צל החום – חלק 5

המים עדיין נטפו משערי כשיצאתי מהמקלחת, העור שלי אדום מהחום, והראש שלי לכוד בזיכרון של נועה – השפתיים שלה עוטפות אותי, הלהט הרטוב שלה, הידיים שמשכו אותי אליה, ממש פה, בבית שלי, כשרינת והילדים מעבר לקיר. התנגבתי במהירות, ידיי רועדות, לבשתי מכנסי טרנינג אפורים וחולצה דהויה, וניסיתי להיראות רגוע, אבל הלב שלי הלם כמו תוף שלא נרדם. חזרתי לסלון, והאוויר הרגיש קל יותר – נועה וליה כבר לא היו שם. עמית שיחק על השטיח, חלקי לגו מפוזרים סביבו, ורינת ישבה על הספה, חיוך קטן על שפתיה, עיניה רכות.

"הם הלכו לפני כמה דקות," היא אמרה, קולה חם, תמים. היא קמה, התקרבה אליי, "חשבתי שיהיה נחמד שהם יבואו לשחק." , "נכון שנועה נחמדה?" הנהנתי, ראשי מסתחרר, הלב שלי דופק חזק מדי. הערב זחל לאט – הכנו פסטה עם רוטב עגבניות, אכלנו סביב השולחן, עמית דיבר על גיבורי על, ורינת צחקה, נזכרת איך פעם בנינו יחד מגדל לגו עד התקרה. החיוך שלי היה ריק, הראש שלי תלוי בנועה – החום שלה כשנגעה בי, הטעם שלה שהשתהה עליי, ההבטחה שלה שתחזור ותשאיר אותי רועד. שטפנו כלים, עמית נרדם על הספה, ורינת נשאה אותו למיטה, חזרה אליי, עומדת קרוב, ידה מלטפת לי את הזרוע.

"הוא ישן," היא לחשה, קולה מפתה, שפתיה קרובות לצווארי, "מה דעתך על קוויקי קטן? מזמן לא התקרבנו." ידה זחלה על חזי, ירדה למטה, נגעה לי במכנסיים, אבל לא חשתי דבר – לא את הלהט שלה, לא את הרצון. הראש שלי היה שקוע בנועה, הגוף שלי עדיין נרעד ממנה. "אני עייף," מלמלתי, הזזתי את ידה, "לא עכשיו." היא נאנחה, התרחקה, "טוב, כמו שתרצה," קולה חד, והלכה לחדר השינה, משאירה אותי לבד, הראש שלי סוער.

נשארתי על הספה בחושך, רינת במיטה, והבית שקט מדי. לא נרדמתי – לא יכולתי. דמיינתי את נועה, את המבט שלה כשיצאה מהמקלחת, את החיוך הפראי, את המילים – "בפעם הבאה אני ארכב עליך עד שתתחנן." הגוף שלי להט, והטלפון שלי רטט על השולחן. הודעה מנועה: "עוד עשרים דקות, חניון חוף הים. אני מחכה, בלי כלום." הלב שלי זינק, הראש שלי צעק לעצור, אבל הגוף שלי כבר קם, לבשתי קפוצ’ון ונעליים, הצצתי לחדר – רינת ישנה, נשימתה עמוקה. יצאתי, האוויר הקריר מכה בי. בדרך לחוף חשבתי על עמית ישן במיטתו, על רינת שמחכה לי בבית, אבל נועה משכה אותי כמו חבל שלא יכולתי לשחרר, כמו צליל שלא נדם.

החניון היה שומם, הירח מאיר את החול, והרוח נשאה ריח מלוח ששזר את הלילה. הרכב של נועה חנה בצד, שחור ומבריק. היא יצאה לקראתי, צעדיה בטוחים, גופה חותך את החושך כמו להבה. שמלה שחורה דקה נצמדה לעורה, חושפת שדיים מלאים, פטמות נוקשות דרך הבד, וירכיים חלקות, הקו הרטוב שלה נרמז מתחת, בלי תחתונים. שיערה גלי, מתנופף ברוח, ועיניה נעוצות בי, רעבות. "סיננת אותי כל היום, ועדיין לא גמרתי איתך," היא אמרה, קולה נמוך, טעון. היא תפסה את הקפוצ’ון שלי, משכה אותי אליה. שפתיה התנגשו בשלי, נשיקה חמה, לשונה חודרת, וידיה קרעו לי את הבגדים, ציפורניה חורצות קווים דקים בעורי.

