החיים עברו על לאה במין שגרה ברוכה.
החוויה עם טל נשארה בתוך קופסה סגורה, אי שם במעמקי המח והלב.
היא החליטה להמשיך את החיים.
מסתבר שהחלטות כאלה, חזקות מהכל.
היא חיתנה עוד בן ובת, השתתפה בלידות של שני נכדים קטנים,
אפילו הבן הקטן שלה, שהיה כ"כ קטן כשהיא יצאה לדרך החדשה,
כבר יצא מהבית ללמוד בישיבה קטנה.
מדי פעם, משהו ניקר בה, העלה תמונות אסורות, אבל הכח שלה היה חזק יותר.
שיחת טלפון מבתה שרק התחתנה לא מזמן, תפסה אותה לא מוכנה.
"אמא, את יכולה בבקשה להגיע לאשדוד?" היא שאלה בקול רועד.
"ברור רחלי, מה קרה?"
"אני חושבת שאני יולדת, וזה עוד ממש מוקדם. הרופא בקופ"ח שלח אותי עכשיו לחדר לידה".
לאה ארזה תיק קטן, מודעת לזה שאין לה מושג כמה זמן היא תשאר ליד בתה.
היא מלמלה מילות הרגעה חסרות תוכן לתוך הטלפון, ויצאה מהבית.
עד אשדוד.
כשהזוג התחתן, הם קנו להם את הדירה הקטנה בקריה החסידית, בעיר הדרומית.
עכשיו היא מקללת חרש את הדרך הארוכה, את הפקקים הרבים בדרך.
והכי חשוב, לאיזה בית חולים היא תגיע?
היא מתקשרת לחתן שלה, הצדיק כל כך, שמנסה להמעיט את שיחותיו עם חמותו,
אבל כעת, אין ברירה.
"רחלי לא עונה לי, רק תגיד לי לאיזה בית חולים הפנו אתכם?" היא מקצרת במשפטים איתו.
"אנחנו באסותא, בבית חולים החדש" הוא עונה ומנתק.
אוף, היא חושבת לעצמה, מה נסגר איתו, גם עכשיו הוא כזה??
היא מחנה בחניון הגדול, ממהרת לחדר לידה.
אולמות קבלה חדשים וריקים מקבלים את פניה, חסרה ההמולה והריחות של בניין שידע כבר חולים רבים.
רופא מחוייך מקבל את פניה, כן, רחלי מאושפזת בחדר 3, ממתינים לראות את המוניטור.
הרוגע של המחלקה, משפיעה עליה.
לאה מרגישה איך היא נרפית, נעמדת ליד בתה, מביטה במוניטור שרושם את קצב הפעימות של הנכד החדש.
הקצב הכי יפה בעולם.
הרופא נכנס לחדר "אנחנו מעבירים אותך לאישפוז במחלקה, תכף יגיע מישהו להעביר אותך". ויצא.
המחלקה יפה, החדרים פרטיים ונקיים, שקט בכל מקום.
היא עזרה לרחלי להתמקם בחדרה, שולחת את הבעל הצעיר לבית הכנסת של בית החולים, שיגיע למקום הטבעי לו, שיתן לנשים קצת זמן לפטפט.
"הכל בסדר רחלי?" לאה שאלה, מלטפת את ידה של בתה.
"כן, האמת אני רעבה, רוצה להביא לי אולי משהו קטן?"
לאה מיהרה לקפיטריה, גם הבטן שלה התחילה להשמיע קולות מוזרים, דורשת את שלה.
היא לקחה קופסאת סלט, לחמניות ליד, ועוד משהו מתוק קטן, לפינוק אחרי האוכל.
היא שילמה ויצאה למעליות.
ראש מוכר נגלה לפניה, מחכה למעלית גם הוא.
זה לא יכול להיות, היא חשבה לעצמה, אני בטח הוזה.
הם נכנסו למעלית, ובינות לאנשים לאה הציצה עליו שוב, היא לא טעתה, זה היה טל.
הוא יצא בקומה השניה, נראה ממהר.
לאה המשיכה עוד קומה אחת, ונפלטה מהמעלית.
