השוליה ואשת הרב

סיפור מאת סופר סתם

זאת מעשיה קשה. מעשיה שתחילתה במעשה חסד וסופה בחורבן. מעשיה שהמשכילים שביננו ידעו לזהותה.

סיפורנו מתחיל ברב קהילה, איש טוב, תמים וישר דרך, שבקש מאשתו בבוקרו של יום להכין ארוחת צהריים גדולה, היות ובכוונתו לצרף לארוחתם אסופי שמצא מקַבְּצֵן בסמוך לבית המדרש.

"אסופי, אתה קורא לו? אסופי? הרי הוא בחור ומטורזן" סיננה הרבנית בראותה את ברוך נכנס לביתם, מתיישב כבן בית לצידם בשולחן האוכל. את הארוחה הוא טרף לתיאבון, לא הפסיק לשבח את תבשיליה של הרבנית שבלעה את דבריו בגאווה. בסוף הארוחה הרב הזמין את ברוך להצטרף עליהם גם למחרת.

למחרת, עם סיום הארוחה, ברוך הודה לרב, בקש ממנו שילך להמשיך בלימודיו, בעוד הוא יפנה את כלי האוכל ויסיע לרבנית במלכת הניקוי. הכרת התודה של ברוך נגעה לליבו של הרב, שפנה ללימודיו בשמחה עצומה. ללא שהיות ברוך נכנס למטבח נצמד לרבנית בעודה מדיחה את הכלים.

ברוך היה כבן תשע עשרה. חי חיי עוני ונוודות מאז נזרק מביתו בהיות בן חמש עשרה. את בתוליו איבד רק לפני חודש תמורת כמה פרוטות, בין רגליה של קבצנית מכונמת ששמחה לגלות שהוא בתול. הרבנית העסיסית הדליקה אותו כאבוקה, מאז ארוחת הצהריים של אתמול חשב רק עליה.

חדור מטרה נכנס למטבח. נצמד עם זקפתו לעגביה הרוטטים, אחח, סופגנייה נוטפת דבש. "מה אתה עושה?" זעקה הרבנית מופתעת. "שתקי" סינן לעברה בעודו מקלף את שמלתה כלפי מעלה, ואת תחתוניה כלפי מטה. כצעיר להוט אך חסר ניסיון גישש עם התורן הזקור שלו שוב ושוב, בניסיון ארוך ומתסכל למצוא את החריץ הנכסף. הרבנית התפתלה לכאן ולשם, מנסה למנוע מברוך להשיג את שלו, ללא הועיל, בנעיצה מהירה הוא שתל את איברו במעמקי נרתיקה ברגע שהנחש מצא את פתח המאורה. ברוך היה נרגש, והרבנית נדהמת מהמהירות בה דברים התקדמו, תוך תריסר שניות ברוך הטיז את זרעו בכוס הלוהט מבושה של הרבנית.

מובסת הרבנית לחשה "רד ממני". ברוך לא העלה בדעתו להישמע לה ולהוציא את התורן המטפטף שלו מתוך הכוס הרטוב של הסופגנייה שלו. הוא צעיר נמרץ, הוא ידע שתוך דקה הוא יתאושש ויתחיל לזיין את הרבנית מחדש. הסיבוב השני נמשך ארבעים שניות בסופם ברוך הטיז מנת צוף רעננה נוספת לתוך הכוס של הרבנית. הרבנית כבר לא התנגדה, נשארה כפופה מעל הכיור בעוד ברוך נשאר נעוץ בתוכה ממתין לסיבוב השלישי שאף אם יתמהמה בו יבוא. ואכן לאחר דקותיים התורן התקשה מחדש בכוס החלקלק של הרבנית, ברוך זיין אותה בשלישית. והפעם זיינה כהלכה! במשך דקות ארוכות בעל את הרבנית בנעיצות קצובות, חוזרות ונשנות. קצה זינו נוגח את רחמה שוב ושוב. בידיו לש את שני שדיה, תר אחר פטמותיה, הופתע לגלות פטמות ארוכות זקורות ונוקשות. כצבת מעך אותן. בלשונו ליקק את עורפה, נוגס בה קלות. בנחישות הוא זיין אותה לקראת הגמירה השלישית שלו, וככול שהגירוי התחזק, כך אחיזתו בפטמותיה התחזקה כמו גם נגיסותיו בעורפה. לבסוף הוא התפוצץ שואג בקול בעודה נאנקת תחתיו.

