משבר קורונה

חלק א של הסיפור, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה

 

"מה זאת אומרת אי אפשר להיכנס?"

"אדוני, שדה התעופה סגור עד להודעה חדשה" אמר לי השוטר במבטא כבד כשהוא חוסם את הכניסה לשדה התעופה. על פניו הוא עוטה מסכה. אפילו לא יכולתי להבחין האם הוא רציני, בטח הסיטואציה של היהודי עם הכיפה על הראש המסורב להיכנס משעשעת אותו… חשבתי לעצמי תוך כדי שרצו לי מחשבות על אמנציפציה ושואה.

אבל לאחר עוד 5 דקות נוספות בהן עמדתי לא רחוק ממנו כשאני מנסה למצוא פתרון באינטרנט לסיטואציה, הבנתי שהוא ממש רציני, כי היו שם עוד כמה אנשים נוספים שהגיעו לשדה התעופה הבינלאומי של אלבניה ולא הורשו להיכנס.

השעה הייתה 19:20 בערב, עמדתי חסר אונים מחפש באינטרנט טיסות, הסעות, ומחפש חדשות על סגירת השדה…
חשכו עיני, הכותרת באתר החדשות הראשי באלבניה הודיעה כי ראש ממשלת אלבניה הכריז על סגר כללי במדינה החל משעה 19:00. כל שדות התעופה, הרכבות וגם המסעדות והמלונות כולם סגורים בשביל לעצור את הסיכון של התפשטות הקורונה באלבניה.
אחזתי במצח שלי והרגשתי כאב ראש אדיר, עוד לפני שחשבתי מה אני הולך לעשות עכשיו בלי מלון, אוכל ותחבורה ציבורית, הרגשתי לחץ אדיר דווקא ממה שתגיד לי עכשיו אשתי חגית…

הרי ממש רבנו לפני שטסתי לנסיעת העבודה הזאת, היא אמרה לי שאני דביל שאני טס בתקופה כזאת, וכל התירוצים שלי כי בארץ יש בסך הכל 10 חולי קורונה ובאלבניה אין שום חולה לא תרמו למבטי השטנה שהיא העבירה לי רגע לפני שיצאתי לנתב"ג, אומנם אחרי שיצאתי לכיוון המעלית היא רצה אחרי ונתנה לי חיבוק גדול ונשיקה…אבל מיד לאחר מכן קבעה שאם אני נדבק או משהו קורה לי, שלא אחזור הביתה. היא חייכה חצי חיוך אבל ראיתי על פניה את הדאגה והתבוסתנות מכך שבעלה מזה 10 שנים לא מקשיב לה ומשאיר אותה לבד בבית עם שני ילדים קטנים. היא הסתובבה טורקת את הדלת של הבית רגע לפני שדלת המעלית נפתחה.

לאלבניה אין טיסות ישירות, אז לאחר קונקשן קצר בסלוניקי, עליתי על טיסת ההמשך לטירנה בירת אלבניה למספר פגישות עבודה דחופות. יומיים בסך הכל וכבר אהיה בדרך חזרה לארץ…תיק תק אמרתי לעצמי ואכן הכל קרה מאוד מהר…ועוד יותר מהר הגיעה ההכרזה הזאת של ראש ממשלת אלבניה שחשש מהתפשטות הקורונה מהמדינות השכנות…

 

משכתי את הטרולי שלי, צועד לכיוון לא ידוע. השמש של ראשית חודש מרץ כבר שקעה והעלטה רק גברה כשלפתע כל פנסי התאורה של חלקו החיצוני של שדה התעופה חשכו. היכול להיות גרוע יותר? שאלתי.
התחלתי לחפש מכונית כאילו אני נמצא בטרמפיאדה של ישוב…אופטימי מדי שיעצרו לי, או שלא.
"סליחה, איפה יש כאן רכבות לטירנה?" שאלתי שני מקומיים שצעדו שם.
"אין רכבות" ענה לי הגבר.

"ואיפה המוניות?" שאלתי בתקוה.

"תחזור אחורה לצומת ותפנה שם ימינה" ענתה לי האישה במבט מרחם.

