מאת ג.
יצחק שטיין נולד וגדל בחצר הקודש ויז’ניץ, עולם שבו הכל היה מסודר כמו דפי גמרא בכריכה עתיקה – קפדנות, קדושה, וחוקים שלא ניתן לערער עליהם. הוא עשה את המסלול של כל בחור חסידי טוב: תלמוד תורה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וחתונה בגיל 18. הוא הקפיד על קלה כבחמורה – תפילין כל בוקר, תפילות בזמן, ולעולם לא הרים עיניים ברחוב. נזהר מכל דקדוק הלכתי, אבל בתוכו בער משהו שהוא לא ידע איך להשתיק – תשוקה עמוקה, יצרית, שדפי הגמרא לא יכלו לכבות. בלילות בישיבה, כשהיה לבד בחדרו, הידיים שלו היו מוצאות את דרכן מתחת לשמיכה, והבושה המתוקה-מרירה שהגיעה אחר כך רק הציתה אותו יותר.
כששמע שמציעים לו כשידוך את פריידי הופמן, בת למשפחה מיוחסת מחסידות ויז’ניץ, הוא הרגיש שזכה. היא הייתה בחירתו הראשונה, יפהפייה עם עיניים בהירות, עור חיוור, וקול שקט שרעד קלות כשפגש אותה בפעם היחידה לפני החתונה. המפגש ביניהם היה קצר, מבויש, כמנהג ויז’ניץ – כמה מילים, מבט חטוף, אבל יצחק זכר את אצבעותיה הדקות נוגעות בשולחן, את הלב שלו דופק חזק מדי. הוא היה הראשון מהשיעור שהתארס, והמחשבה שסוף סוף יוכל לממש את תאוותיו בלי חטא ריגשה אותו יותר מהכבוד שבדבר.
יום החתונה הגיע בדריכות קדושה. יצחק עמד תחת החופה, סיים פעמיים ספר תהילים, וניסה להשתיק את המחשבות על פריידי שעמדה שם, מכוסה לגמרי, כמה סנטימטרים ממנו. האדמו”ר סידר את הקידושין, והחסידות כולה שמחה איתו – חתונה מפוארת, כיאה לבן משפחה נחשבת. אבל בלילה, כשנשארו לבד, הוא גילה שפריידי היא כמו חפץ מקודש – יפה, קר, ובלתי נגיש. היא נתנה לו רק את ה"מצווה" – פעם בחודש, בלי נשיקות, בלי חיבוקים, בלי מילה מיותרת. פעם אחת, בתחילת הנישואין, הוא ניסה ללטף את ידה אחרי, אבל היא משכה אותה בחזרה ואמרה בקור, "מה אתה רוצה? אני עושה מה שצריך." מאז הוא שתק, והאש שבו נשארה קבורה.
מרים, לעומת זאת, הייתה הצבע בעולם של שחור ולבן. בת 30, נשואה לשמואל, אחיה של פריידי, היא הייתה חמה וכריזמטית, עם עיניים חומות עמוקות וחיוך שחדר דרך כל המחיצות. היא נכנסה למשפחת הופמן דרך נישואים, אבל מעולם לא הרגישה שייכת. שמואל היה גבר כבד ומוזנח – זקנו פרוע, שערו שמנוני, והריח שלו הכביד עליה בכל פעם שהתקרב. הוא לא התקלח לפני השינה, בטח לא לפני שדרש את "חובתה", והיא עשתה את זה רק כי לא הייתה לה ברירה. בלילות, כששכבה לידו, היא דמיינה מישהו אחר – מישהו שיראה אותה, שיגע בה מתוך רצון ולא חובה.
המתח ביניהם התחיל לפני שנים, כמעט בלי מילים. בלילות שבת, כשמשפחת הופמן התאספה, הווילון הכבד חצץ בין הגברים לנשים, אבל יצחק מצא את עצמו מחפש את מרים דרך הסדקים. הוא ראה את קווי המתאר שלה, את התנועה הקלה של ידיה כשחילקה אוכל, והלב שלו דפק חזק מדי. לפעמים היא שאלה משהו דרך אחת האחיות – "מי מביא את המרק?" – והקול שלה, רך וחם, נשאר בראשו כמו זמרה אסורה. בלילות, כששכב ליד פריידי הקרה, הוא חלם על מרים – בחלומותיו היא עמדה מולו, שמלתה נרעדת ברוח, עיניה החומות נעוצות בשלו, והיא לחשה את שמו, "יצחק," בקול שהצית אותו. הוא התעורר מזיע, מלא אשמה, והתפלל לסליחה, אבל החלומות חזרו שוב ושוב.
