הייתי בן שמונה-עשרה, כשאבי, חלה, אובחן כחולה בסרטן ונאלץ לפרוש ממקום עבודתו, כתוצאה מכך הוא שהה בבית כל היום, כל יום.
אימי טיפלה בו במסירות, אך לא אהבה את המצב, בלשון המעטה.
עקב שכיבתו הממושכת במיטה, הוא העלה במשקל, מצבו הנפשי היה גרוע, הוא היה נרגן רוב הזמן, שולח פקודות לכולנו ובעיקר לאימא, מעמיס עליה מטלות, גורם לה לטרוח סביבו בכל שעות היום, פרט לשעות שבהן ישן.
מצב זה נמשך כשנתיים, שנתיים בהם היה מרותק למיטה, בריאותו והתנהגותו מתדרדרים והבחנתי שהמטבח הוא חדר המפלט של אימא, שם היא החביאה את עצמה מהתנהגותו, שם גם יכולתי לנחם אותה, להרגיע את עצביה המרוטים, הייתי עוטף אותה בזרועותיי, סביב מותניה, מושך אותה קרוב אלי, מנשקה על הלחי או בצוואר, אומר לה כמה היא נפלאה וכמה אני אוהב אותה, היא הייתה מניחה ראשה על חזי, מחבקת את גבי לא אומרת דבר.
הייתי כבר בן עשרים, כשלא יכולתי יותר לראות את אימי סובלת, מבלי שאוכל לעזור ונמאס לי מכך שעלי להבליג והחלטתי לעזוב.
שכרתי דירת חדר בקרבת מקום ובערב פניתי אליה, "אימא, אני כבר לא מסוגל להיות נוכח בבית ולשמוע את היחס הבלתי נסבל של אבא כלפיך, אני עוזב מחר, שכרתי דירה בקרבת מקום, אני אהיה זמין בשבילך מתי שתצטרכי, מבטיח להגיע לארוחת ערב כל יום".
דמעות הציפו את עיניה, היא חיבקה אותי, "אני מבינה יקירי, זה בסדר, אני אוהבת אותך", ענתה.
קיימתי את שהבטחתי, בכל ערב הייתי מגיע אליהם, ישירות ממקום עבודתי,מתקלח, אוכל עימם ארוחת ערב, מפטפט קצת עם אימא וחוזר לדירתי.
מנהג קבוע נוצר בין אימא לביני, כשהייתי מגיע בערב, הייתה מקבלת אותי בפתח עם חיבוק חזק, חיבוק שמביע געגוע ותודה על שבאתי, אני הייתי מחבקה חזרה ומנשקה על לחייה, באחת הפעמים, כשהרימה את ראשה לקבל את נשיקתי על לחיה, הסבתי מעט את ראשי ונשקתי אותה על שפתיה, אימא החזירה לי נשיקה, באופן אוטומטי, אך מיד הרחיקה את שפתיה, וטמנה את ראשה בחזי, כשניסיתי לחזור על כך, היא סירבה," זה אסור", אמרה.
לאחרונה, בעקבות חיבוקינו והפגנות החיבה שהתרבו ביננו, החלו במוחי מחשבות מיניות עליה, בעיקר כשגופה היה צמוד לגופי.
אף על פי שלבשה בגדים חסרי חן ופשוטים, חשתי כשחיבקתי אותה, שמתחת לבגדים, מסתתר גוף נשי שמור עדיין, חשתי בשדיה הבולטים, המסתתרים מתחת ללבושה ובקושי עצרתי את עצמי מלשלוח את ידיי, לאבריה האסורים.
בניגוד להיגיון, היא הפכה להיות מושא הפנטזיות שלי, הפכה לגיבורת חלומותיי, שבהם לא דחתה את ידיי, אלא אפשרה לי להפשיט אותה, לנשק אותה ולחבק אותה, לחקור את גופה, לעתים קרובות הייתי חולם על התעלסות איתה, יורה את הזרע שלי לתוכה, לפעמים הייתי אפילו חולם שאני מזיין אותה מאחור, חודר לאחוריה, גורם לה להגיע לאורגזמה.
אימא לא הייתה אישה אסרטיבית, למעשה, היא הייתה ביישנית למדי, התנהגה, כאילו לשרת את אבי ולטפל בי, הם יעודה היחיד בחיים.
