בן לו היה לי – חלק שלישי

מיכל ישבה על הכיסא הגניקולוגי, היא שנאה את המיטה הזו. הברזל הקר בכפות הרגליים, הנייר

שהיא שוכבת עליו והסדין הקטן, מטר של אל בד, שאמור לכסות את ערוותה, את צנעתה. אבל אז –

ד"ר מתן שאל בקולו השקט "מיכל, את מוכנה כבר לבדיקה?". זהו, היא נמסה.

היא מרגישה את הדופק מתגבר, את היובש בקצה השפתיים, היא שולחת את הלשון, להרטיב קצת,

בתקווה שזה לא יראה פלרטטני מדי. היא רוצה להישאר מכובדת לידו, לא לאבד את הראש.

ד"ר מתן כבר עומד ממש מולה, בין רגליה המפושקות. "הכל בסדר מיכל?" והגיית שמה בפיו,

נשמעת לה כמו ממתק טעים. פתאום השם 'מיכל', נשמע מפתה כל כך.

"כן דוקטור, מוכנה בשביל הבדיקה"

"בשביל הבדיקה, או בשבילי?" הוא קורץ קריצה קטנה, הקריצה שלהם. הסומק מתפשט על פניה של

מיכל, היא מובכת בקלות עכשיו. ד"ר מתן יושב מולה, וכל פלג גופה התחתון חשוף מולו. המחשבה

גורמת לה לצמרמורת. ד"ר מתן מניח יד על בירכה "תישארי רגועה, אני אגמור עם זה מהר" הוא

מרגיע בקולו העמוק.

"תגמור?" היא מצחקקת, מקווה שלא ישמע את השאלה.

ד"ר מתן מעביר את אצבעו על פתח הנרתיק שלה, טיפה יותר לאט מהמצופה. הוא פותח אותה

בשתי אצבעות בטוחות, אבל במקום לשים את המכשירים הקרים, הוא בודק אותה באצבעותיו. זה

נעים לה, הרבה יותר מדי נעים אפילו.

"את יודעת מה ההבדל בבדיקה של רופא קופת חולים מול רופא פרטי?" הוא שואל ברצינות, ומיכל

תוהה, האם יש הבדלים? אולי עד היום היא לא נבדקה כמו שצריך?

ד"ר מתן רק מחייך "רופא קופה בודק עם אצבע אחת בנרתיק, רופא פרטי בודק עם שתי אצבעות

בנרתיק, ועוד אחת על הדגדגן" והוא מדגים לה תוך כדי דיבור, ומיכל מרגישה את הנשימה שלה

נעצרת, את העולם שמפסיק לזוז. הוא לוחץ קצת בנרתיק והיא כבר מתנשפת.

"אני מבין שאת בעד בדיקה פרטית" הוא אומר וממשיך במרץ לענג אותה.

"כן" היא מנסה להגיד בין ההתנשפויות שלה "כן, אני בעד".

ד"ר מתן מנשק את פנים ירכה הבהירה, את רגליה החשופות.

"תמשיך, תמשיך" היא לוחשת, מנסה לשלוח יד אל ראשו הגלוי של הדוקטור.

"מיכל, מיכלי" יד מנערת אותה "מיכלי, הכל בסדר?". אריה.

מיכל מתנערת משנתה, מנסה להבין מי זה הגבר הזה שהפסיק לה את החלום.

"מיכל, תסתכלי עלי לרגע, את צועקת הברות לא ברורות מתוך חלום, את מזיעה כולך. קומי רגע, אני

אביא לך כוס מים" אריה קם בשקט מהמיטה, פותח את החלון שיכנס אוויר נקי לחדר.

