מאת הדב הצפוני
שלוש שנים שאנחנו חולקים חיים יחד, טליה ואני. צוחקים, רבים, חולמים ובעיקר – אוהבים. אהבה שהתחילה במבט חטוף במסיבת פורים אצל חברים משותפים, והפכה למרכז עולמנו. עכשיו, הרגשנו שהגיע הזמן לעשות את הצעד הבא. למצוא את המקום שיהיה באמת ובתמים שלנו. לא עוד דירה שכורה זמנית, אלא קן אוהבים אמיתי, בתל אביב התוססת, עיר שלא עוצרת לרגע. ממש כמונו. שנינו מרוויחים לא רע ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו את זה.
חיפשנו יותר מקירות וגג; חיפשנו מרחב שיכיל את האהבה שלנו, על כל גווניה – את השקט המשותף של בוקר שבת, את שיחות הנפש אל תוך הלילה, וכן! גם את התשוקה המתפרצת שבוערת בנו מחדש בכל פעם. חלמנו על מקום שיהדהד את הצחוק שלנו, שיספוג את הדמעות, שיראה אותנו גדלים יחד. פינה פרטית שתהיה המפלט והמבצר שלנו.
יום ראשון אחר הצהריים. שמש של סוף הקיץ עדיין ליטפה את העיר בחום נעים. המתח וההתרגשות לקראת הפגישה עם המתווכת היו מוחשיים. קבענו עם רווית, מתווכת צעירה ונמרצת שקיבלנו עליה המלצות חמות. קיווינו שהאנרגיה שלה תדביק גם את החיפוש שלנו, שכבר החל להתיש.
הדירה הראשונה שרווית הראתה לנו נראתה כמו פנטזיה שהתגשמה – דירת גג בבניין ישן, אבל מטופח בלב העיר. ברגע שיצאנו מהמעלית הקטנה ונכנסנו, האור הציף אותנו. חלונות ענקיים פונים מערבה והדלת למרפסת הייתה פתוחה לרווחה, מזמינה אותנו החוצה. ואיזו מרפסת ענקית! מרוצפת עץ כהה, עם אדניות פורחות ונוף פנורמי עוצר נשימה של גגות תל אביב נושקים לקו הרקיע והים הכחול באופק.
"וואו, תראה את הנוף הזה, יונתן!" קראה טליה, וההתלהבות בקולה הדביקה אותי מיד. היא רצה אל המעקה, נשענה עליו קלות ושאפה את אוויר אחר הצהריים. עיניה הירוקות נצצו מהתרגשות. הרגשתי פרץ של אהבה אליה, לילדה הספונטנית שבה, שלא מפחדת להראות התלהבות. "זה לא ייאמן", הוסיפה, מסתובבת אליי, "אני יכולה לדמיין אותנו יושבים כאן בערב, עם כוס יין, מסתכלים על הכוכבים…" היא עצרה לרגע, מבט שובב ניצת בעיניה. "…או עושים את זה ממש כאן… תחת השמיים הפתוחים".
חייכתי חיוך רחב, מכיר את המבט הזה, את הדרך שבה המוח שלה קופץ מהרומנטי לחושני ברגע אחד. זה היה חלק מהקסם שלה, מהחיות שהיא הכניסה לחיי. "רעיון מפתה", אמרתי, מתקרב אליה ועוטף אותה מאחור. הנחתי את סנטרי על כתפה, שואף את הריח המוכר והאהוב של שערה. "או אולי על הספה הענקית והמזמינה הזאת בסלון", הצבעתי פנימה, "עם החלונות הפתוחים לרווחה והבריזה המלטפת מהים".
רווית, המתווכת, שעמדה ליד דלת הכניסה ונתנה לנו את המרחב שלנו, חייכה חיוך מבין עניין. היא קלטה את הדינמיקה בינינו מיד. "טוב, אני רואה שאתם צריכים קצת זמן איכות עם הדירה", אמרה בקריצה ידידותית. היא הייתה מקצועית וגם אנושית, וזה מצא חן בעיניי. "אני אחכה לכם בבית הקפה למטה. קחו את הזמן. שעתיים יספיקו?"