לא היו לה חברים או בני משפחה, חוץ ממני ומאבי ורק לעתים נדירות יצאה מהבית, בעיקר לקניות וסידורים.
את רוב יומה, במשך השנים, היא בילתה בבית, במטבח, או בניקיון בחדר זה, או אחר של הבית, בעיקר, להיות בסביבת אבי, למקרה שיבקש ממנה משהו.
בדך כלל, במשך השנים, היו היחסים ביניהם נעימים, עד שחלה.
מאותו הזמן, השתנה יחסו אליה, הוא היה מזעיק אותה אליו בגסות, לפעמים אפילו באכזריות מילולית, מעולם לא ראיתי אותו מתעלל בה גופנית, אבל אין זאת אומרת שלא עשה כן, מה גם, שלילה אחד, כשהגעתי הביתה בשעה מאוחרת מאוד, יכולתי לשמוע אותו צועק עליה, רוצה שתעשה משהו, אינני יודע לומר מה, אך שמעתי אותו מאיים למשוך את שערה, מה שכנראה קרה, כי היא צעקה, מתחננת שיפסיק, שמעתי אותו צועק עליה, מורה לה לשתוק.
לאימא לא היה רישיון נהיגה ומכיוון שאבי היה מרותק למיטתו, היא הסתמכה עלי, שאסיע אותה ע"פ צרכיה.
ציפיתי להזדמנויות הללו, להסיע אותה לקניות, לרופא, לבנק, בידיעה שרק שנינו נהיה במכונית, גם אם זה היה רק לעשרים דקות, או שעה.
בגלל התגברות רגשותיי האסורים אליה, נמנעתי, לא במודע, מליצור קשרים ולבנות מערכות יחסים רגילות ומתמשכות עם נשים אחרות, כפי שנהגתי מימי נעורי, אך, גם לא יכולתי לספר לה, מה אני מרגיש.
באחד הערבים, אימי חיכתה לי, כרגיל, ליד הדלת ואחרי החיבוקים ההדדיים והנשיקה, אמרה, " היום ארוחת הערב מתעכבת קצת, אביך רוצה לשוחח עמך".
נכנסתי, אבי שכב במיטה, כמו בכל החודשים האחרונים, הרים את ידו , מסמן לי להתקרב ולשבת על הכיסא הסמוך למיטה.
התיישבתי.
"שבי גם את", פנה לאימא.
היא צייתה ללא מילה, התיישבה על כיסא בפינת החדר.
"אדוארד, יש לי משהו לספר לך", אמר, נושם נשימות קצרות, הביט באימא, היא הנידה בראשה לחיוב.
"ג'ניפר ששנינו אוהבים, איננה אמך האמתית, אמך הביולוגית נפטרה בלידתך".
קפאתי, תדהמה הציפה את חושי.
אבי המשיך, "פגשתי לראשונה את ג'ניפר, שבועיים לאחר פטירתה של אימך, היא הייתה נערה צעירה עזובה, ילדת רחוב, שברחה מבית יתומים, סבלה מתת תזונה, חולה בדלקת ריאות, ללא כל סיכויים לשרוד.
הצלתי את חייה, הכנסתי אותה לביתי, דאגתי לבריאותה ולהחלמתה, כשבמקביל טיפלתי בך, תינוק בן שבועיים, לא הייתה לי כל עזרה, כי משפחה נוספת אין לנו, כידוע לך.
לאחר כשלוש חודשים, כשהיא הבריאה, הודעתי לה שבעוד יומיים אקח אותה חזרה לבית היתומים, שם ידאגו לה, כי אני צריך להתמקד בגידולך.
היא התחננה בפני שלא אעשה זאת, סיפרה שסבלה שם מהתעללות, גם פיזית, ביקשה להישאר עימנו, לטפל בך, להיות שייכת לי, לשרת אותי בכל המובנים ובלבד שלא אחזיר אותה.
הסכמתי, בתנאי שיהיה מוסכם על שנינו, שהיא שייכת לי, לעולם לא תעזוב ולעולם לא תסרב להוראה כל שהיא, ממני".
אבי עצר, עצם את עיניו, נושם בכבדות והמשיך.
"גם התניתי את הסכמתי בכך, שנינשא ביום שימלאו לה 17 ולא יתקיימו ביננו יחסים, עד אז.