"תודה" היא אומרת בשקט, נבוכה מעצמה "לא יודעת אפילו על מה חלמתי" היא אומרת, מפחדת

אפילו להודות בפני עצמה על החלום שזה עתה הופסק בעל כורחו. היא מרגישה נחיל דק של זיעה

במורד גבה, מזכיר לה את הנוזל שניגר לפני רגע בחלום שלה "זה בטח בגלל הלחץ של הבדיקה"

היא אומרת לאריה בשקט, מנסה לשכנע גם את עצמה. עברו כבר כמעט שבועיים מהביוץ, ומחר היא

אמורה לעשות בדיקת הריון. הלחץ שלה בטח השפיע עליה, אחרת למה שהיא תחלום כזה חלום…

"תנסי לחזור לישון, יש לך מחר יום עמוס" אריה מציע את קול ההיגיון, מודע ללחץ הרב שיש על

מיכל.

"אתה צודק, מקווה שיהיו לנו בשורות טובות" היא מחייכת, מניחה את הכוס בצד המיטה ומנסה

לישון. אבל השינה ממנה והלאה, במקום השלווה המבוקשת, מיכל ממשיכה לחלום תינוק בדמותו –

של ד"ר מתן יוצא ממנה, ואריה עומד לידה, לא מבין מאיפה הגיע הילד הבהיר כל כך, התינוק יוצא

ומיד קורץ אליה. היא מתעוררת שוב, ודמעות מציפות את עיניה.

לא מגיע לה תשובה חיובית מחר.

לא מגיע לה, פשוט לא.

במקום לחשוב עכשיו על אריה המסור אליה, היא מדמיינת שטויות. אבל היא רוצה, כל כך רוצה כבר

להחזיק תינוק משלה, להריח אותו… היא נרדמת לשינה קצרה ומתעוררת לקול השעון המעורר, זמן

לבדיקה עוד לפני בית הספר.

האחות בסניף קופת חולים המקומי כבר מכירה אותה, מקדימה לה שלום "מיכל, איזה יופי שבאת.

מקווה לבשר לך היום דברים טובים" היא מוציאה לה דם, מבחנה קטנה שעתידה תלוי בה "נהיה

בקשר בצהריים" היא אומרת וממהרת לעבודה, הכיתה כבר מחכה לה.

היום עובר עליה במתח, גם חוסר שעות השינה נותן בה אותותיו. היא מביטה בשעון שוב ושוב, ואז

בדיוק בסוף הפסקת הצהריים, המספר המיוחל מופיע על הצג 'קופת חולים'. מיכל ממהרת למצוא

פינה שקטה, מניחה יד על בטנה ועונה "הי, הגיעו כבר התוצאות?"

"כן, מיכל, אני ממש מצטערת" האחות מתחילה, ומיכל כבר מרגישה את גוש הבכי בגרון "הפעם זה

שלילי, אבל רק התחלתם טיפול ראשון אצל הרופא החדש, זה עוד יגיע, אני בטוחה" האחות

ממלמלת מילות ניחום, אבל מיכל כבר לא אתה. היא מסיימת את השיחה בתחושה מעורבת, מצד

אחד, התחלה של רופא חדש נותנת תקווה לדברים טובים, אבל אחרי החלום הלילה, אולי לא מגיע

לה, אולי היא צריכה להרהר במעשיה ובמחשבות שלה יותר טוב. אחרי שעה קלה היא כבר מרגישה

את המחזור מתחיל להגיע, את התחושה הקשה בבטן שמזכירה לה את היותה אישה, לא הרה.

אריה שוב הפריד את המיטות, כעת הוא ישב על הצד שלו, נמנע מיצירת קשר עם מיכל. הוא לא היה

מסוגל לזה. לראות אותה שוב סובלת, שוב מיוסרת. מיכל שכבה מכווצת, כואבת.

"מיכל, זה יהיה בסדר, זה רק חודש ראשון של הטיפול אצל הרופא הזה" הוא ניסה לשכנע את עצמה,

או אולי את עצמו.