נוטפת זרע, ובצעדים כושלים, פנתה הרבנית לחדר האמבטיה להיטהר מכל הזוהמה שזלגה במורד רגליה, בעוד ברוך עזב את הבית.

למחרת, המעשים חזרו על עצמם. הרבנית לא יכלה להביא עצמה לספר לבעלה שנבעלה שש פעמים ביומיים האחרונים, לא ברור מדוע. בשעות הערב לפני שפנו לישון היא עזרה אומץ ואמרה לרב ברמז שלא נוח לה עם העובדה שברוך נעשה בן בית אצלם. היא לא הופתעה מתגובתו,  בנאום ארוך הסביר הרב מדוע כראש הקהילה עליו לשמש דוגמה לאחרים, על כך שבכוונתו להציע לברוך להצטרף לבית המדרש, ועל כך שאולי אפילו ימצא לו תעסוקה להתפרנס בה.

עברו ימים. ברוך התרגל לקינוח שהוא מקבל מהרבנית בסוף כל ארוחה, והאמת ניתנת להיאמר שגם הרבנית התחילה להתרגל למשגלי הצהריים הללו. הרעב המיני של ברוך, הלהט, היה מדבק. הדריכות שלה ביודעה שהנה מחר, עוד כמה שעות, עוד כמה דקות, עוד כמה שניות היא תיבעל, ריגשו אותה. החיכוך עם היצר הרע, עם העבירה, הסעיר אותה. מהר מאוד היא גילתה שהמים הגנובים הללו נעשו מתוקים יותר ויותר.

באחד הבקרים החליטה לא ללבוש תחתונים, הרי עוד מספר שעות יקלפו אותם מעליה. הסתובבה בבית מאווררת, ומעוררת. כשברוך נוכח בכך הוא לא ידע את נפשו, פקד עליה שמחר, גם חזייה לא תלבש.

מפליא כיצד הרב לא הרגיש כלל במתח המיני בין ברוך לאשתו, מפתיע עוד יותר כיצד הוא לא הבחין בכך בארוחת הצהריים. חסרת נשימה הרבנית התרוצצה בין המטבח לבין פינת האוכל, דדיה מתנדנדים בכבדות, פטמותיה הזקורות, חורטות את בד חולצתה השקופה. מגישה אוכל בנדיבות לברוך בעודו מביט בה בעיניו הפעורות בהערצה.

לקינוח, הוא הניף את הרבנית על שולחן המטבח. בפעם הראשונה הם הזדיינו פנים אל פנים. בפעם הראשונה הם התנשקו. בפעם הראשונה הרבנית גמרה תחת שרביטו יורק האש של ברוך. וגם גמרה בפעם השנייה, וגם בפעם השלישית. מצמידה את עגנו השרירי של ברוך לעבר הכוס היונק שלה.

לאחר חודש ימים, הרב מינה את ברוך להיות השוליה שלו. ברוך סייע לרב במשימות תפעוליות בבית המדרש, ובסדנה שהייתה לו לכתיבה של מזוזות וכתובות. הרב עשה לו מנהג לכתוב לכל זוג בקהילה כתובה ומזוזה ליום חתונתם. מהר מאוד ברוך הפך ליד ימינו. הרב שם לב, שברוך נבון ומעשי בכל ההחלטות שהוא לוקח, משחרר אותו למשימות האהובות עליו באמת, לימוד תורה וכתיבת סת"ם.