ההצעה שלה תפסה אותי לא מוכן. שעתיים?! זה נשמע כמו נצח, כמו הזמנה מפורשת. הבטתי בטליה, שעיניה כבר ברקו. "בהחלט!" עניתי בחיוך נבוך, אם כי לרגע תהיתי אם ההתלהבות שלי מוגזמת, אם אני קורא נכון את הסיטואציה. אבל אז ראיתי את טליה מהנהנת בהסכמה נלהבת, והספק התפוגג. זו הייתה טליה שלי, תמיד מוכנה להרפתקה, תמיד מוכנה לחיות את הרגע במלואו.
ברגע שדלת הדירה נסגרה מאחורי רווית, שקט מיוחד ירד על המקום. שקט טעון בציפייה… בפוטנציאל. נשארנו לבד בדירת הגג המפוארת הזו, שהרגישה פתאום עולם פרטי משלנו, מנותק מהמולת העיר שרחשה תחתינו. השמש החלה במסעה האיטי מערבה, וקרני האור הזהובות-כתומות הציפו את הסלון המרווח, צובעות את הקירות הלבנים ואת הרהיטים המינימליסטיים בגוונים חמים ורכים. האווירה הייתה קסומה, אינטימית.
"אני חושבת ש… אני חושבת שזה המקום, יונתן", לחשה בקול רך ורוטט. היא הסתובבה אליי, ובעיניה הנוצצות ראיתי תקווה גדולה. תקווה לבית, לעתיד. "אני מרגישה כאן משהו מיוחד. כמו… כמו התחלה של משהו טוב באמת".
התקרבתי אליה. המילים שלה נגעו בי. זה לא היה רק המקום הפיזי, זו הייתה התחושה. תחושה של שייכות. לקחתי את פניה בין ידיי. " אני רואה את החיים המשותפים שלנו מתחילים כאן".
היא חייכה, חיוך רחב, שהבליט את הגומות הקטנות בלחיים שלה, אלה שתמיד גרמו לליבי להחסיר פעימה. היא משכה אותי בידי אל המרפסת הגדולה. עמדנו שם, מחובקים, צופים בשמש השוקעת. הנוף העירוני של תל אביב, שאנחנו כל כך אוהבים, נפרש לרגלינו כמו שטיח מנצנץ, והרעש של הרחוב נשמע כמו לחישה עמומה.
בלי מילים, היא הסתובבה אליי והתנשקנו. נשיקה לוהטת, עמוקה. גופינו נצמדו זה לזו.
המרפסת, עם הנוף והאוויר הפתוח, הפכה לזירת האהבה הראשונה שלנו במקום שקיווינו שיהפוך לביתנו. המילים של טליה מוקדם יותר – "לעשות את זה ממש כאן" – הדהדו באוויר. לא היה צורך במילים. מבטה אמר הכל. היא משכה אותי מטה, אל הרצפה הקרירה של המרפסת. אהבנו שם, מתחת לשמיים שהלכו והחשיכו, כשהכוכבים הראשונים החלו לנצנץ מעלינו. גופינו הערומים השתקפו בחלונות הזכוכית הגדולים של הסלון, כמו צלליות רוקדות באור הדמדומים. הרוח הקלילה, שנשאה ריח של ים ויסמין מגינת הגג, ליטפה את עורנו והעצימה את החוויה.
טליה שכבה על הרצפה, שיערה השחור והארוך פרוע סביבה כמו הילה. נשכבתי מעליה, נשען על מרפקיי, ופשוט הבטתי בה. היא נראתה לי יפה מתמיד. עקבתי במבטי אחר קווי המתאר העדינים של פניה – שפתיה המלאות, אפה הסולד, עצמות הלחיים הגבוהות שלה, הריסים הארוכים. היא פקחה את עיניה והביטה בי במבט עמוק.