היא ישבה לאכול עם רחלי, ומחשבותיה נדדו.
מה הוא עושה כאן? למה דווקא כאן? למה דווקא עכשיו?
הן סיימו לאכול, והיא החליטה לברר את העניין.
היא ירדה לקומה הראשונה, עושה עצמה תרה אחרי חדר מסויים.
מסתבר שזו הייתה מחלקת ילדים, היא מקווה שהילדים שלו בסדר.
היא שמעה אותו מאחוריה, חוששת להסתובב.
היא נעצרה במקומה, מחכה שהוא יחלוף על פניה, וימשיך בעיסוקיו.
הילד הקטן שרץ לפניו, לבש פיג'מה של בית חולים, וקרא "אבא, בא תראה כמה משחקים יש פה".
לאה קלטה את טל ממהר קדימה, בעקבות הילד הקטן.
היא עמדה בצד, והשקיפה עליהם משחקים ביחד, נחבאת אל קיר קטן שהסתיר אותה.
אבל טל כאילו הרגיש בנוכחות שלה, הרים את הראש.
העיניים שלהם נפגשו.
"לאה, זו את?" טל שאל ונעמד, מתקדם לעברה.
"כן, מה אתה עושה פה?"
טל כבר עמד ממש קרוב אליה, לא מאמין למשחק הגורל.
"הבן שלי אמור לעבור ניתוח, וממש השבוע בקשו מאיתנו שהניתוח יהיה פה, ולא בתל אביב".
לאה חייכה, זה נשמע לה טוב מדי.
"מה את עושה פה?" טל הקשה.
"הבת שלי מאושפזת, סיבוכי הריון".
"אצלכם אומרים שהכל מלמעלה, לא? מי יודע למה הגענו דווקא לפה" הוא אמר בחיוך.
אוי, החיוך שלו, לאה ניסתה להדחיק את החיוך הזה כ"כ הרבה זמן, והנה הוא עומד מולה.
"אני צריכה ללכת, הבת שלי למעלה לבד, ותכף ביקור רופאים".
"לאה" טל תפס אותה ביד "אל תעלמי לי עכשיו, בבקשה" מבט תחינה בעיניו היפות.
לאה התנערה מהאחיזה שלו, מנסה להבין למה היא מכניסה את עצמה שוב לתוך אותו בוץ, ממנו ניסתה לברוח.
"טל, זה לא המקום והזמן לזה".
"אני פה כל היום, אשתי בבית עם התינוקת הקטנה שלנו, תבואי כשאת רוצה, אני תמיד אחכה".
לאה עלתה בזריזות, מנסה להסתיר את ההתרגשות שלה.
הרופאים קבעו שמירת הריון באשפוז, לפחות שבוע.
לאה שחררה את החתן הצעיר לכולל, יותר חשוב שישב ללמוד.
היא סדרה לעצמה את המיטה הנוספת שבחדר, מתכוונת לשהות ארוכה ליד בתה.
הלילה ירד, לאה נשארה בבית החולים, לעזור בכל מה שרחלי תצטרך.
שנתה נדדה ממנה, חלומות מוזרים נכנסו לדקות המועטות בהן הצליחה לעצום את עיניה.
לאה קמה מהמיטה הרבה אחרי חצות, מסתובבת בשקט במחלקה הישנה.
רעש מוניטורים מצפצפים הפר את הדממה, קריאה חלושה לאחות אחראית.
רגליה לקחו אותה לחדר המדרגות, לקומה הראשונה, למחלקת הילדים.
טל ישב וחיכה מחוץ לחדר הצבוע בצבעים שמחים.
"ידעתי שתגיעי" הוא קם לקראתה.
"אני לא ידעתי" היא חייכה אליו "אבל אני כאן".
טל התרחק מהחדר, מרגיש כבן בית במחלקה.
"בואי, החדר האחרון ריק, השתחרר מקודם ילד הביתה".
היא הלכה אחריו כמו מסוממת, לא שולטת ברגליה.
הם נכנסו לחדר, תמונות צבעוניות חייכו אליהם מהקירות, עוד לא יודעות למה הם נחשפות עכשיו.