לאחר חודש ימים הרבנית הכניסה את ברוך אל יצועה הפכה עצמה לאשת חיקו. כל יום  ובעיקר בין זמן מנחה-קטנה לזמן ערבית, בעוד הרב דורש בבית המדרש, היו הנאהבים הללו מתעסקים במעשי אהבהבים. חוקרים האחד את השני, לומדים זה את גופו של זה, ובאופן כללי מתאהבים והולכים. הפעם הראשונה שהם שכבו הייתה יפה. אומנם זאת הייתה "רק" התנוחה המיסיונרית, התנוחה היחידה שהרבנית הכירה, אבל המשגל היה רך וענוג. עם נשיקות עדינות, וליטופים רכים, שהלכו והתחממו ונעשו יצריים ומלאי כוח, וקירבה.

הזיון השני היה שונה, לא ענוג ורך, אלה נמרץ, תובעני על גבול האלים. ברוך לא נתן לרבנית שהות להוריד את בגדיה, זרק אותה על מיטתה, ישב על החזה שלה, ברכיו כולאות את זרועותיה, לא אפשר לה לזוז. באיטיות פתח את רוכסן מכנסיו, סנטימטרים מול עיניה הפעורות, שלף באיטיות את האבר הקשה והמאיים שלו מול עיניה המבוהלות. היא הבינה לקראת מה היא צועדת ונגעלה מזה, סירבה בכל תוקף להישמע לפקודתו לפתוח את פיה. הפנתה את פניה הצידה בניסיון נואש להתרחק מהאבר הטמא. כמובן שזה לא עזר. באצבעות יד ימין, כבצבת, ברוך פתח את פיה של הרבנית, תוחב לתוכו את הנחש השמן שלו. ומיד ללא שהיות התחיל לזיין אותה. עם שתי ידיו אחז בשערות ראשה, זורק את פניה קדימה ואחורה כפעולה משלימה לזיוני האגן שלו. הפה הרטוב של הרבנית ריגש את ברוך, ששלט במהירות הזיון, ובעוצמתו. האמת היא שככול שהשתמש ביותר כוח, הרבנית נאנקה תחתיו כמעט מקיאה, מלעלעת בגרונה, וככול שלעלעה יותר, ברוך התרגש יותר, מרגיש את הגירוי האהוב נבנה בקצה הזיין שלו ובשורשי האשכים שלו.  למזלה ברוך בחור צעיר, הוא גמר מהר. לרוע מזלה ברוך הוא בחור צעיר, הוא הטיז שפע של צוף לתוך פיה. עוד ועוד מטחי זרע נשלחו בעוצמה מקצה התורן, ישר לתוך גרונה ולתוך פיה. את מירב המטחים הרבנית בלעה, חלקם זלגו על חולצתה. לתדהמתה לאחר שנשימת חזרה לה תחושותיה של הרבנית כלפי ברוך לא היו של כעס, ההפך, היא כבר אהבה אותו ולכן סלחה לו. אומרת לעצמה שהוא בחור צעיר ששרד בעולם לבדו כבר שנים, משום כך הוא לא יודע איך להתנהג. החליטה שתראה לו שאפשר גם אחרת. היא כבר ידעה, בעוד דקותיים הוא יהיה מוכן לסיבוב שני, החליטה שהפעם היא זאת שתוביל את המשגל. "התפשט חמוד ושכב לידי אני אעשה לך נעים". ברוך הופתע מהגישה הרכה של הרבנית הוא ציפה שתכעס עליו, הרכות שלה עוררה אותו, התפשט ונשכב על גבו, התורן שלו נוקשה כסלע. למרות החוויה הלא נעימה שכרגע עברה, הדחפים העמוקים של הרבנית משכו אותה לאיבר של ברוך, משכו אותה ללקק אותו ולמצוץ אותו. כבר חודש שהמצפן שלה נשלט על ידי הדחפים שלה. היא לא חששה ממציצה, ההפך היא נמשכה אליה. רצתה להראות לברוך שאפשר לעשות את זה בדרך הרבה יותר נעימה. ברוך נשען על מרפקיו מביט בפליאה כיצד הרבנית מתנפלת על איברו, מנשקת אותו לכל אורכו, מלקקת אותו ומכניסה אותו לפיה. נעצה עיניה בברוך, בעודה מחדירה את התורן שלו בנחת, סנטימטר אחר סנטימטר לתוכה.  אתה רואה ככה עושים את זה. ברוך התרגש יותר ויותר. המבט המתגרה של הרבנית, והלשון הרכה שלה הטריפו אותו. איברו המשיך להתרחב. הנה עוד קצת וכל האבר היה שתול בפיה של הרבנית. בשלב הזה הרבנית כבר הייתה בטרנס. עצמה עיניה והתרכזה בתחושה המדהימה של איבר גברי הממלא את פיה, פולש לבית הבליעה. בעזרת ידה קרבה את אשכיו פערה את פיה עוד ובלעה גם אותם. אם רק הייתה יכולה הייתה בולעת את ברוך כולו. היא רצתה לטרוף אותו. היא רצתה עוד מברוך בתוכה, הצמידה את עגנו אל פיה היונק בכל כוחה, ושלחה אצבעות לעבר ישבנו. ברוך לא יכל להחזיק מעמד יותר, בשנייה בה הרגיש את אצבעותיה על ישבנו הוא התפוצץ, היא הרגישה את כל גופו מתכווץ, והרגישה עם פיה כיצד מטחי זרע מותזים מאשכיו דרך הצינור הלוהט שלו ישירות לגרונה. פעימה ועוד פעימה ועוד אחת ועוד. זה לא נגמר.