"את כל כך יפה", לחשתי. היא חייכה במבוכה, הסמיקה ועצמה את עיניה, מתמסרת לרגע. הרגשתי את נשימתה החמה, את ידיה הקטנות אוחזות במותניי, מושכות אותי קרוב יותר, כאילו מבקשת להתמזג. היא הרימה את ידיה וליטפה את שיערי, את צווארי, את כתפיי הרחבות, ואצבעותיה שלחו רעד נעים בכל גופי. המגע שלה היה תמיד חשמלי, גם אחרי שלוש שנים.
התכופפתי ונישקתי אותה נשיקה איטית. טעמתי את מתיקות שפתיה, חשתי את חמימות גופה. ליבה פועם בחוזקה מתחת לכף ידי, שהנחתי על חזה. נשימתה הפכה מהירה ושטחית יותר ככל שהתשוקה גברה.
התגלגלנו על רצפת המרפסת, צוחקים חרש, גופינו שלובים זה בזו. ליטפתי את עורה החלק, את שדיה הקטנים והמוצקים שאהבתי כל כך, את בטנה השטוחה, את ירכיה החטובות והחזקות. כל קימור, כל שקע, היו מוכרים ואהובים, ובכל זאת, תמיד מרגשים.
טליה גנחה בהנאה, ואצבעותיה הסתבכו בשערי, מושכות קלות. גופה התפתל והגיב לכל מגע שלי. היא רצתה אותי, כאן ועכשיו, תחת השמיים הפתוחים, כשהעיר פועמת תחתינו. היה משהו פראי ומשוחרר ברצון הזה.
התרוממתי והבטתי בה. "את מוכנה?" שאלתי, קולי נמוך וצרוד קצת. טליה הנהנה בלי היסוס, עיניה נעוצות בשלי, מבט ישיר ומצפה. "אני רוצה!", אמרה בפשטות, והמילים האלה היו כל מה שהייתי צריך לשמוע. חייכתי חיוך רחב והתמקמתי מעליה. נכנסתי באיטיות, מרגיש את חום גופה עוטף אותי, מקבל אותי פנימה. טליה קשתה את גבה, גונחת בהנאה צרופה כשהתמלאה בי. זה היה רגע של חיבור מושלם, פיזי ורגשי.
התחלנו לנוע יחד, בתנועות רכות ומתמשכות. אחר כך, הגברנו את הקצב. בתנועות קצובות, מתואמות להפליא. נשקנו, נגסנו, ליטפנו, לחשנו מילים חסרות פשר. הרוח הקלילה המשיכה ללטף את עורנו. הרגשנו כאילו אנחנו היחידים בעולם, צפים בבועה של עונג ואינטימיות, רק שנינו והאהבה שלנו, גבוה מעל כולם.
הרגשתי את השיא מתקרב, כמו גל חזק שעומד להישבר אל החוף. האטתי את תנועותיי, מנסה למשוך את הרגע הקסום הזה עוד קצת, לא רוצה שייגמר. טליה, שתמיד ידעה לקרוא אותי בלי מילים, הרגישה את המתח בגופי. היא הרימה את רגליה וכרכה אותן סביב מותניי בחוזקה, מושכת אותי קרוב יותר אליה, מסמנת לי שהיא מוכנה, שהיא רוצה את זה עכשיו.
ואז… במפתיעה, הרמתי אותה בתנופה, שריריי מתוחים מהמאמץ, רגליה עדיין כרוכות סביב מותניי, שומרות על החיבור בינינו. היא צחקה צחוק קטן של הפתעה והתרגשות. צעדתי בצעדים מהירים אך יציבים מהמרפסת פנימה, אל תוך הדירה, לכיוון המטבח.
הנחתי אותה בעדינות על משטח השיש הרחב. היא פלטה צעקה במגע עם קור השיש, אבל מיד התרגלה לו ונשענה לאחור פורשת את זרועותיה לצדדים. הבטתי בגופה המדהים – עור חלק וקטיפתי, קימורים עדינים. היא נראתה כמו פסל חי, יצירת אמנות.
נעמדתי בקצה השיש, קרוב אליה, מניע קלות את אגני אחורה וקדימה, מתגרה בה במבט שובב. "הגובה כאן מושלם", מלמלתי, מחייך. "בדיוק כמו שצריך בשביל…"
הזין הזקור שלי ניצב ממש בפתחה הרטוב והמזמין. טליה הרימה מבטה אליי. "אל תחכה יותר, יונתן", לחשה בקול, כמעט מתחנן. "כנס שוב".
