צל החום – חלק 4

הבוקר התגנב אליי כמו צל חם ומחניק, נושא איתו את המשקל של לילה כמעט חסר שינה. הראש שלי היה לכוד בין ההודעה של נועה שריצדה לי בזיכרון – "אני עדיין מרגישה אותך" – לבין רגשי האשם שטיפסו לי בגרון כמו עשן סמיך. קמתי עם הזריחה, עיניים אדומות, גוף כבד, והכנתי את עמית לגן בזריזות מכנית. כל תנועה שלי הייתה מלווה במתח – ידעתי שהיא מחכה לי שם, בבית שלה, עירומה אולי, רטובה ממני, ואני ידעתי שאם אפגוש אותה שוב, לא אוכל לעצור את עצמי. אבל לא יכולתי היום. לא אחרי הכל.

הנסיעה לגן הייתה עינוי שקט. עמית דיבר על לגו, על גיבורי על, ואני הנהנתי, מחייך חיוך חלול, אבל הראש שלי היה אצלה – בירכיים החלקות שלה, בחום שלה כשישבה עליי אתמול, בטעם שלה כשלקחה אותי עמוק. כשהגענו לגן, היא עמדה שם, ליד הגדר, כמו פיתוי שהתגשם. חצאית שחורה קצרה נצמדה לירכיים שלה, גופייה לבנה דקה חשפה את קווי החזייה השחורה שמתחת, והשיער שלה, אסוף בקוקו גבוה, התנדנד קלות ברוח החמה. היא תפסה את המבט שלי, העיניים שלה נעוצות בשלי, והשפתיים שלה התעקלו בחיוך קטן, מתגרה. "בוקר טוב," אמרתי בקול צרוד, בקושי מסתכל עליה, מסרתי את עמית לגננת וברחתי משם, הצעדים שלי מהירים מדי, הלב שלי דופק כאילו רדפו אחריי.

במשרד ניסיתי להטביע את עצמי בעבודה – ערימות ניירת, מיילים חסרי סוף – אבל הטלפון שלי לא נתן לי מנוח. הוא רטט שוב ושוב, הודעות מנועה מופיעות על המסך. "איפה אתה?" "אני עירומה על הספה, חושבת עליך." "אני כל כך רטובה, אתה חייב לבוא." לא פתחתי אותם, השתקתי את המכשיר, הפכתי אותו על השולחן, אבל המילים חדרו לי לראש כאילו קראתי אותם בכל זאת. דמיינתי אותה שוכבת שם, הרגליים שלה פתוחות לרווחה, האצבעות שלה מלטפות את עצמה, משחקות בכוס שלה, והשפתיים שלה לוחשות את השם שלי בנשימות קטועות. דמיינתי את הפטמות שלה נוקשות, את העור הלבן שלה מתכסה זיעה קלה, את הגוף שלה מתפתל ממני בלי שאפילו אהיה שם. כל היום נלחמתי – הזין שלי התקשה מתחת לשולחן, הידיים שלי רעדו כשניסיתי להתרכז, אבל לא התקשרתי, לא עניתי. החזקתי מעמד, נאחזתי בשארית השפיות שלי, אבל הגוף שלי בער, והראש שלי היה סחרחר ממנה.

כשחזרתי הביתה לפנות ערב, השמיים כבר היו כהים, והאוויר התקרר מעט, אבל החום שבתוכי לא שכך. נכנסתי לדירה, שומע את קולו של עמית צוחק בסלון. "אבא!" הוא רץ אליי, חיבקתי אותו, והרמתי את העיניים לראות את רינת יושבת על הספה, מחייכת חיוך רגיל, יומיומי. לידה ישבה ליה, משחקת עם בובה, ומולה – נועה. היא ישבה שם, רגל אחת מונחת על השנייה, החצאית השחורה שלה מתרוממת מעט, חושפת את הירך החלקה שלה עד לגבול המסוכן, והגופייה הלבנה נצמדה לחזה שלה, הבד הדק מדגיש את הפטמות שלה שנרמזו מתחת, נוקשות וברורות לעין. היא הסתכלה עליי, העיניים שלה מלאות רעב, והשפתיים שלה התעקלו בחיוך קטן, מתגרה, כאילו לא ישבתי אצלה אתמול, כאילו לא כמעט זיינתי אותה בזמן שבעלה שיחק עם הילדים.

"היי, טוב לראות אותך שוב," היא אמרה, הקול שלה רך אבל טעון, ורינת הוסיפה בתמימות, "נועה באה עם ליה לשחק עם עמית, חשבתי שיהיה נחמד." הנהנתי, הראש שלי סחרחר, הלב שלי דופק כל כך חזק שחששתי שישמעו אותו. "שלום," מלמלתי, והוספתי במהירות, "אני צריך להתקלח, יום ארוך," והתחמקתי לשם, סוגר את הדלת מאחוריי, נשען עליה לרגע, נושם עמוק, מנסה להשתלט על הגוף שלי שכבר התחיל להגיב למראה שלה.

