מעשה שלא יהיה

מאת אתגר מתמשך

 

דפקתי בדלת.

הדלת נפתחה בדיוק  בשעה שנקבעה מראש.

מה שלומך? היא חייכה לרגע ואז חזרה והעמידה פני "לא אכפת לי".

נתתי יד, הפעם לא ל"כיף" כמו בפעם הקודמת אלא ללתת יד של ממש.

קיבלתי יד בחזרה. בתחילה לחצתי כמו פגישה רשמית ואז מיששתי קצת. אין תגובה.

***

יהודית הייתה שכנה-מכרה שהכרתי תקופה ארוכה, עוד מהתקופה שהייתה דוסית כבדה כלפי חוץ ואחר כך גיליתי שהיא קצת פחות. הבן הבכור שלי אהב את הבת השניה שלה ובאופן כללי היינו חברים טובים עוד הרבה לפני ששניהם היו קיימים.

כשהבן שלי היה קטן יותר היינו לוקחים אותו לפעמים להגיד להם שבת שלום, ואחר כך לגן שעשועים כדי להעביר עוד שבת קיץ ארוכה מדי בלי שהם יטפסו עלינו. בתור בונוס – הבעל שלה ואשתי קיבלו שעות שינה במתנה.

לפני חודש היא סיפרה יחסית בשקט שהיא "לא שומרת נגיעה". פטפטנו קצת וזה נגמר ב"כיף" שהיה משמעותי בעיניי מאוד ובעיניה הרבה פחות.

אבל זה לא העניין העיקרי איתה. רק סיפור המסגרת.

לפחות חודש שאני רוצה לברר משהו שניקר לי בראש פעם אחר פעם אבל לא הייתה לי הזדמנות. נסיונות להתכתב איתה בטלפון בצורה חברית העלו ייבוש ותגובה איטית, בעוד שבפגישות אקראיות ומכוונות היא די זרמה, מה שבתורו הביא למסקנה שאני צריך לביים פגישה שכזו.

סיבה טובה לפגישה הייתה, שנקבעה ליום רביעי.

***

מה קרה?

סיפרתי משהו שאני מרגיש שהוא פחות חשוב אם כי רלוונטי. על אחת ההתמודדויות שלי ועל עוד כל מיני.

ביקשתי רעיון. פחות חשוב מה.

שאלתי אותה אם אפשר לשאול אותה משהו. אמרתי גם ש"אני קצת חושש מזה, גם מהתגובה שלך וגם מאיך שתצבעי אותי אחרי"

– "למה?"

– "כי פעם לא הייתי שם לב לדברים כאלה, אבל לאחרונה כן שמתי לב"

– "בסדר, איתך, לא אכעס או משהו" חייכה והעמידה פני תם

– "בפעמיים האחרונות שפגשתי אותך, יצא לי לראות יותר ממך.", אמרתי, הפסקתי קצת, ואז הוספתי ש "אני מתלבט אם זה בטעות (ואז הייתי צריך להעיף את העיניים למקום אחר) או שזה לא"

– "זה התחיל בטעות, אבל כשראיתי שאתה אוהב את זה החלטתי לעשות את זה בכוונה"

– "וואו", אמרתי. לא ציפיתי לזה. יותר ציפיתי לאיזו סטירה (פרקטית או מילולית) והסטת הנושא במקרה הטוב.

– "נהנתי", המשכתי, והוספתי. "גם מהמראה, וגם מזה שאיפשרת לי עוד".

– "זה לא כזה אכפת לי, אתה יודע" היא אמרה. " זה לא חסר לי".

סידרתי את הנשימה שלי, סידרתי את המכנסיים והתקרבתי אליה. היא התקרבה גם.

נגעתי בקצה האצבעות שלה, ואז הרפיתי.

ניסיתי להסתכל על החולצה שלה אבל עצם העובדה שאני לא הייתי צפוי להגיע מנעה ממנה להתכונן הפעם עם מחשוף מתאים.

היא הבינה אחרי מה אני תר ואז אמרה

– "אני לא אוהבת ללכת עם חזיה, והאמת? שגם החזה שלי מאפשר את זה".

עברו עוד 2-3 שניות, ואז "ומה אתה חושב עליו?"

– "אני חושב שהוא מדהים."

 

– "באמת? תמיד קינאתי בכאלה שיש להן יותר."

– "שטויות". אמרתי, וחיכיתי עוד דקה תוך כדי שאני מסתכל על עיניה היפות ושערה, ועל החזה חליפות.

– "אפשר לראות אותו שוב?"

המתנה איטית, חשיבה, אני מדמיין איך הגלגלים שלה בראש רצים ומעיף את המבט הצידה כדי לתת לה לחשוב לידי.

אני שומע תנועות של בד,  ומציץ כשאני עדיין עם הראש לכיוון הצד.

אני רואה קצה של חולצה חושף בטן שטוחה בצורה ממש קיצונית, ולאט לאט גם שדיים שטוחות יחסית עם פטמות חומות ובולטות ממש.