"היא הסכימה, נשבעה לציית לי תמיד, לטפל בי ובך, עד יומי האחרון וכשיגיע יומי האחרון, תעבור לבעלותך ותמשיך לשרת אותך".
כך עשינו, נישאנו ביום הולדתה השבע עשרה, היא אשתי החוקית, אני אביך הביולוגי והיא האימא שגידלה וחינכה אותך, אין לך אימא אחרת".
"אתה משקר", קראתי, "היא אימי ואין דברים כאלה היום, אין יותר עבדים ושפחות".
"היא איננה שיפחה, לא קניתי אותה", ענה," היא ביקשה את זה, התחננה, אני רק הסכמתי".
המום, לא מסוגל לבטא מילה, הבטתי לכיוון אימי, היא החזירה לי מבט, מהנהנת בראשה, "הכול אמת, אדי", לחשה.
החזרתי את מבטי לאבי, "למה אתה מספר לי את זה, עכשיו?", שאלתי.
"ימי ספורים, אולי כמה שבועות, כשאמות, היא תהיה שייכת לך, אני מחייב ומשביע אותך, לדאוג לכל צרכיה, עד סוף ימיה, מתוקף היותה אימך ואשתי ומתוקף היותה שייכת לך, במסמך זה , אימך חתומה על הסכמתה לכל הנאמר", הושיט לי מסמך שבסופו מופיעות חתימות שניהם, חותמת וחתימת עורך הדין של אבי, המאשרים את תוקף ההסכם.
נטלתי את המסמך מידו, הצצתי בכתוב, קיפלתי והנחתי בכיסי, יצאתי מהחדר ללא מילה.
עד מותו לא הוזכר הנושא שוב.
הייתי בן עשרים ואחת, כשהוא מת, אמי קיבלה את הבשורה בשקט, הסוף הרי היה צפוי, היא הייתה נסערת אבל לא שבורת לב.
שגרת חיי עם אימא, נמשכה, המשכתי לדאוג לה, לעזור , להסיע אותה כשביקשה, המשכתי לנחם אותה, להחמיא לה, לספר לה כמה היא יפה, וכמה אני אוהב אותה, אך, עדיין, בכל ערב הייתי נפרד ממנה וחוזר לדירתי הקטנה.
השיחה עם אבי, לפני מותו , לא הוזכרה, אבל תוכנה ריחף באוויר.
באחד הערבים, כשחיבקתי אותה לשלום, מתכוון לפרוש לדירתי, חיבקה אותי ג'ני בכוח, "אולי תחזור לגור פה, אדי יקירי?, אני עכשיו לבד בבית הגדול הזה ואתה לבד בחדר ששכרת"
"את רוצה את זה?", שאלתי.
"אני מאוד רוצה את זה", ענתה.
נשקתי על לחיה, "קיוויתי שתבקשי, תני לי יום יומיים, אעביר את חפצי, ואבטל את חוזה השכירות".
חיינו המשותפים נכנסו לרוטינה קבועה, הייתי מגיע מהעבודה, ג'ניפר הייתה מקבלת את פני בדלת, עם חיבוק ונשיקה, אחרי שהייתי מתקלח, היינו אוכלים ארוחת ערב, משוחחים על היום שעבר, לאחר מכן, תמיד, נהגנו לשוחח ולצפות בטלוויזיה, בסלון, כשאני יושב בכורסה ואימא שוכבת על הספה.
באחד הערבים, החלטתי לשנות את הרוטינה הקבועה והתיישבתי, גם אני, על הספה, הרמתי את ראשה, הנחתי אותו על ירכיי, בחיכי, מלטף את שיערה, את צווארה, נושק ללחיה.
היא לא הביעה התנגדות, נהפוך הוא, ידיה נשלחו, מחבקות את רגליי.
"אני חושב שמהיום אקרא לך ג'ניפר או ג'ני, או ג'ן, כמו שאבא קרא לך" אמרתי, מביט בעיניה.
היא הרימה מבטה אלי, חושבת, "לא ג'ן, בבקשה, אף פעם לא אהבתי את השם הזה, אביך היה קורא לי כך, כדי להכעיס אותי".
"אז החלטנו, ג'ניפר או ג'ני, מסכימה?".
"אדי, יקירי, עליך לדעת שוב, אני מסכימה לכל מה שאתה תחליט", אמרה בלחש, נטלה את כף ידי, מצמידה אותה ללחיה.
מאותו ערב, נותרה הכורסה יתומה!