טל חיבק את לאה, קרב אותה אליו "כמה התגעגעתי" הוא לחש לה.
"הריח שלך לא השתנה, אני זוכר אותו בדיוק כזה".
"טל אנחנו.."
"ששששש, עכשיו את כאן, תפסיקי להטריד את עצמך".
לאה הרגישה איך הגוף שלה מתכוונן אליו, כאילו רק אתמול היא היתה מונחת בזרועותיו.
היא עצמה את העיניים, נותנת לו להוביל.
טל גשש באצבעותיו אחרי עצם הבריח, שהוסתרה בחולצה כהה.
הוא נשק לה בצוואר, שולח יד אל מתחת לחולצה.
היא נרעדה "רגע, לאט יותר".
טל ליטף את גופה הענוג, מתענג על כל מילימטר שהוא יכל לגעת.
החולצה שלה כבר נחה על הרצפה, חזיה לבנה פשוטה עוטפת את החזה החטוב.
טל ניסה להוריד את החזיה, ולאה התנגדה "לא נראה לי עכשיו".
טל הוריד את החולצה שלו, מצמיד אותה אל גופו החסון.
מרגיש את הולם הדופק שלה, צמוד לליבו הפועם.
הם עמדו כך דקות ארוכות, לא זזים לשום מקום, לא ממהרים.
רק נושמים אחד את השניה, מעבירים יד לאורך הגב.
טל שמר על הידיים שלו בקושי אדיר, הוא כ"כ רוצה להמשיך איתה הלאה, לאכול אותה,
לזיין אותה, כמו שהוא עושה בחלומות שלו בשנים האחרונות.
לאה רק נשמה עמוק, מנסה לא לערער את הרגע, משתדלת לא לעבור שוב את הקו.
דפיקה על הדלת הקפיצה אותם, הם מיהרו להתלבש, עוטים מסכה על הפנים, כאילו כלום לא קרה.
"הכל בסדר פה?" קריאה מעבר לדלת.
טל פתח את הדלת, האחות הראשית עמדה שם.
"אני לא רוצה לראות או לשאול שום דבר, אבל פה זה בית חולים ולא…." היא לא השלימה את המשפט, וטוב שכך, לאה חשבה.
היא יצאה במהירות מהדלת הרחבה, מרכינה את הראש, שלא יזהו אותה אח"כ במחלקה למעלה, או במסדרונות בית החולים.
טל מיהר אחריה "אז בואי נמצא מקום אחר, בואי לא נפסיק את מה שהתחלנו" הוא הפציר בה בחדר המדרגות.
לאה הסתכלה עליו "אמרת שאצלנו זה הכל מלמעלה, נכון? אז גם זה סימן, זה צריך להיפסק".
היא המשיכה לעלות במדרגות, דמעות זולגות על לחייה, מרטיבות את החולצה.
"לאה" טל ניסה לקרוא לה.
אבל לאה כבר עלתה למעלה, נכנסה לחדר של הבת שלה.
רחלי שכבה על המיטה, מחייכת בשנתה.
לאה רכנה מעליה, הניחה בזהירות יד על הבטן "הכל יהיה טוב יותר מעכשיו, אני מבטיחה".
היא נשקה לרחלי על המצח, ונכנסה למיטה שלה, מנסה לישון.
מדהים הסיפור
אבל כנראה לסיפור יש עוד המשך
כמו שאומרים שגם יש אחרי אחרון
סדרת סיפורים נהדרת, תודה
תודה רבה
קראתי הכל, נהניתי מהכתיבה, אבל אני איש של סופים טובים, וכאן יש תחושה גדולה
של החמצה, גם אם היא יותר ריאלית והגיונית, מדובר בשני אנשים שחיים בתחושה גדולה
של מחסור ופיספוס, וחבל שזה המצב. עצוב עוד יותר להבין שכך זה גם במציאות, לפעמים.
תודה,
אין החמצה, יש קבלה שלה עם עצמה.
עם העולם שלה.
והשלמה איתו.
מדהיםםםםם