הבטתי בה לרגע נוסף, מתענג על הציפייה, על המתח המיני העז בינינו, על האמון המוחלט בעיניה. ואז, בתנועה מהירה וחדה, החלקתי פנימה.
טליה גנחה בקול רם, עיניה נפקחו לרווחה בהפתעה נעימה מהעוצמה המחודשת. הרגשתי את חומה הפנימי עוטף אותי, את לחותה המבורכת. התחלתי לנוע מהר יותר ויותר, נסחף.
המטבח המודרני והאלגנטי הפך לזירת סקס סוערת. – גניחות, נשימות כבדות, לחישות – הדהדו בחלל הפתוח, מתערבבים באופן מוזר עם הדממה היחסית של הדירה ועם קולות הערב הרחוקים שבקעו מהרחוב למטה. הרגשתי איך טליה מתמסרת. גופה נע בתנועות קצובות, משתלבות בשלי בהרמוניה מושלמת. היא שילבה את ידיה מאחורי צווארי, מושכת אותי אליה עוד יותר, רוצה לצמצם כל מרחק בינינו.
"יונתן", היא גנחה שוב ושוב. האצתי את הקצב עוד יותר, מהדק את אחיזתי במותניה, מרים אותה מעט מהשיש בכל תנועה, משנה את הזווית, מגביר את החיכוך והעונג. היא צחקה בקול רם, צחוק משוחרר ומלא חיים, נהנית מהתחושה החדשה והמרגשת, מהמשחק בינינו.
שוב ניסיתי למשוך את הרגע, להאט, להתענג על כל שנייה. אבל טליה לא הייתה מוכנה לוותר. היא הבינה את כוונתי, אך סירבה לשתף פעולה הפעם. "תן לי את זה כבר!" היא קראה בקול ברור, עיניה עצומות בחוזקה, פיה פעור. "קח אותי לשם, יונתן!"
הדרישה הנחרצת שלה, חסרת המעצורים, שברה את כל המחסומים האחרונים שלי. לא יכולתי להתאפק יותר. גנחתי בקול רם ושחררתי את עצמי בתוכה בזרם חם ועוצמתי. הרגשתי את גופה של טליה מתכווץ סביב איברי ברעד בלתי נשלט, מקבל אותי, מחזיק אותי, חולק איתי את שיא העונג.
נשארנו צמודים כך לרגע ארוך, דוממים, רק הנשימות הכבדות שלנו ממלאות את השקט שאחרי הסערה. ראשי מונח בשקע כתפה, מצחי לח ודביק.
"זה היה… וואו… מדהים", לחשה לבסוף, קולה עדיין רועד, פוקחת עיניים ומביטה בי. "זה היה הרבה יותר מזה", עניתי, מנשק אותה בעדינות על המצח, ואז על שפתיה. "זה היה… שלנו".
הורדתי אותה בזהירות מהשיש, והיא נשענה עליי לרגע, רגליה רועדות ומאבדות שיווי משקל. נשאתי אותה בזרועותיי אל הסלון, כאילו הייתה הדבר היקר ביותר בעולם – ובשבילי. היא אכן הייתה! הנחתי אותה בעדינות על הספה הרכה והגדולה והתיישבתי לצידה. היא נשענה על כתפי, ראשה מונח על חזי, ואצבעותיה שיחקו בשערות החזה שלי. פעימות ליבה הולכות ונרגעות.
"אני אוהבת אותך", לחשה בשקט. עצמתי את עיניי, מוקיר את הרגע הזה, את הפשטות והעומק של המילים האלה אחרי סערת החושים שחווינו. "אני אוהב אותך", עניתי, מלטף את שערה הרך. "יותר ממה שמילים יכולות לתאר".
נשארנו כך דקות ארוכות, מחובקים ושותקים, עטופים באור הרך. נהנינו מהאינטימיות השקטה, מהשלווה שאחרי.