אסיפת הורים – אירוטיקה חרדית – חלק תשיעי

הגלים הקטנים נשאו את היאכטה, ומירי לא התאפקה יותר,

"הפתעת אותי ממש" היא אמרה לבעלה בפעם המאה בערך, "בהתחלה ממש פחדתי, מזל שאני מכירה את היד שלך" ואיך היא תגיד שהיא בכלל חשבה שזה שלמה, ורק החשש שמא זה לא הוא, גרמו לה לא להגיד את שמו תוך כדי הסקס?!

היא משחזרת שוב ושוב את הרגעים שהוא נגע בה, כמה היתה בטוחה שזה שלמה, וכמה היתה בטוחה שזה בעלה.

היא היתה חצויה בהרגשות שלה, אבל שמחה שבעלה הוא זה שהפתיע אותה ככה. שמחה לגלות בו את הצד הזה, שלא חשבה שהוא קיים אצלו.

"תראי מירי" הוא ענה לאט, והגיש לה כוס יין גבוהה "עשיתי קצת ברורים בזמן האחרון, שאלתי, נכנסתי לבדוק דברים, והבנתי כמה צדקת בתאוריה שלך וכמה קשה לי לקבל אותה" הוא הפסיק לדבר, לוגם לגימה ארוכה מהנוזל האדום, מנענע את הנוזל בתוך פיו עד שלבסוף הוא בלע וחזר לדבר "אבל אני רוצה אותך כמו המאהבת שאין לי, רוצה אותך מלאת תשוקה, ממש כמו שהיית עכשיו כשלא ידעת מי הוא הגבר שלוקח אותך איתו" הוא התקרב אליה, נושק לשערה הפרוע "ואני לא רוצה אפילו לחשוב, כמה היית רוצה שזה יהיה גבר אחר".

מירי מסמיקה, משפילה את עיניה. המילים שהוא אמר כאבו לה, באותה מידה שנעמו לה. אם רק היה יודע כמה היא ניסתה להתאפק מלקרוא בשמו של שלמה, במהלך הסקס הזה. כמה רצתה וחשבה עליו, ורק בגלל שהידיים (וגם קצת הזין) הרגישו לה כמו בעלה, היא לא נתנה לעצמה דרור.

"אוי, עזוב את זה כבר" מתלבטת אם להוריד אותו מהעניין הזה "ותגיד לי, החלוק הזה פשוט מדהים. איפה קנית אותו?" היא ישבה על המיטה לבושה בחלוק בלבד, שדיה הציצו מפתח החלוק, שכיסה טפח וגילה טפחיים.

"זה היה פרוייקט שלם, אבל העיקר שאת אוהבת".

היום עבר עליהם רגוע, במין שלווה של הגוף המוכר והאהוב. שלווה שרק אוהבים אמיתיים מגיעים אליה.

ושעת הערב הגיעה, והם חוזרים הביתה, אל בית מסודר ונקי, הילדים כבר במיטות. הבת של השכנים מנצחת על כל העבודה. מירי נגשת אליה

"תודה רבה לך, על הכל" היא מסתכלת סביבה, איך הכל רגוע ושליו "ממש תודה".

"זה בסדר גמור. אחותך היתה אמורה להיות פה היום, אבל היא נתקעה, אז היא בקשה ממני. שיהיה ערב טוב" וכבר היא יוצאת, ובעלה של מירי יוצא בעקבותיה, ממהר לתפילת ערבית.

מירי יושבת על הספה, הכביסה מקופלת על השולחן שמולה, הכיור ריק מכלים, הילדים במיטות… היא מתפנה למחשב, רק לבדוק, להציץ לרגע. מייל משלמה מחכה לה שם.

'מירי יקרה-

אחרי תקופה ארוכה שאני בבית, היתה לי היום פגישה גורלית לעבודה מעולה.

אני בטוח שאת שמחה בשבילי, מקווה שיגיעו תשובות חיוביות ואני אתקבל למה שאני טוב בו, חינוך הדור הבא.