הודתי להם על העזרה ופניתי לאחורי, חוזר חזרה לכיוון הכניסה לטרמינל, וכשהתקרבתי שוב לאותו שוטר שמעתי קולות בכי של אישה במבטא ישראלי המבקשת לדבר עם המנהל, כאילו חושבת שכשהמנהל של שדה התעופה ישמע אותה, הוא יתקשר לראש הממשלה, יפתח לה את השדה ויביא טייס אקספרס ויטיס אותה לארץ.

אומנם זה היה קצת משעשע, אך כמובן ששמרתי על רצינות רבה לזעקה האמיתית שלה…ממש הבנתי אותה. ועוד כאישה, אם היא לבדה אז זה בהחלט מלחיץ.

התקרבתי אליה, עדיין רואה רק את גבה, מבחין בגופה המחוטב הלבוש בבגדים צמודים ומצייר בצורה ברורה את החיטובים…אגן מושלם וישבן מעוכס ועסיסי הדחוס לתוך חצאית אפורה. ככל שהתקרבתי והתחלתי לראות את הפרופיל שלה, ניתן היה להבחין בבטן השטוחה והחזה הזקוף הבולט דרך חולצה ורדרדה. על ראשה חבשה מטפחת מעוצבת בצבעים של אפור וורוד, המכסים את רוב שערה, אך מחלקו הקידמי ניתן להבחין בכל שורשי שיערה ובשתי קווצות שיער היוצאות מהמטפחת וגולשות לכיוון הלחיים.

"מה אעשה?!?" שמעתי אותה זועקת חרישית בבכי חנוק כשידה על מצחה.
התקרבתי אליה, מבחין בעצם הבריח הרזה שלה המתנועעת בנשימות כבדות ותחת לחץ.

"גם אני נתקעתי פה" קראתי לקראתה בעברית. תוך מאית השניה היא הרימה את ראשה בפליאה, חונקת את הבכי שלה ושתי עניים שקדיות יפיפיות וגדולות מלאות בדמעות פגשו את עיני.

"אני שמוליק", אמרתי נפעם למראה יופיה של האישה המתפרקת מולי.

"אני קרן" אמרה במבט של מי שמנסה לשלוט על בכיה ומנסה לחנוק איזו קפיצונת של בכי חנוק אך ללא הצלחה רבה כששפתה התחתונה והבולטת עדיין רועדת והאף הקטן והמתוק שלה עדיין היה מקומט מהתכווצות הבכי.

"קרן, את מודעת לסגר הכללי כאן?" שאלתי אותה והיא הינהנה בראשה מאשרת כי מכירה את החדשות.

"בואי, אין לנו באמת מה לעשות כאן. בואי נחזור לטירנה, ננסה להגיע לשגרירות ונמצא מלון, נמצא תיק תק דרך לחזור לארץ. יהיה בסדר"
אמרתי לה בבטחון, כאילו מנסה לשכנע גם את עצמי, יודע שדברי רחוקים מהמציאות…כמובן ששיקרתי בנוגע למלון, לא רציתי להלחיץ אותה יותר מדי.

לפתע קרן שינתה את פרצופה המתייסר וארשת פניה לבשה תקוה, היא הרימה ראשה, מחטה דמעה אחרונה ונשמה נשימה עמוקה.
השפה התחתונה שלה שעד לפני כדקה רטטה מבכי, לפתע טפחה והתרחבה, אפילו עד כדי לחיוך קל ומבויש ולחייה הבולטות עם אפה הקטן והחמוד ועיני השקד, יחדיו הצטיירו לפנים מהממות ביופיין עד כי הייתי צריך להיזכר לסגור את פי.

"בואי נלך לתחנת המוניות ונחפש מונית" אמרתי והושטתי את ידי אל הטרולי הגדול והכבד שלה.
משכתי את התיק שלי ביד אחת ואת שלה ביד השניה והתחלתי לצעוד…

מהר מאוד שמעתי צעדים מזדרזים להשיג אותי ומהר מאוד קרן יישרה עמי קו אחיד מביטה בי בהבעת הכרת תודה.
עמדנו בתחנה אולי כרבע שעה ואז החלטתי לחפש באינטרנט טלפון של מוניות…לאחר המספר הרביעי אליו חייגתי ללא כל מענה, כבר הרגשתי אבוד, ואם לא הייתי מרגיש את המחוייבות להשרות ביטחון ותחושה ששום דבר לא ישבור אותי בשביל קרן…מזמן כבר הייתי נכנס ללחצים.