חודשים עברו, חלפה שנה. במהלכה הרב אפשר לברוך להפוך משוליה, לאב הבית, ולבסוף למנהל האדמיניסטרטיבי של בית המדרש. הרבנית אפשרה לברוך להשתלט על כל נקביה ולעשות בה יום יום כרצונו, כמאמר הגמרא ,כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו'. הרבנית שמחה לאפשר לברוך לזיין אותה כאילו היה אישהּ בכל דרך שעלתה על דעתו, פעם, פעמיים, ואפילו שלוש פעמים ביום.   

סיפורנו מתקרב אל סופו הקודר.

לימים, לבקשת הרב, ברוך נסע לחיפה להצטייד בחומרי גלם עבור סדנה הכתיבה. עם מעות בכיסו ברוך החליט בהחלטה של רגע להישאר בחיפה למספר שבועות לצורך חופשה. הרב התרגז, חומרי הגלם בסדנתו אזלו והוא לא יכול להשלים כתיבה של מזוזות וכתובות שהתחייב. ברוך הציע לרב לשלוח את הרבנית אליו כדי שהיא תביא את חומרי הגלם. הרב הסכים.

במקום לחזור עם חומרי הגלם בחזרה לירושלים בו ביום, הרבנית נשארה עם ברוך במשך שלושה ימים.

ביום הראשון הם לא עזבו את חדר המלון. הזדיינו בלי סוף. ביום הזה הרבנית איבדה את הבושה לגמרי. הסתובבה ערומה, מפתה את ברוך בכל דרך אפשרית משדלת אותו לשגול אותה שוב ושוב. גם כשהמנקה נכנסה, נשארה עירומה, גם כשמלצר שרות החדרים הביא להם את ארוחתם נשארה עירומה. התמלאה בתשוקה כשראתה את השפעת יופייה המהפנט על אחרים.

ביום השני ברוך לקח את הרבנית למכון קעקועים. "אל תדאגי לא יתנו בך קעקוע, זה אסור, אבל פירסינג מותר". הרבנית לא ידעה בכלל מה זה פירסינג, אבל אהבתה לברוך ערפלה את חוש השיפוט שלה.  בעלי המקום השתוממו לראות אישה דתיה במכון, השתוממו עוד יותר מבקשתו של המלווה שלה שהיה צעיר ממנה בשני עשורים.