החניתי את הרכב בחניון הקטן הצמוד לבית הקפה, וראיתי מישהי.

ראיתי אותה מובלת על ידי גבר, נכנסת לתוך יאכטה קטנה ויפה…

כן, מירי, הפגישה היתה בהרצליה, ואותך זיהיתי מיד. ורק אחר כך את בעלך, נפתלי החמוד כל כך דומה לו.

מקווה שנהניתם ביחד, ומי לא היה נהנה איתך?

כל הפגישה, העיניים שלי היו נשואות לגלים, מחפש את היאכטה הקטנה, תוהה אולי אני אראה מה קורה שם בפנים.

אני נשמע קנאי? אולי רק קצת.

אני מדמיין מה היה שם, את לא צריכה לספר לי, זה ביניכם.

התקשרו אלי כבר אחרי שעה, לספר לי שהם ישמחו שאני אתחיל לעבוד אצלם, החל משבוע הבא.

מירי, רק מלהגות את שמך, כואב לי, יש סיכוי שנפגש מתישהו?

אשמח לשבת איתך בחיק הטבע, לתת לידיים להיפגש, לעיניים להביע רגשות.

אני לא רוצה לכתוב יותר מדי, אני רק רוצה להיות שם כבר. התמונה מול עיניי כל רגע.

אם זה נשמע לך רלוונטי, אשמח.

שלך, שלמה'

מירי נשמה לאט, קוראת את המילים ולא מאמינה. שלמה היה שם. ממש מאחוריה. רואה אותה ואינו נראה.

אם רק היה יכול לקרוא את המחשבות שלה, אם רק היה מתקרב קצת.

ואם היא היתה מסתובבת ורואה אותו, ובטוחה שהנה הוא הגיע להפתיע אותה… הרי החלוק הסגול, וההתארגנות שלה, והכל היה לכבודו…

היא לא רוצה לשקוע בחלומות, מהם הרי לא יצא לה שום דבר. היא שולחת מייל חזרה-

'שלמה, רציתי לחשוב בתחילת היום שאתה הוא זה שהפתיע אותי.

ושמחתי על כל רגע שזה היה בעלי.

אשמח להעביר איתך בוקר של כיף, לפני שאתה מתחיל את העבודה החדשה שלך ומזל טוב עליה.

שמחה בשבילך ועוד יותר בשביל התלמידים שיהיו לך. מירי".

והם קובעים שהפעם הוא יאסוף אותה, היא תחכה ברחוב אחר, במקום שלא יראו אותה ויזהו מרחוק. והמראה שבחדר שוב הופכת להיות "מראה, מראה שעל הקיר…" והמראה אומרת לה, עם זה ללכת ועם זה לא.

ושמלה אחת מחליפה את השניה, והנעליים מתחלפות לפי צבעי השמלה, והנה היא כבר מוכנה, צועדת לה בנעלי עקב בהירות, שמלה ורודה בהירה מעטרת את גופה, ולראשה הפאה הקצת חגיגית, ההיא שלבשה רק לפני כמה ימים, בהרצליה.

את הרכב שלו היא זוכרת, הוא מחכה לה כבר בתחנה שהם קבעו, ומירי מחליקה לתוך הרכב, כאילו שזה דבר שבשגרה עבורה. בתחילה יש שקט מתוח, ואז היד שלו מונחת על ירכה,

"מירי, פשוט התגעגעתי" היד נעה על מהברך ועד הירך, על בד השמלה הדק, הוורוד.

"אוי שלמה, למה הכל חייב להיות מסובך?"

"הוא לא חייב" הוא הביט בה ברמזור האדום שעצר את שטף הנסיעה "שום דבר לא חייב להיות מסובך". שלמה המשיך בנסיעה ואותת לכביש צדדי, המוביל למעיין קטן נסתר. "מכירה את האזור פה?" הוא שאל את מירי, למראה מבט ההלם שלה.