"הלו" קראתי אל הטלפון כששמעתי תשובה

"אני יכול להזמין מונית לשדה התעופה?" קראתי בקול מלא תקוה.

"אסור לנו לתת שירותים" ענה לי קול גברי. נפלו פני…אך ברגע שכבר באתי לנתק שמעתי את הקול הגברי מהעבר השני שואל: "אם תרצה, אני מוכן לקחת אותך במחיר של 220 יורו, אבל זאת תהיה נסיעה פרטית ולא כמונית".

"220 יורו??!" שאלתי בתמיהה, יודע ששילמתי אולי 10 יורו בדרך הלוך.

הוא נפל על האיש הלא נכון, אני הוא זה שתמיד מוצא לחברים ולמשפחה דרך להוזיל מחירים, זה שתמיד לא יוצא פראייר, זה שתמיד מוצא את הפירצה ודרך לשלם כמה שפחות….ולרגע באתי לומר לו כבר שיקפוץ לי, אך כשהסטתי את מבטי לעבר קרן, מהר מאוד נשצפתי בגל של חמלה על האישה שאיתי…לא אוכל לטרטר אותה יתר על המידה, היא סבלה הרבה מדי…

"בסדר" עניתי בכאב לב ויודע שברגע זה הוא הולך להרויח משכורת חודשית על חשבוני.

"אתה משלם לו 20 יורו על מונית?" שאלה אותי קרן.

"כן" שיקרתי, לא רציתי להלחיץ אותה שלסכום שציינה אשלם תוספת של 200 יורו.

"וואו" איזה גנב.

חייכתי, "לא נורא, העבודה תשלם" עניתי.

"במה אתה עובד?" שאלה קרן.

"אני סמנכ"ל בחברת טכנולוגיה. ואת?" עניתי ישר בבקהנד, לא מתאפק בכדי לדלות קצת מידע על היפה הזאת שאיתי.

"אני מפיקת ארועים, והייתי בכנס באיטליה לפני כמה ימים ונתקעתי שם. התבטלו כל הטיסות. אתה לא מבין מה עבר עלי בשבוע האחרון. ניסיתי למצוא טיסות מכל מקום באירופה וכולן הפסיקו את הטיסות, ואז אמרו לי שמקרואטיה ישנן טיסות…ואתמול בבוקר הגעתי לשם אחרי מסע של יומיים ברכבות, וגם שם בוטלו כל הטיסות. אז כבר נשברתי לגמרי, לא ידעתי מה לעשות …ואיש אחד נחמד אמר לי שבאלבניה ומקדוניה שדות התעופה פעילים כי הם מחוץ לאיחוד האירופי. ומאתמול בבוקר אני במסע מקרואטיה לכאן….ועכשיו שוב זה קורה…"

קרן פרצה בבכי עמוק ומתייסר של סבל מכמה ימים של טירטורים וחוסר ודאות. וואו, איך עברה כל כך הרבה בימים הללו.

ליבי נכמר אליה, לחמודה הזאת הבוכה מולי, האינסטינקט שלי היה ללכת ולחבק אותה, לתת לה לפרוק את הבכי שלה על הכתף שלי…אך לא ידעתי איך היא כאישה דתיה תקבל זאת.

הפרצוף שלי הוכיח עד כמה הצער שלי עמוק ולא יכולתי יותר לעמוד פאסיבי..הושטתי את ידי אליה פורס אותן לצדדים…היא הביטה בי עם שפתה התחתונה הרועדת…משתהה לרגע קט כאילו מתלבטת האם לעשות זאת או שלא….ולבסוף… צללה אלי, מניחה את לחיה על חזי החסון….אספתי אותה אל בין זרועותי, מחבק אותה ומניח את ראשי על המטפחת המעוצבת שלה.

הרגשתי את כל דמעותיה נספגות על החולצה שלי, והיא המשיכה לבכות ולפרוק את כל שעברה…היא כרכה את ידיה סביבי והחזה הזקוף שלה נמרח על בטני.

שני זרים, ברגע מרגש ואינטימי, חבוקים בשדה תעופה נטוש.

 

להמשך הסיפור:

משבר קורונה- חלק ב