משפחת הופמן הייתה קרה כקרח בחיי היומיום. הם דיברו מעט, חייכו פחות, ושמרו על מרחק שגרם ליצחק להרגיש מבודד. אבל כשדיברו על התורה, שרו זמירות, או סיפרו על קדושת האדמו"ר הקודם, הם התלקחו – עיניים בורקות, קולות רועמים, להט דתי שמילא את החדר.
שבת ההתאחדות הייתה רעיון של מרים – מפגש משפחתי "לחיזוק הקשרים". המשפחה התאספה בבית גדול בכפר בצפון, ויצחק ומרים ארגנו הכל: שיחות קצרות על אוכל, מקומות לינה, תפילות. בכל פעם שהיא ענתה לו, "כן, יצחק, אני אדאג," הקול שלה הכה בו, והדופק שלו האיץ עד שהרגיש שהוא חוטא רק מלשמוע אותה. הוא ניסה להדחיק, להתפלל יותר, אבל החלומות עליה הפכו תכופים יותר – בחלום האחרון היא נגעה בלחיו, והחום של אצבעותיה הרגיש כל כך אמיתי שהוא התעורר עם דופק מואץ ותחושת חטא כבדה.
בליל שבת, האולם ביישוב הרחוק בצפון היה מלא קדושה ונוקשות. הגברים ישבו בצד אחד, הנשים בצד השני, והווילון חצץ ביניהם. הדוד יעקב אמר דבר תורה בלהט, קולו רועם על יציאת מצרים, והגברים שרו "נועם הנשמות" עד שהשולחן רעד. יצחק ישב ליד שמואל, שזלל חלה בלי להרים את הראש, אבל עיניו חיפשו את מרים דרך הווילון. הוא ראה אותה לרגע, יושבת ליד פריידי, ופניה היו חמות לעומת הקור של אשתו. המבטים שלהם נפגשו, והלב שלו נרעד – חטא קטן שהיה זהה לחלומותיו.
כולם הלכו לישון, והבלגן נשאר. יצחק ומרים, כמארגנים, נשארו לסדר. המטבח היה צפוף, והאוויר כבד. כשהעביר כוס, האצבעות שלו נגעו בשלה, והחום שלה שלח זרם דרך זרועו, בדיוק כמו בחלומות. הוא עצר את הנשימה, הדופק שלו הלם באוזניו. כשסחב שולחן כבד, הוא נתקע בה, והגוף שלה נלחץ לשלו לשבריר שנייה. "סליחה," הוא מלמל, והקול שלו רעד. "הכל טוב," היא חייכה, והחיוך הזה – אותו חיוך מהחלומות – שבר משהו בתוכו. הם התחילו לקרוא זה לזה בשמותיהם – "יצחק," "מרים" – חטא קטן שהרגיש כמו התחלה של משהו גדול.
הם יצאו החוצה, לקחו גלידה חצי מומסת ובירה שהוא הסתיר. על הספסל, תחת הכוכבים, האלכוהול שחרר אותם הם ישבו בשקט ובמרחק מה אחת מהשני היה אפשר לחתוך את את השקט המביך עם סכין יצחק היה זה שפתח ראשון את הפה ואמר: מה יהיה משפחת הופמן הם קרים כקרח ואפילו לעזור לסדר למחר הם לא נשארו מרים אמרה ככה זה איתם, והוסיפה בביישנות אף פעם לא הבנתי איך גבר חם כמוך מסתדר עם פרדי הקרה יצחק הנהלה זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה החיים שלי הם סבל נוראי פריידי אף פעם לא מפגינה חום אפילו מילה טובה או מחמאה היא לא יודעת לתת ואז ברגע של פתיחות כנראה בהשפעת האלכוהול היא זרק לחלל "פריידי לא מנשקת אותי," אנחנו נשואים כמעט 14 שנה ומעולם היא לא נישקה אותי השקט חזר ועכשיו הוא היה מהול גם במבוכה רבה יצחק התחיל להתחרט על מה שהוא אמר אבל אז ביום פתחה את הפה ואמרה אני כל כך מבינה אותך מעולם לא קיבלתי אהבה משמואל הם התחילו לדבר בינינו על האכזבה שלהם ממשפחת הופמן ועל זה שמגיע להם יותר יצחק אמר לה חבל שאנחנו לא התחתנו בינינו יכולנו להתאים השקט ביניהם היה חשמלי.
