושוב מצמידים שפתיים, הפעם גם הלשונות מציצות, נפגשות, מרגישות זו את זו, טועמות קודם את הקצה, עד שלשונו של שאולי חודרת בתנועה חדה
ומעוגלת אל תוך פיה המתאווה של גילי.
הנשיקה העדינה, הבודקת, הופכת לנשיקה חודרת, מלאת תשוקה, עמוקה, פראית, רעבה, מלאת תאווה.
גילי יונקת את לשונו שמתפתלת בתוך פיה, היא תופסת עם שפתייה את שפתו התחתונה, נושכת אותה קלות, מוצצת אותה בתאווה, הם צמודים ושקועים זה בזו, מטביעים את כל התשוקה והמשיכה שהצטברה, בנשיקה הבולעת הזו.
ללא נשימה, בפנים רפויות ושפתיים שמוטות, גילי פוקחת את עיניה לרגע ומגלה את פניו קרובים אליה, מוארים באור הירח החיוור, עיניו בורקות באפלה, מלאות רוך , הם נשענים אף אל אף, מחככים, מחייכים, מרשים להפוגה לתפוס את מקומה, שאולי רק מגמגם "גילי.. גילי שלי.. מה יהיה?"
והיא ממשיכה ומקשה: "איזה בלגאן נהיה לנו פה, אוף" ושניהם יודעים על מה מדובר.
ידה מלטפת את צווארו, מושכת את ראשו, מקרבת שוב את פניה אליו, הוא מטה את גופה והם נשכבים על השמיכה, זה לצד זו, ממשיכים במקום שעצרו, בנשיקה שואבת-הנשמות.

ידו של שאולי מגששת אל מתחת לחולצתה, מלטף את עורה החלק והמצומרר, את גבה, את המותן ואת הבטן הרכה שלה.
היא נצמדת אליו, מפקירה את גופה לידיו, שמגיעות עד אל קימור שדיה, הוא לא מרגיש בבד החזייה שלה, הוא נפעם 'היא בלי חזייה', הוא עוצר רגע לפני שמטפס על הגבעה הרכה, כאילו שיש כאן איזה קו-אדום, שצריך לקבל החלטה אם לחצות גם אותו.
שאולי מתפכח לרגע, נשלף מהחלום, "טוב, אני כבר רואה איך אני נאלץ לברוח למקלט לגברים מוכים, אחרי שאחזור לאוהל שלי".
גילי מחייכת חיוך מריר, חומקת לרגע אף היא מהקסם, "נראה לי שנצטרך לקחת אמבולנס משותף בדרך למקלט..".
ההתעלסות נעצרה רגע, אבל בין שניהם, בתוך פעמון הזכוכית הבלתי-נראה שעוטף אותם, נוצרה שותפות גורל וקירבה כמעט מכאיבה.
היא ממשיכה: "היום, כשכרעתי על שפת המעיין כדי לעזור לבנים לצאת מהמים, הרגשתי לפתע חמימות בגב, מין תחושה נעימה כזו, זה היית אתה שהסתכלת עלי שם, נכון?".
ידו חוזרת ללטף את בטנה ברכות: "אין רגע שאני לא מנסה לצפות בך, תאמיני לי", דבריו היו כאילו האות להמשיך.