"טוב, עזוב אותי עכשיו, אני רק צריכה חיבוק, ואת זה אתה לא יכול לתת לי" הוא כבר מכיר את

התחושות האלו שלה. הוא הניח לידה משכך כאבים ובקבוק מים ויצא מהחדר. כשחזר אחרי שעה

קלה, הכדור כבר לא היה במקומו ומיכל ישנה עמוק. אריה עמד בצד והביט בה במבט אוהב, הוא כל

כך צריך אותה עכשיו, הוא כל כך ציפה וחיכה ותלה תקוות גדולות בטיפול הזה… הוא רק צריך חיבוק

עכשיו, ואת זה הם לא יכולים לתת עכשיו אחד לשניה. קשה לו.

"תודה שנתת לי לישון ככה" מיכל אומרת לו בארוחת הערב "התקשרה האחות מהמרפאה של ד"ר

מתן, הם קבלו את התשובות שלי" היא לוגמת מהכוס, מנסה להחליק את היום הזה "הוא מכין לי

היום את המרשמים לחודש הקרוב, תוכל לעבור שם מחר לקחת לי את הניירת? לא בא לי לנסוע ככה

מחוץ לעיר" היא לא משתפת אותו בחוסר הרצון שלה לראות את ד"ר מתן. היא נקרעת בין הרצון

שלה לראות אותו, לבין מה שהחליטה לנסות, להתנתק כמה שאפשר מהמרפאה, מהסיכוי שהוא שוב

יקרוץ אליה.

"אין בעיה, שישאירו אצל המזכירה, אני אקפוץ מחר לפני העבודה" הוא ממשיך לנקר בצלחת,

מתפלל בשקט שכשהוא יגיע, הוא לא יצטרך להיתקל שוב באחות הנחמדה.

"בוקר טוב" הוא שומע קול מוכר מאחוריו "לחצת כבר על המעלית?" רותי.

"כן, בטח, מקווה שאין תקלה, כבר כמה דקות אני מחכה פה" הוא נשאר בגבו אליה. אריה הקדים

לצאת מהבית, מקווה שכשהוא יגיע היא עדיין לא תהיה. המזכירה אמרה שהמרפאה פתוחה כבר

משמונה, אבל האחות תבוא רק בשמונה וחצי, למה היא הקדימה?!

הם נכנסו בשקט למעלית, נדחפים פנימה, אל האנשים שהגיעו מהחניון התחתון. הוא שומר על

מרחק בטוח ממנה, מפחד להתקרב, אבל בזווית העין הוא רואה אותה, השיער שלה פזור, רוקד על

כתפיים ענוגות, לבושה בחולצה קצרה וצמודה מדי, מכנס כהה עוטף את רגליה הארוכות, נצמד אל

אחוריה. אסור לך, הוא אומר לעצמו בשקט, וחוזר על זה כמו מנטרה אילמת, אסור. אסור. אסור.

המעלית פולטת את שניהם בקומה החמישית, רותי ממהרת לפניו לפתוח את הדלת במפתח האישי

שלה "בא תיכנס, אני רואה שהמזכירה מאחרת קצת".

אריה עומד בפתח המרפאה, מתלבט איך להשאיר את הדלת פתוחה אחריו.

"עזוב, בכל מקרה זה יסגר מעצמו, וחוץ מזה, זה לא יחוד, כי זו מרפאה פתוחה והמזכירה צריכה

להגיע וגם הרופא ומטופלים נוספים" הוא שומע אותה צועקת מהחדר. הוא מחייך לעצמו ונעמד

בפתח חדר האחות "אז אני צריך את המרשמים שהרופא הכין לאשתי" הוא אומר כשהוא משפיל

מבט לרצפה, סופר נקודות דמיוניות בשטיח האפור.

"שב, יקח לי עוד רגע" היא כבר מאחורי השולחן, לבושה בחלוק הלבן הקצר שמטשטש את קווי הגוף

שלה. היא שולפת גומיה ואוספת את השיער שלה לפקעת על ראשה "ככה יותר נח לי בעבודה" היא

כמעט מתנצלת. תקתוקי המקלדת מכניסים אותה לתוכנה של המרפאה, היא מבקשת ממנו מספר

זהות, ושולפת מהתיק הרפואי את המסמכים הנצרכים. הדפים מונחים כעת על השולחן ביניהם,

נשארים שם כמה שניות מיותרות.