מרים ענתה בחיוך ביישני "האמת הוא שיש לנו עכשיו הזדמנות לבדוק האם יכולנו להתאים" וקרצה, יצחק הרגיש שהוא עומד להתעלף ואמר לעצמו כנראה זה
שוב פעם אחד החלומות האירוטים שיש לי על מרים ותכף אני יתעורר
מרים הורידה את הראש בביישנות עכשיו תורה להתחרט על מילים טיפשיות יצחק שיחק את עצמו כאילו הוא לא הבין ושאל בתמימות מה הכוונה שלך שיש להם הזדמנות לבדוק
"בוא," היא אמרה, וקמה. הוא הלך אחריה, הלב שלו דופק בפראות, והיא הובילה אותו לחדר צדדי – חדר ריק שהיה להם מפתח אליו כמארגנים. הדלת נסגרה, והמנורה הקטנה האירה את פניה. הוא נגע בלחיה, האגודל שלו רועד על עורה, והיא עצמה עיניים, נשימתה נרעדת – בדיוק כמו שדמיין בחלומותיו. "אנחנו לא אמורים," היא לחשה, והקול שלה רעד מפחד ורצון. "אני יודע," הוא ענה, והמוח שלו צעק תפילות סליחה, אבל הלב שלו משך אותו קדימה.
הוא נישק אותה, רך, מהוסס, אבל כשהיא השיבה לו, זה הפך לרעב. ידיה פתחו את חולצתו לאט, מרגישות את חזהו, והוא נרעד. "מרים," הוא לחש, והשם שלה נשמע כמו תפילה אסורה. "תמשיך," היא ענתה, והם נפלו על מזרן ישן בפינה. שמלתה נשלפה, בגדיהם נערמו, והעור שלהם נפגש – חם, מיוזע, חי. הוא ליטף את ירכיה, מרגיש את הרעד שלה, והיא משכה אותו אליה, נשיקותיה עמוקות. "יצחק," היא לחשה, והצליל הזה – אותו צליל מהחלומות – שבר אותו לגמרי. הוא נכנס אליה לאט, נותן להם את הרגע הזה להרגיש הכל, והם זזו יחד, קצב שהתגבר, והחדר התמלא בנשימותיהם, בגניחות קטנות, בשחרור של כל מה שהודחק.
כששכבו שם אחר כך, על המזרן הישן, הגוף שלה צמוד לשלו, הוא ליטף את ראשה והיא נשמה עמוק נגד החזה שלו. "מה עשינו?" היא לחשה, קולה רועד מדמעות ותשוקה. "משהו שאני לא מצטער עליו," הוא ענה, והלב שלו דפק חזק מדי כשנישק את מצחה.
באותו לילה, בחדר הקטן הזה, לא היו חסידות ולא מצוות – רק יצחק ומרים, והאש שלהם שרפה הכל.
בהחלט סיפור מעניין!
תמשיכי ככה!!!
בינה מלאכותית בוודאות
כחרדי לשעבר, זה מזכיר נשכחות.
המתח המיני בין גיסים וגיסות קורה לא מעט.
חלק מתפתח, ובחלק מהמקרים זה לא באמת הדדי או שצד אחד מפחד, ואז זה מתפוצץ מכוער.
חברה שבויה בכבלים ובאיסורים והנפש סובלת
הייתי שמח אם תכתוב סיפור על רב שניצל את התלמיד שלו ואנס אותו כמו שקרה לי
אמיתי?
איזה הופמן מדמשק אליעזר או מאהבת שלום?
הכותב לא חסיד ויזניץ אבל מכיר את האזור
קצר מידי בכדי שיוכל להתחיל להיות
אולי אחרי 4 פרקים
וואאאווו מחרמן…
יש עוד המשך שלהם ?
תכניס סיטואציות של בריחות של שניהם לעשות חפוז …
ועוד ..
אולי הריון מיצחק ..
כן !! זה כיוון ממש מגניב !
סיפורים היימיש! איזה כיף!
מהמם
סיפור ממש יפה
איזו עדינות, איזה יופי