ידו עולה, עוטפת את השד החמים, מגלה את הפטמה זקורה, קשה ורגישה כל-כך.
הוא נגע, ליטף, מולל וצבט קלות, האנחה שנפלטה מפיה של גילי והאופן בו קימרה את גבה לאחור למגעו על פטמתה, גרמו לזקפה שלו להתחזק ולאיברו ללחוץ על המכנסיים, שכבר עמדו להתפקע.
הוא נצמד אל ירכה והיא לחצה אותה מולו, מרגישה את האיבר שלו, קשוי ומגורה.
לרגע עצרה, מפנה תשומת לב למגע הזה, תחושה מסעירה של זין גברי זקוף, הנצמד בתשוקה אל רגלה.
שנים, שנים לא התרגשתי כך, חשבה לעצמה, נרגשת ורועדת, ליטפה את גופו, הבטן, עם הפופיק השקוע, הגב הרחב, עולה אל הפטמות הקטנות שלו, גם הן זקורות, מגלה שהלחיצה הקלה שלה, ואחר כך הליקוק והנשיכה
גורמים לו לעצום לרגע את עיניו ולהוציא אנחה שקטה ומתוקה.
תחושות של מוחלטות גופנית, שהיא חייבת להכיל אותו בתוכה, להטמיע אותו אצלה, הציפו אותה, רצתה לטעום את גופו, לאכול אותו, לבלוע את כולו, לשונה טיילה על גופו, מלקקת, מנשקת, משאירה פס מנצנץ של רוק.
שאולי נאנח, מצליח ללחוש לה: "תפתחי לי את המכנסיים, גילי, טוב?"
בקשתו הישירה והפשוטה, עוררה אצלה רצון לנשק ולנחם אותו, רצתה לפתע לומר לו במילים וגם בגופה שיסיר ספק מליבו, שהיא רוצה את זה כמוהו, נענית לבקשתו, מנסה לפתוח את חגורת מכנסיו, מסתבכת, מתחילה לצחוק, מפיגה את המתח: "אוי, מה זה הפטנט הזה פה?".
"יש לך טענות? זה מבחן אינטליגנציה, מי שלא מצליחה נשלחת מיד חזרה לאוהל.." שניהם צוחקים, אך קצת נחרדים כשזיכרון האוהלים הנטועים לא רחוק משם, עולה.
החגורה משתחררת, גילי מנסה ביד אחת לפתוח את הרוכסן ולבסוף תופסת עם
שיניה את קצה המכנס ופותחת עם ידה, מגלה את המראה היפה של איברו המגודל בתוך התחתונים, "אני לא מאמינה שזה קורה.. אני לא מאמינה..", היא לוחשת, חצי אל עצמה,
כשהיא משחילה את ידה אל מתחת לגומי ומסיטה את הבד, חושפת את האיבר המתוח לאור הירח ולמבטה, היא מחייכת לעצמה בסלחנות, על כך שהיא מתפעלת, משתוקקת ועדיין לא קולטת שזה ממש קורה, על-אמת.
שאולי שוכב על גבו, מרים מעט את הראש, כדי לראות את גילי מתחילה ללטף עם הלחי שלה את האיבר המגורה שלו, מרגישה את חלקותו. מוציאה את לשונה ומעבירה אותה ברכות, שומעת את גניחתו החלושה, כך, כפי שעשתה
פעמים כה רבות בדמיונה, היא מלקקת, יונקת, עוטפת את האיבר החמים שלו בפיה הרטוב ובלשונה, מלטפת את הביצים שלו, בתאווה ובתשומת לב וכשכמה טיפות מקדימות מבצבצות מהקצה, היא מלקקת אותן, מתרוממת ועולה אל פיו, שדיה תלויות מעל גופו, פטמותיה מתחככות בשלו, הם מתנשקים נשיקה עמוקה, לשונותיהם מזדווגים,
כשגילי ממלאת את פיו בטעם שלו ושלה.
שאולי פושט מעליה את חולצתה, חלק גופה העליון עירום, שדיה עם פטמותיה הזקורות, מול עיניו, הוא מבקש מגילי שתשכב על הבטן, הוא רוכן מעליה ועם פיו, שפתיו ולשונו, מנשק ומלקק את גבה, נרגש מההתפתלויות והאנחות שהיא מפיקה מהמגע העדין והמגרה הזה.
נשכב עליה, לוחץ את איברו אל ישבנה המזדקר, עדיין בתוך מכנסי הטרנינג.
היא מרימה את אחוריה, מהדקת אותם אליו, מרגישה את האיבר הקשה לוחץ על חריץ עכוזיה, מתכווצת בתוך עצמה בגלים פנימיים מענגים, פיו על אוזנה, הוא לוחש לה מילים
וסודות והיא נמסה ונעלמת וחוזרת שוב, רק כדי להינמס ולהתפרק שוב ושוב.
הוא מתרומם מעט, ומפשיל את מכנסיה, מניח אותם על העלים היבשים, ישבנה העירום והבהיר מתריס מול הירח, מעורר את שאולי, רוצה לנעוץ בו את איברו מיד, ללא שהיות, "גילי.. גילי.." הוא לוחש שוב ושוב, מלטף ושורט את גבה, מצמיד את עצמו בין שתי הגבעות של אחוריה, אל תוך החריץ, הגירוי כל-כך עצום, היא מתחפרת אל תוך האדמה, אוספת בידיה את בד השמיכה, אצבעותיה לבנות מלפיתתה החזקה, היא עוד רגע מתפוצצת.