– "וואו"

אני אומר, ונועץ את המבט בעיניים שלה, להפתעתה. החזה עדיין בטווח הראיה שלי אבל המיקוד שלי על הפנים שלה.

– "אני רוצה גם", היא אמרה, והניחה קצה של אצבעות על החולצה שלי.

הורדתי אותה. אני רזה מאוד, אולי יותר ממנה אבל אני לא עם גוף של אישה שמעניין להסתכל עליו. אצבעותיה ליטפו בעדינות את קצה הבד של המכנסיים בזמן שהחולצה שלי עלתה בזריזות.

נשארתי בלי חולצה.

– "רוצה חיבוק?" שאלתי אותה

-" בוא", אמרה בנימה אדישה של שחקנית שאינה מסגירה את המתחולל בנפשה, אם בכלל מתחולל שם משהו.

עטפתי אותה וחיבקתי אותה. חיממתי את ידיי וליטפתי את גבה החשוף. היא הגיבה לי לאחר שניות ספורות בראש על הכתף.

החלטתי חרף רצוני העז לא לזוז בינתיים. לתת לה להתרגל ולא לרוץ ריצת אמוק קדימה.

הרפיתי, היא חיזקה את המגע מהצד שלה. הבנתי את המסר. פטמותיה הבולטות היו צמודות לגוף שלי שרעד מאושר תוך שאני מנסה להסוות את העובדה הזו. בתור בונוס הייתה התעוררות למטה שהייתי מעדיף שלא תחווה במלא העוצמה.

לאחר דקות ספורות היא מתרחקת ומתקרבת עם מרכז הגוף שלה לעבר הפנים שלי.

הבנתי את המסר. נשקתי  לצד הפטמה, ואז לצד הפטמה השניה..

היא לא הייתה מרוצה, ורמזה שהיא רוצה אחר. אז התחלתי לעשות מה שבאמת רציתי והתחלתי לינוק ממנה. הגב שלי כאב מהזווית שבה כופפתי אותו והיא הציעה לי לעבור למיטה. "אני שטוחה, אין מה להתחמק מזה. לפחות נהנה מזה שהחזה שלי לא בורח הצידה".

היא נשכבה על המיטה. נשכבתי לידה והתחלתי לינוק שוב, הפעם מהשד השני. היא ליטפה את ראשי ואני מדי פעם נשקתי מסביב לפטמה שלה.

עצמתי עיניים ושמעתי את דפיקות הלב ואת הקול שלה אומר לי ש"הי, חיכיתי לזה הרבה זמן, לא האמנתי שתעיז".

נטשתי את השד ונשקתי אותה על השפתיים.

שכבתי לידה ופטפטנו קצת על כל מיני דברים. היא קצת עקצה אותי על הפחדנות שלי ואני חיכיתי קצת כדי לעקוץ בחזרה.

החלטתי לא להמשיך יותר מזה. לא בינתיים ואולי לא בכלל.

חיבקתי אותה שוב. היא נענתה לחיבוקי. הלכתי לחדר השני, לבשתי את החולצה שלי והסתכלתי כיצד היא לובשת את הפיג'מה שלה.

לפתע היא שאלה אותי – "היית רוצה עוד?"

"כן"

– "זה בסדר. גם ככה אין לך הרבה מדי זמן".

התכופפתי מעט, נשקתי לפטמותיה (הלבושות), ויצאתי מהדלת. איזה כיף להיות יהודית.

את מאות המטרים שנשארו בין הדלת הזו לבין הדלת שלי גמעתי בריצה מטורפת, תוך שאני מנסה להרגיע חלקים בגופי שקיוו להנות מהסיטואציה וגילו שעוד לא.

למחרת כתבתי לה הודעה

"מה שלומך?"

שוב ייבוש. היא ענתה אחרי שעתיים

החלטתי להתחכם מעט ולקחתי את הבן שלי לטיול אחר הצהריים. פגשתי אותה בגן שעשועים עם הבנות שלה.

 

קשקשנו כרגיל. היא סקרה אותי מלמעלה למטה ואז התכופפה לקחת משהו מהתיק תוך שהיא קורצת לי.

הגבעות השטוחות שלה שוב נחשפו לעיניי.

 

אחרי כשבועיים, בבוקר, אני מקבל הודעה ממנה

"תוכל לבוא לעזור לי עם המחשב? הוא נתקע".

אני מגיע לשם, דופק בדלת.

"תיכנס" היא אומרת.

 

הדופק שלי עולה לשמים. איך משתלטים עליו עכשיו ?

3 מחשבות על “מעשה שלא יהיה”

  1. כתבת יפה.

    נשמע ששניכם דוסים עדינים שלא טעמתם טעם חטא, עדיין. יהיה כיף אם תמשיך את זה…

    הגב
  2. כולנו יודעים מה זה נקרא נתקע המחשב

    אבל לא סיפרת מה קורה עם בעלה של זו ועם אשתו של זה ועוד כל מיני דברים נחמדים..

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)