"תראה, אני דיברתי אתמול עם מיכל. אתה יודע שלא תמיד מצליחים בטיפול הראשון, נכון?" האם

המבט שלו כל כך אבוד שהיא הצליחה לקרוא אותו? הוא תוהה בשקט.

"אני יודע, הדוקטור אמר לנו" הוא לוקח נשימה עמוקה "אבל הציפיה והאכזבה…" הוא מרגיש איך

דמעה ראשונה מתגלגלת לה לזווית העין, כמה קשה לו.

"תראה, לכולנו יש רגעי שבירה בתוך הטיפולים, וזה הכי נורמלי" היא קמה ממקומה מאחורי השולחן

ומתיישבת על הכיסא לידו "זה מפריע לך?" היא שואלת. אריה שותק, לא יודע איך להגיב "תן לטיפול

עוד סיכוי, רק התחלתם עם ד"ר מתן" היא מנסה לנחם אותו, לא בטוחה שזה עובד לה, אם רק היתה

יכולה להניח עליו יד מנחמת, להראות לו שהחיים לא כאלה גרועים…

"אני יודע. סתם, לפעמים זה קשה, וכל ההורמונים האלה שמשבשים את החיים שלנו" הוא מעז

להרים מבט, ורואה אותה מולו "סליחה שנפלתי עליך ככה עם כל הצרות האלה על הבוקר" הוא

נעמד, לא ברור לו מה הוא חשב לעצמו "יש לך בטח מלא עבודה, ואני פה כמו איזו קשישה מתבכיין

לך, וזה גם לא ממש ראוי ומכובד" והוא מרגיש איך הוא מסתבך בלשונו. רותי נעמדה לידו, ממש

בגובה שלו, אם לא מחשיבים את המגבעת. "מותר לך להתפרק, יש קבוצות תמיכה לגברים בטיפולי

פוריות, ויש את הצוות שלנו כאן, שתמיד מוכן לשמוע ולתת כתף, לא פיזית, אל תדאג" היא מחייכת

ואריה מרגיש את החיוך האמיתי שלו עולה על השפתיים "תודה לך" הוא ממהר לצאת, כמעט נס על

נפשו. המעלית תכף מגיעה והוא שומע את רותי קוראת לו "חכה שניה".

הוא מסתובב אליה, קצת קרוב מדי "הטפסים של מיכל נשארו אצלי" היא מגישה לו את הניירות,

והאצבעות שלהם נוגעות לא נוגעות "סליחה, לא התכוונתי" היא ממהרת להתנצל ומסמיקה.

"תודה שהבאת לי אותם, אני חייב ללכת. אני אגיד למיכל ליצור איתך קשר אם היא צריכה משהו" .

המעלית מורידה אותו לקומת הכניסה, האצבעות שורפות לו, הוא ממש מרגיש את הכוויות בקצות

האצבעות.

הוא מתניע את הרכב ונשאר לשבת בחניון. דמעה סוררת זולגת לו אל הלחי החמה.

אין לו מושג איך הוא הגיע למשרד, אבל יום העבודה המחכה לו, מאלץ אותו לפתוח את המחשב,

ולהתחיל לעבוד. ושם, בין התזכורות לישיבות, לתשלום ספקים, ולמיילים השוטפים, מסתתר לו מייל

אחד, מאחות אחת.

אריה עוד מתלבט רגע, וכמעט לוחץ על סל המחזור, יש דברים שכדאי להתעלם מהם. אבל משהו לא

ברור גורם לו להעביר את המייל לתיקיה נפרדת, להסתיר. כשיהיה לו זמן פנוי, הוא יסגור את הדלת

וישב לקרוא…