הם מסתובבים יחד, שוכבים על הצד, בטנו צמודה אל גבה, איברו עדיין בחריץ ישבנה, ידו מלטפת את שדיה, צובט מעט את הפטמות, הם נצמדים, מתפתלים, מתנשקים בין לבין, היא לוקחת את ידו ומובילה אותה משדיה במורד הבטן שלה, נעצרת במקום הרך, שמעל קו הערווה, "תלחץ כאן.. שאולי.. כאן..".
הוא לוחש באוזנה "זה המקום.. כמה דמיינתי אותו.. ועכשיו אני לוחץ עליו בידי.. תיכף אכניס אצבע לתוכו".
דבריו גורמים לה להירטב עוד ועוד, הוא לוחץ שם פנימה והיא נאנקת, שולחת את האגן שלה קדימה, נפתחת בתנועה לא רצונית.
ידו מגששת למטה אל קו השיער שלה, מלטף ברוך, היא מדריכה את אצבעותיו למטה אל בין שפתיה התחתונות.
"וואו, כמה רטוב.." הוא מתפעל, "הדגדגן שלך, אני לא מאמין שאני נוגע בכפתור התענוגות שלך".
כל מה שגילי מצליח להפיק בתמורה הוא "ככןןןן" ארוך, ועוד אחד, "ככןןןן זה טוב", היא שקועה בעונג המציף אותה כשאצבעות של גבר חדש, אבל כל-כך מוכר, קרוב ומסעיר,
מעסות בעדינות רבה את הדגדגן המגורה והרעב שלה.
הוא דוחק את אצבעותיו אל פתחה, מרגיש את כל הרטיבות השופעת שם, נצמד אליה עוד ועוד מאחור.
היא לוחצת את ישבנה אל תחתית הבטן שלו, איברו נדחק בין רגליה, מתחכך בחריץ, בפתח החם ובשפתיים הלחות.
שניהם נאנחים וגונחים, מנסים לשחרר את המתח העצום שהצטבר בתוכם, מנסים למצוא לו פורקן, גופותיהם משדרים ומענגים זה את זה בעצם המגע והחום.
"שבי עלי, אני רוצה לראות את פנייך, להחזיק וללטף את השדיים שלך ..", שומעת גילי את הלחישה המעוררת באוזנה.
היא מסתובבת, מלטפת את הגבר ששוכב לידה, מבטו עמוק בתוך עיניה, בתנועות איטיות, שומרת על קשר עין, היא מעבירה רגל מעל גופו, ממקמת את איברו בין השפתיים, מתחילה לנוע בתנועות איטיות, נותנת לזין שלו ללטף את הדגדגן שלה.
ידיה על גופו, לומדות כל ס"מ, עיניהם פקוחות, מעבירות
מסרים חמים מאחת לשני, היא מטה מעט את גופה ודוחקת את איברו לעבר הפתח שלה, נותנת לו לגלוש אל תוכה, היא רטובה מאוד, ערה לתחושות המדהימות שעוברות בגופה דרך הנרתיק, הרחם, שיפולי הבטן, השדיים והפטמות המזדקרות, הגרון, שאינו חסום, העורף, הפה ולבסוף, סגירת המעגל בעיניים.
הוא בתוכה והיא עוטפת אותו, עולה ויורדת, מנסה לסחוט אותו עם שריריה, ידיו מתרוממות, מלטפות את שדיה, צובטות את פטמותיה הזקורות,
שמותיהם נלחשים בחשיכה, מביעים את התשוקה העזה שהם מרגישים, חשים את חוט הקטיפה החמה שנמתח בניהם, מוסרים את בליל המחשבות והחששות, מקדשים את הלילה הקסום הזה, מעין שותפות גורל, לטוב ולרע.
השעות נקפו, הירח נטה לכיוון מערב. מתוך פעמון הזכוכית הבלתי-נראה, תחת העצים הסבוכים, המסתירים את זוג האוהבים, המתעלסים על שמיכה משומשת, שני אנשים שלמים, רווים זה בזו, מיצרים חיבור חדש, אין לו עבר, יש לו הווה ואולי עתיד, בינתיים ההווה חושני, יצרי, מלא חיים.
ברגע שיצעדו אל מחוץ לפעמון הזמן והמקום, יעלם הקסם, יתפוגג בתוך סבך החיים והמציאות, זו אולי הסיבה שלא רצו להפסיק, להתנתק, או לסיים, כדי להמשיך ולאחוז בחוט הזוהר הדקיק שחיבר בניהם, לאחוז בו, אך לא לקרוע.
כשניצני אור הבוקר החלו להראות, מבין ענפי העצים, מכיוון אופק המזרח, גילי רעדה שוב, אולי מקרירות הבוקר, אולי מהתרגשות.
רק אז נקרעו גופותיהם זה מזו, כמעט בלי מילים, מתוך ידיעה והשלמה מסוימת, לבשו את בגדיהם וחזרו אל אזור האוהלים, נסערים ומבולבלים מכדי לדעת ולהבין מה עליהם לעשות כעת ואיך ממשיכים עם דבר כזה, בלי לזרוע הרס מסביב.
עד שכולם התעוררו ליום חדש של קמפינג, הספיקה גילי לחמם מים לקפה, ולהדליק את מדורת הבוקר.

Loading

3 מחשבות על “ליל יצרים בחוף בכנרת”

  1. סיפור יפה, מתנצל על ההערה, אבל כדאי לתקן . בחופי כנרת אין אורנים, אבל יש אקליפטוסים…

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)

דילוג לתוכן