"לא ממש. מה יש פה?"

"מעיין נסתר קטן, עץ יפה, ומקום לשבת בצל. זו פינה שלא מכירים, תהיי רגועה" הוא כבר עצר את הרכב והוציא תיק קטן מאחור. מהתיק הוא שלף שמיכת פיקה מהוה "זה תמיד ברכב שלי, אם אני רוצה לתפוס קצת שקט, אני בורח לפה". השמיכה נפרשה למרגלות העץ, וכבר הוצאו מהתיק גם בקבוק שתיה וקופסת עוגיות.

"וואו, לא היית צריך" מירי נבוכה מהארגון שלו. כמה הכל מסודר, חשב על הכל מראש "הכל בגללי?"

"לא, הכל לכבודך" שלמה חייך אליה, משיט לה יד חמה, עוזר לה לשבת על השמיכה. האוויר זרם ביניהם, רוח קלה מלטפת את הגוף שהתאחד פתאום. ראש הונח על חזה. יד על כתף. והם כבר מרגישים קרובים פתאום, כאילו לא עברו להם כמה חודשים מאז המפגש האחרון שלהם, כאילו רק נפרדו הבוקר לשלום.

"שלמה…" אבל היא לא השלימה את המשפט, שלמה קרב אותה אליו, מקרב שפתיים, מביט בעיניים.

"אם רק היית יודעת אילו פרפרים יש לי עכשיו" הוא אמר רגע לפני שנשק לשפתיה, טועם את טעמו העדין של האודם, הטעם האסור "כמה שאת טעימה" הוא אמר ושלח יד ללטף את צידה, שולח אצבע לאורך קימורי גופה, מרגיש את ההתמתחות הטבעית של העור, אוי כמה הוא היה רוצה להרגיש את זה ביד, ולא רק על הבד.

מירי התיישבה לידו, ידיה ליטפו את לחיו, עברו על פני הזקן הקצוץ, אצבע עברה על שפתיים בשרניות, נכנסת קלות ברווח הדק שנוצר כששלמה רק רצה להגיד משהו. והיא רק סימנה לו עם האצבע המורה, שימשיך לשתוק. מניחה את האצבע על שפתיו, לאורכן. מלטפת בשאר היד את קצה הלחי.

"עכשיו תורי" היא אמרה כשנעמדה על ברכיים, מגיעה עד לראשו, מתקרבת אליו. היא התכופפה קצת קדימה, נותנת לו להרגיש את שדיה למולו. פיה סגר על פיו, והיא הרגישה את החום שעולה ממנו.

את הריח המתוק של המילה אהבה.

האוויר נהיה דחוס ביניהם. אפשר היה להרגיש את הנשימות המהירות של שניהם, אולי אפילו לראות את בית החזה שמשנה את נפחו כל פעם.

מירי ישבה על שלמה, מרגישה את גבריותו בולטת לעברה. זה נעם לה מצד אחד, ומצד שני היה לה ברור שאת הגבריות הזו היא לא תעזור לו לממש. אבל הישיבה עליו היתה טובה לשניהם. היא הרגישה את ההתרגשות שלו עם כל רגע שעובר, והוא את שלה, את הרטיבות שפשטה בתוך התחתון היפה שלבשה לכבודו, למרות שידעה שהם לא יממשו את האינטימיות שנוצרת ביניהם, היא אהבה את התגובה של הגוף שלה כלפיו.

"מירי, רק תשבי ככה" הוא כמעט התחנן, מפחד ללכלך את עצמו, מבין כבר שהזרע לא יפרוץ שום גבול היום, ואולי בכלל.

מירי ישבה על שלמה, רגליה פשוקות לצדדים, התחתון הרטוב שלה צמוד לשלו. היא נשמה נשימה עמוקה, עצמה עיניים ורק הקשיבה לקול הציפורים שחגו מעליהם בסיבוב אחיד.