"התפשטי ועלי על כיסא הטיפולים" אמרו לה, והיא התיישבה על כיסא דומה לכיסא גניקולוגי. מטפל אחד דאג לשדיה, השני דאג לערוותה. המגע שלהם הטריף אותה, והיא התחילה להתגרות. עוד לא מבינה שעוד מעט יכאב לה מאוד. שני המטפלים לקחו לעצמם דרור על גופה יותר מהמקובל. לא כל יום נכנסת אישה כל כך יפה ומרשימה למכון, אישה בוגרת, עם עור צח וחלק, ללא כל פגם, ומבקשת עגילי פטמות וכוס. האחד לש את שדיה ללא כל צורך,  השני הכניס שתי אצבעות לנרתיקה לכאורה כדי להפריד את שפתות הכוס השמנמנות שלה. אבל בפועל כדי ליהנות ממרקם הקטיפה של הכוס הנוטף שלה. ברוך ישב ליד הרבנית, החזיק בידה, הביט בעיניה ולחש באוזנה מילות אהבה. הטיפול בכל שד נמשך חמש דקות בסופן שתי טבעות נתלו על כל פטמה. הטיפול בכוס נמשך הרבה יותר זמן. שש טבעות נתלו על שפתות הכוס שלה, ועוד טבעת ננעצה בסמוך לדגדגן. למרות הדקירות, היא לא צעקה, הריגוש המיני היה חזק בהרבה מהכאב הפיזי. בסוף הטיפול המטפלים חזרו לנצל אותה עוד קצת. ברוך ראה והתעלם. הרבנית הבינה והתעלמה גם כן. היא רצתה את האביונה שלה. ונתנה להם דרור עד שגמרה בסדרת רעידות וכיווצים. כשחזרו למלון, הרבנית נעמדה מול המראה נלחצה מאוד מהמראה של איבריה המוצנעים. הדאגה שלה לא הייתה מהרב, הוא מעולם לא הביט בה עירומה, הדאגה האמיתית שלה הייתה מהבלנית איתה היא נפגשת עירומה פעם בחודש. אבסורד, רק לפני שעתיים נתנה לשני זרים לאצבע אותה, לחלוב אותה, והמבוכה שלה היא מפני הבלנית.

 

היום השלישי היה מרומם. משגל שחרית היה הטוב שהיה לה מעולם. התחילו בתנוחת הכלב. כמו תמיד השדיים שלה נזרקו לכל הכיוונים. שלא כמו תמיד, העטרות שלה היו מנוקבות בטבעות כסף. טבעת אלו ניקזו אליהן את כל האנרגיה של השד המטלטל. הפטמה שלה התקשתה יותר ויותר, התארכה עוד ועוד, הייתה רגישה כפי שלא הייתה מעולם. זה הטריף אותה. באופן דומה, כל נעיצה של התורן של ברוך, הרעיד לה את שפתות הכוס בצורה לא מוכרת, משכו את הדגדגן לכיוונים שונים מגבירים את הגירוי בכל נעיצה. היא גמרה תוך 10 שניות בפעם הראשונה, וגמרה שוב ושוב כל עוד ברוך פמפם אותה. הרבנית צרחה מלוא גרונה, היא לא ידעה שאורגזמה יכולה להרגיש כך. גם ברוך לא ידע. ליטר של זרע הוא שפך לתוך הכוס הפועם שלה.

בעודם הולכים לחדר האוכל, הרבנית לא יכלה שלא להרגיש עם כל פסיעה כיצד הטבעות הצמודות לפטמותיה ולכוס שלה, נתפסות על בד תחתוניה מושכות את איבריה הרגישים. משיכות קלות עם כל פסיעה. עוד פסיעה ועוד אחת ועוד אחת, נשימותיה נעשו כבדות, "ברוך, זה קורה לי שוב, אויי אימא…", לחשה לו כשגמרה תוך כדי הליכה. מהר מאוד היא תגלה, שזה מעייף לקבל כל הזמן אביונות. מהר מאוד היא תבין שכדי להימנע מזה עליה ללכת ללא תחתונים.