פתחתי את המים, נכנסתי מתחת לזרם החם, והמים זרמו עליי, מנסים לשטוף את היום, את התשוקה, את הפחד שרינת תחשוד במשהו. ניסיתי להתרכז בזרם, בקור של המים שהתערבבו בחום, אבל אז שמעתי את הדלת נפתחת בשקט, צעדים קלים מתקרבים על הרצפה הרטובה. הסתובבתי, ונועה עמדה שם, חסרת פחד, חסרת מעצורים, העיניים שלה נעוצות בי כמו חץ שחודר עמוק. "סיננת אותי כל היום," היא לחשה, הקול שלה נמוך, מאשים, טעון תשוקה, "חשבת שאתן לך לברוח ממני ככה?" היא התקרבה, סוגרת את הדלת מאחוריה, והמים המשיכו לזרום, הקיטור ממלא את החדר, מטשטש את קולות הסלון – רינת מדברת עם הילדים, צוחקת, כל כך קרובה.

"נועה, את מטורפת, רינת ממש שם," לחשתי, הלב שלי דופק בפחד, אבל היא חייכה, חיוך מסוכן, פראי, והתקרבה עד שהרגשתי את החום של הגוף שלה נגד שלי, למרות המים שזרמו בינינו. "אז תצטרך להיות ממש ממש שקט," היא אמרה, והיד שלה זחלה למטה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. אני כבר הייתי קשה – לא יכולתי להסתיר את זה, לא ממנה – והיא ליקקה את השפתיים שלה, מסתכלת עליי כמו חיה שמצאה את הטרף שלה ויודעת שהוא לא יכול לברוח.

היא דחפה אותי נגד הקיר, המים ניתזים סביבנו אבל היא נשארה יבשה, מחוץ לטווח הזרם, והתכופפה מולי, הראש שלה קרוב כל כך לזין שלי שיכולתי להרגיש את הנשימה שלה עליי. היא לקחה אותי לפה שלה בלי אזהרה, עמוק, חזק, השפתיים שלה התהדקו סביבי, חמות ורטובות, והלשון שלה התפתלה עליי, מלקקת כל סנטימטר, חוקרת אותי כאילו היא רוצה לחרוט אותי בזיכרון שלה. היד שלה תפסה את הישבן שלי, הציפורניים שלה ננעצות בעור, מושכות אותי עמוק יותר לתוך הגרון שלה, והשנייה ליטפה לי את הביצים, משחקת בהם, מושכת קלות, לוחצת עד שנשימתי נעתקה. אני נשכתי את היד שלי כדי לא לגנוח, הפחד שרינת תפתח את הדלת מתערבב עם התשוקה הבלתי נסבלת, והיא המשיכה, הראש שלה נע במהירות, היניקה שלה רעבה, כאילו היא רוצה לבלוע אותי לגמרי, להשאיר ממני כלום.

"אתה תשלם על שהתעלמת ממני," היא לחשה, מרימה את הראש לרגע, והאצבעות שלה החליקו עליי, מורחות את הרוק שלה, משחקות בי, מושכות את העור בעדינות ואז חזק יותר, עד שהרגשתי את הדופק שלי פועם ביד שלה. היא חזרה, לוקחת אותי עמוק כל כך שהגרון שלה התהדק סביבי, והיא גנחה בשקט, הוויברציות של הקול שלה שולחות גלים של חום דרכי, מביאות אותי לקצה. היד שלי תפסה את השיער שלה, מושך אותה קלות, והיא הגיבה בלהט, היניקה שלה נעשית חזקה יותר, הראש שלה נע כמו מכונה משומנת, השפתיים שלה מושכות אותי לשיא. ניסיתי להחניק את הנשימות הכבדות שלי, הראש שלי נזרק לאחור נגד הקיר, והיא לא עצרה, לא האטה, רק המשיכה, עד שהרגשתי את זה מתפרץ – גמרתי בפה שלה, חזק כל כך שהרגליים שלי רעדו, והיא בלעה הכל, לא משאירה טיפה, מלקקת אותי לאט אחרי, השפתיים שלה נעות עליי בעדינות, טועמות אותי כאילו היא לא רוצה שזה ייגמר.

היא קמה, העיניים שלה בוערות, השפתיים שלה מבריקות ממני, והיא התקרבה, היד שלה מלטפת לי את החזה, האצבעות שלה משחקות עם הפטמות שלי, מצבטות קלות. "אתה גמרת," היא לחשה, הקול שלה מחוספס, מלא רצון, "אבל אני עדיין לא." היא רכנה קרוב יותר, השפתיים שלה מרחפות מעל האוזן שלי, והוסיפה, "בפעם הבאה אני ארכב עליך עד שתתחנן שאפסיק, ואני אשאיר אותך רטוב ורועד ממני." היא נשכה לי את התנוך קלות, שלחה זרם של חום דרך הגוף שלי, ואז הסתובבה, יצאה מהמקלחת בשקט, חוזרת לסלון כאילו כלום לא קרה, משאירה אותי שם, מתנשף תחת המים, הראש שלי סחרחר מהאומץ שלה, מהתשוקה הבלתי נגמרת, ומההבטחה שלה – כי אני יודע שהיא תחזור, ואני לא בטוח כמה זמן אוכל לעמוד בפניה כשהיא תדרוש את מה שהיא רוצה, עמוק יותר, חזק יותר, עד ששנינו נשבר לגמרי, ואני לא יכול שלא לחכות לרגע הזה, בחרמנות ששורפת אותי מבפנים.