באחד הערבים, כשלושה חודשים אחרי מות אבי, בעודנו שרועים חבוקים, על הספה, פניתי אליה, " אני רוצה לצאת איתך, לבילוי משותף, ארוחת ערב וכו', בסדר?".
"לכבוד מה?, מה אנחנו חוגגים?", שאלה.
"את הולדתך מחדש", עניתי.
היא הביטה בעיני, "בזה אתה צודק, יקירי, באמת נולדתי מחדש, אבל ההצעה מיותרת, אני מרוצה מחיי, מהאווירה היום בבית, מהאהבה שביננו, זה ממלא אותי, באמת, אני אשמח לצאת עמך, יקירי, אבל, לא תעדיף לבלות עם בחורה בגילך?"
הבטתי בעיניה, "זו לא הייתה הצעה", אמרתי בשקט, מביט ישירות בעיניה, "בנוסף, ארצה שתרכשי בגדים חדשים, לקראת הערב הזה ובכלל למלתחה שלך, הפעם אני בא איתך, אני רוצה לראות ולאשר, את הבגדים שתרכשי".
היא החזירה לי מבט, עיניה ננעצות בעיני, "אני אשמח שתבוא, אתה קובע עכשיו, אתה הגבר בבית", ענתה, אהבה נשקפת מעיניה.
"אז סיכמנו", אמרתי, "מחר קניות, במוצאי שבת הבאה, אחפש מסעדה בעיר אחרת, רחוקה, הרחק מאנשים שמכירים אותנו".
למחרת, נסענו לקניון הקרוב, עוברים בין החנויות לבגדי נשים, מחפשים את השמלה שתתאים לה, הסיבוב נמשך שעה ארוכה, בסופו בחרנו שתי שמלות, האחת ירוקה, בעלת מחשוף עמוק והשנייה אדומה, בעלת מחשוף צנוע אך הגב גלוי כמעט כולו, "נחליט בבית, איזו מהן תלבשי במוצאי השבת", אמרתי, היא חייכה בהסכמה.
הוספתי לרשימת הקניות שלה, בגדים תחתונים מודרניים וצעירים, שונים מאלה שהיא השתמשה עד כה.
עיניה ברקו, ראיתי בהם הסכמה, הנאה והכרת תודה.
חזרנו הביתה, ג'ניפר הכינה לשנינו ארוחת ערב, בסיומה פנינו, כהרגלנו, לסלון, להתרווח על הספה ולצפות בתכנית כל שהיא בטלוויזיה.
"אולי תמדדי את השמלות עכשיו?", הצעתי.
"הרי מדדתי אותן בחנות", ענתה, "החלטנו ששתיהן יפות והמידות מתאימות".
"אני רוצה לראות אותן עלייך עכשיו, באופן פרטי", עניתי, "תשתמשי גם בחזייה והתחתונים החדשים".
היא צייתה, עלתה לחדר השינה, חזרה לאחר זמן מה, לבושה בשמלה הירוקה, השמלה האדומה מוחזקת בידה.
"הסתובבי, שאראה אותך מכל כיוון", אמרתי.
ג'ניפר סבה על מקומה, מציגה בפני את גזרתה העטופה בשמלה החדשה, סקרתי אותה מכף רגל ועד ראש, אהבתי את מה שראיתי, המחשוף גילה את חלקן העליון של שדיה המלאים והמוצקים, השמלה הייתה צמודה מספיק כדי לרמוז על גזרתה הצעירה והחטובה, בד השמלה הבליט את ישבנה העגול, מתחת לאמרתה, בצבצו שוקיה המחוטבים.
"היא לא נועזת מידי?", שאלה.
"מבחינתי, היא לא נועזת מספיק", עניתי מחייך, נועץ עיני בהתרסה בשדיה, "תמדדי את השנייה".
היא פנתה לעבר המטבח, מתכוונת להשתמש בו כבחדר הלבשה, על מנת להחליף את השמלה.
"תחליפי כאן", אמרתי.
"אצטרך להישאר בפניך, בחזייה ותחתונים, זה לא הולם" אמרה, קולה רועד.
"מה ההבדל בין זה, לבין ללבוש בגד ים ביקיני, על חוף הים?" עניתי.
"מעולם לא ראית אותי בביקיני", לחשה, עיניה נעוצות בעיני.