בסוף היום השלישי היא עזבה את ברוך וחזרה לביתה. בפעם הראשונה היא רבה עם בעלה ריב גדול ורועש. היא לא הסכימה להשיב לשאלותיו היכן הייתה בשלושת הימים האחרונים.

לאחר שבועיים ברוך חזר גם הוא. לשאלותיו של הרב, ענה שהרבנית הייתה איתו רק חמש דקות בהם מסר לה את הסחורה שהתבקש לקנות לסדנה. שאין לו מושג מה עשתה בשאר הימים.

השיחה אחר ארוחת הצהריים הייתה קשה בהרבה. הרב שכבר חשד באשתו, שם ליבו לכך שהיא איננה צנועה, מסתובבת ללא חזייה, חושפת את מכמניה. בסוף הארוחה זימן את ברוך למשרדו. "ראית כיצד התלבשה? מה עלי לעשות?" שאל ספק את עצמו ספק את ברוך. ללא שהיות ברוך השיב "בימי המקרא היו מכריזים עליה כעל אישה סוטה ומכריחים אותה לשתות את המים המאררים. בימנו כל מה שנשאר לעשות הוא לגרשה".

בתוך שבוע הרב גירשה.

בתוך חדש בית המדרש פיטר את הרב. מועצת המנהלים קיבלה את דעתו של ברוך שלא יתכן שרב גרוש ידריך את הקהילה.

בתוך חודשיים, הרב שכרגע עסק רק בכתיבת סת"ם, קיבל בקשה לכתוב כתובה עבור הזוג חנה לאה ובחיר ליבה ברוך יעקב המנהל החדש של בית המדרש. דמעותיו זלגו בשעת הכתיבה נספגו בדף הכתובה. געה בבכי כשנזכר בסיפור שלמד –

תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נח, עמוד א

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאֵשֶׁת רַבּוֹ וּשׁוּלְיָא שֶׁל נַגָּר הָיָה.

פַּעַם אַחַת נִצְרַךְ רַבּוֹ לִלְווֹת.

אָמַר לוֹ: שַׁגֵּר אִשְׁתְּךָ אֶצְלִי וְאַלְוֶנָּהּ.

שִׁגֵּר אִשְׁתּוֹ אֶצְלוֹ, שָׁהֲתָה עִמּוֹ שְׁלוֹשָה יָמִים. קָדַם וּבָא אֶצְלוֹ.

אָמַר לוֹ: אִשְׁתִּי, שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְךָ, הֵיכָן הִיא?

אָמַר לוֹ: אֲנִי פְּטַרְתִּיהָ לְאַלְתָּר, וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהַתִּינוֹקוֹת הִתְעַלְּלוּ בָּהּ בַּדֶּרֶךְ.

אָמַר לוֹ: וּמָה אֶעֱשֶׂה?

אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי – גַּרְשֶׁנָּהּ.

אָמַר לוֹ: כְּתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה.

אָמַר לוֹ: אֲנִי אַלְוְךָ וְתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ.

עָמַד זֶה וְגֵרְשָׁהּ. הָלַךְ הוּא וּנְשָׂאָהּ.

כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לִפְרֹעַ,

אָמַר לוֹ: בּוֹא וַעֲשֵׂה עִמִּי בְּחוֹבְךָ.

וְהָיוּ הֵם יוֹשְׁבִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים – וְהוּא הָיָה עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה לָהֶם.

וְהָיוּ דְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינָיו וְנוֹפְלוֹת בְּכוֹסוֹתֵיהֶם –

וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶחְתַּם גְּזַר דִּין.