"אני רוצה אותך עכשיו," היא לחשה, נשכה לי את הצוואר, פתחה לי את המכנסיים. זיני זינק, קשה, מוכן. היא דחפה אותי נגד המכונית, שמלתה מתרוממת, גופה נצמד אליי כמו אש. היא נפלה על הברכיים, לקחה אותי אליה, עמוק, חם, ראשה נע במהירות, ידיה אוחזות בי כמו מלחציים. "תן לי הכל," היא גנחה. תפסתי את שיערה, נעתי נגדה, הלב שלי דופק בפחד ובתשוקה. היא לא עצרה עד שהתפרצתי – כמו גל שמתנפץ – והיא לקחה הכל, לשונה מלקקת לאט, עיניה נעוצות בשלי.

היא קמה, עיניה בוערות, שפתיה מבריקות. "זה לא נגמר," היא אמרה, הרימה את השמלה, חושפת את עצמה – עור חלק, רטוב, זוהר תחת הירח. "תיכנס." נשענה על המכונית, רגל מורמת. נכנסתי אליה, חזק, גופה נרעד נגדי, קולה חותך את האוויר, גניחות חסרות בושה. הרוח נשבה, הגלים רעמו, וצחוק נשמע מרחוק – בני נוער, מסתתרים מאחורי העצים, צופים בנו. "מה אני עושה פה?" חשבתי, הראש שלי מסתחרר, אבל היא צחקה, "שיראו איך אתה שובר אותי," והאיצה, גופה מתפתל. היא הגיעה לשיא, רותחת נגדי, פראית כמו הים שמאחורינו. ואז זינקה, רצה למים, "תתפוס אותי!" היא צעקה. רצתי אחריה, בגדיי נושרים לחול, והיא השילה את השמלה, צללה עירומה.

צללתי, המים הקרים נושכים. היא תפסה אותי, שפתיה על שלי, ידיה חופרות לי בגב. "אתה שלי," היא לחשה. גופינו התחככו מתחת למים, החום שלה נלחם בקור, והיא משכה אותי אליה, נתנה לי הכל שוב, עד שרעדנו, הגלים ניתזים סביבנו. חזרנו לחוף, רטובים, עירומים, מתנשפים – ובגדינו נעלמו. בני הנוער רצו, צווחים, בגדינו בידיהם, מתנופפים כמו דגלים. "תחזירו לנו את הבגדים!" נועה צעקה וצחקה כמו משוגעת, רגליה חורצות את החול. עמדתי שם, קפוא, חשוף, הראש שלי מתערבל מפחד ותשוקה. היא חזרה, "אין סיכוי לתפוס אותם," והצביעה על תא המטען, "יש שם שמיכה." כרכתי שמיכה דקה סביבי, והיא נהגה אותי הביתה, עירומה, חיוך ניצחון על פניה.

חזרתי הביתה בשתיים בלילה, חצי עירום, חול דבוק לעורי. פתחתי את הדלת בשקט, ורינת עמדה שם, לא ישנה – ידיים שלובות, עיניה אדומות, חדות. "איפה היית?" היא שאלה, קולה נמוך, רועד. היא התקרבה, מסתכלת עליי – חול בשיער, ברגליים, "אתה מסריח מהים. מה קורה איתך?" "יצאתי לרוץ," מלמלתי, אבל המילים נשמעו חלשות. היא נעצה בי מבט, "לרוץ? ככה? משהו לא בסדר, אני מרגישה את זה." קולה רעד, "אתה מסתיר ממני משהו, נכון?" השתחררתי ממבטה, ברחתי למקלחת, המים שוטפים את החול, אבל לא את נועה – היא נשארה לי בראש, גופה, קולה, הטירוף שלה.

נכנסתי למיטה, רינת שכבה שם, גבה אליי, נשימתה קטועה. הטלפון שלי רטט – נועה: "אתה שלי, תתכונן." עניתי, מבולבל, "אני לא יודע מה לעשות," והיא חזרה, "מחכה לך." שכבתי שם, הגוף שלי בוער, הראש שלי תלוי בין שתיהן – רינת, עמית, ונועה, האש ששורפת אותי מבפנים. הסתכלתי על גבה של רינת, החשד שלה תלוי באוויר כמו ענן דק, ואני תהיתי – יש לי אותם, את החיים האלה, אבל נועה… אני מרגיש את הסערה מתקרבת, ולא בטוח שאוכל לעמוד בה.