"אז היום תהיה זו הפעם הראשונה", עניתי.
ראיתי בעיניה מבט, שלא ראיתי בהם מעולם, הפנתה אלי את גבה, שחררה את רוכסן השמלה, הסיטה את הכתפיות לצדדים, מניחה לה לצנוח לרצפה.
"ואוו, ג'ני, את מדהימה", נפלטה הקריאה מפי, חשתי כאילו ליבי עולה וחונק את גרוני, ראיתי לפני את גבה החטוב, את אחוריה העטופים בתחתונים זעירים, היא הייתה באותו רגע, האישה בעלת הגוף המושלם ביותר שהכרתי.
היא עצרה, קפאה לרגע ואז, הסתובבה חזרה, ידה האחת מכסה את שדיה החבוקים בחזייה, ידה השנייה מכסה את ערוותה המכוסה במשולש בד התחתונים הזעיר.
גופה רעד, ראשה מורכן, מסרבת להביט בפני, צעדתי צעד מהיר, חיבקתי אותה בזרועותיי, היא קברה את פניה בחזי, חיבקה את גבי, "אני לא מסוגלת, יקירי, גופי חווה סערה שלא חוויתי מעולם, אינני יודעת מה קורה לי ומה אתה חושב, בכל מקרה זה אסור", מלמלה.
המשכתי לחבק את גופה ללא אומר, רעידות גופה נרגעו לאט, הרמתי את ראשה מביט בעיניה, "תמדדי עכשיו את השמלה האדומה" אמרתי לה בעדינות.
היא צייתה, התכופפה, הרימה את השמלה מנסה ללבשה, ידיה רעדו, השמלה נפלה לרצפה.
"אני… לא…יכולה…", מלמלה, מיבבת.
"אל תזוזי, אני אלביש אותך", אמרתי.
נטלתי את השמלה, כרעתי על ברכי לפניה, הרמתי את רגלה הימנית, מעביר אתה לתוך השמלה, עושה זאת שוב, עם הרגל השנייה והתחלתי מושך אותה, לאט, לאט, במעלה גופה, פני בגובה ערוותה.
כשהגיעו ידי, המחזיקות בשמלה, למותניה, חיבקתי את אחוריה, קברתי את פני בחיקה שמולי, נושם את ריחה, ידיה נשלחו, לוחצות את ראשי למקדש אהבתה, נשקתי לערוותה מעל בד התחתונים, מרטיט את גופה.
קפאנו כך דקות ארוכות, פני טמונים בחיקה, נושם את ריח ערוותה, מרגיש ברטיבותה, ידיה לוחצות את ראשי, חשתי בנשימותיה המואצות.
המשכתי, מושך ומכסה את שדיה שבחזייה, משחיל את ידיה בפתח השרוולים, "הסתובבי", לחשתי, היא צייתה, שלחתי את ידי לעורפה, מהדק את שני חלקי השמלה, נסוגותי, סוקר את התוצאה, את גבה שנותר חשוף, פרט לרצועת חזייתה שבמרכז גבה.
" פס החזייה בולט בגב, מה עושים עם זה?", שאלתי, יודע את התשובה.
ג'ניפר הסתובבה אלי, הביטה ישר לעיני, הסומק שעל לחייה, גרם לה להיראות חושנית כל כך, "אני חושבת ששמלה בגזרה כזו, יש ללבוש ללא חזייה", לחשה והסתובבה חזרה עם גבה אלי.
שלחתי את ידי, התרתי חזרה את תפס השמלה, מפשיל אותה עד מותניה, שחררתי את קרס החזייה, היא ניערה את ידיה, החזייה נפלה לרצפה, ניצבנו כך, שנינו, ללא תנועה, רגע קל ואז, ללא שליטה, שלחתי את שתי ידי, לופת את שדיה, מעסה אותם הפטמה דוקרת את ידי.
"אדי, יקירי, מה אתה עושה לי??, בבקשה ממך תפסיק" ביקשה, קולה מייבב, "אתה גורם לתחושות בגופי, שמעולם לא הכרתי, בבקשה תפסיק, אני פוחדת, אני לא מסוגלת".
הסרתי את ידי ממנה, היא אספה את שתי השמלות, מיהרה ועלתה לחדרה.
הסיפור ממש ארוטי נעים לקריאה
ואוו, איזה גילוי מסעיר
מדהים מחכה להמשך….