מלחמת טילים

סיפור מאת עלמה אשמה – עלילת הסיפור, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיוני.  כל קשר בין עלילת הסיפור לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות ושמותיהן לדמויות או שמות של אנשים אמתיים, חיים או מתים, הרי הוא מקרי בהחלט.

אני יודעת שהשם הרשמי הוא "עמוד ענן" ועמוד גם בהחלט נמצא בסיפור שלי, אבל בשבילי זאת היתה מלחמת הטילים. הם שאפיינו אותה ,הם שגרמו לנו לכל החרדות והם גם אלה שגרמו לסיפור שלי-הטילים, תרתי משמע.

כאילו, אני אף פעם לא חשבתי אפילו לבגוד בא' בעלי .(תסלחו לי,אבל אני אשתמש בא' וי' במקום בשמות הפרטיים. אנחנו יישוב קטן וגם השם הפרטי עלול להביא לזיהוי…) זה רק הטילים-מכל הסוגים. קראתי שהינצלות מסכנת מוות גורמת לרצון כביר להוליד –אז זאת בטח היתה הסיבה.

אבל מספיק עם הקדמות-לסיפור עצמו.

אנחנו יישוב קטן בדרום הארץ, וכבר ב"עופרת יצוקה" חטפנו את מנת הטילים שלנו. התנדבתי למרכז לשרות לאזרח –כאילו סיוע נפשי ,בעיקר בעידוד וניחום, לנפגעי חרדה וכאלה. אני אישה בת שלושים ושמונה ובעלת עמדה קהילתית מוכרת (אני לא אפרט יותר) ובעלי א' גם הוא מוכר בעיר. מיד איך שהתחיל המבצע הפעם, איך שחיסלו את הבן-זונה הזה, ישר קראו לי שוב מהמרכז לאזרח, והפעם ,בגלל הניסיון שלי, מינו אותי להיות מנהלת משמרת. בלילה הראשון הייתי מנהלת משמרת לילה-כולה אני ועוד בחור צעיר אחד, רק השתחרר.  מה שהשאיר את הילדים שלי לבד בבית: בתי הגדולה כבר בת 15, הבן בן 12 ואחר כך שתי התאומות-בנות שלוש אבל לא כל-כך דאגתי, הבת הגדולה שלי ממש ילדה-מה ילדה, בחורה- אחראית ויודעת את כל הנהלים .ממ"ד יש לנו ובכלל ,איזה סיכוי יש שטיל יפגע בדיוק על-יד הבית שלנו?

אז זהו שהיה. ישר בלילה הראשון פגעו כמה טילים . במזל אף אחד לא נפגע ,אבל היו כמה נפגעי חרדה. הכי מצחיק-האחרון ביניהם היה י' , העוזר שלי. הוא בדיוק יצא ללוות איזה נפגע הביתה,ובדרך חזרה נפל לו טיל 5 מטר ממנו.  הוא חזר למטה  כולו חיוור ורועד,אז בגלל שממילא היו הרבה אחרים שבאו לעזור ,כמו הרבש"ץ של היישוב, מפקד מוקד החרום ועוד, התפניתי לטפל בי' כמו בנפגע חרדה אמיתי. זאת אומרת שתייה חמה וחיבוק חם,  בייחוד חיבוק חם. חיבוק ממש ממש. ואיך שהוא התחיל לרעוד ולהתפרק ולבכות! (דרך אגב,זו תגובה אופיינית ואין מה ללעוג לה!) הידקתי אותו אלי והוא הניח את הראש על החזה שלי ומרר בבכי, איזה רבע שעה.

תוך כדי, הרהרתי לי איזו בדיחת גורל-את א' בן הארבעים גייסו ואת י' בן העשרים ושתיים השאירו . ולא שהוא איזה משתמט או משהו. דווקא בחור במיטב אונו,וגם נאה,  ראש עם שיער קצוץ אמנם, לא עם תלתלים כמו שאהבתי אצל א', אבל זו האופנה היום לא? ואף קצת קשתי ,אבל גברי מאוד וגבות,שעכשיו היו טמונות עמוק בציצים שלי ,וכתפיים רחבות.. טוב אל תתפלאו שאני כל-כך העמקתי להסתכל עליו: לא כל יום יש לאישה בת ארבעים כמעט, לא, בת שלושים ושמונה, הזדמנות לחבק חתיך בן עשרים ומשהו! וגם שמתחרמן עליה כמו שהרגשתי מהעמוד של שצמח לממדים וקושי מרשימים. לא, בחיי שזה היה בטעות שנגעתי בו-לפחות בפעם הראשונה. בפעם השנייה רק רציתי לראות שזה באמת מה שהיה נדמה לי ,כי גודל כזה וקושי כזה-בחיי!

אה אז כאן ההזדמנות לתאר אותי קצת. כמו שאמרתי כבר, אני בת שלושים ושמונה, ומה שמתארים כ-"שמורה היטב". כלומר אני די נאה , עיניים חומות גבות עשויות היטב ואף לא גדול. חזה , לעומת זאת, די גדול –מידה C – וטבעי לגמרי. אמנם אי אפשר להגיד שאני חטובה , כאילו שלושה ילדים או לא?  אבל גם לא שמנה ממש. גובה מטר ששים ושבע , משקל 75 ק"ג  וישבן (אני מקפידה לא להשתמש במלה הוולגרית הזאת-תחת!) די מוצק ,איך שלא יהיה לא כזה נופל ורופס..

נחזור לסיפור:

אז אחרי זה ,כלומר אחרי שנגעתי ל י' בזהו,- נו ,מה אני מתייפייפת כאן, הרי זה סיפור פורנו, לא?- בזין שלו, ככה די מיהרתי להתנתק-כאילו, החרדה בטח עברה לו,לא ככה? לא שכעסתי עליו, למדתי שהתחרמנות זאת תגובה טבעית לפחד מוות,וחוץ מזה איזו אישה בת שלושים ושמונה לא תוחמא מזה שחתיך בן עשרים ושתים מתחרמן עליה? אבל את זה כבר אמרתי קודם. היו הרבה אנשים במטה אז זה עבר בלי ריקושטים ובלי מבוכה וחזרנו לשגרת חירום (איזה ביטוי נתעב! וכמה מוכר מכל החודשים שלפני המלחמה…)

במשך הלילה היה די סוער ,עם רקטות וביקורים של הצבא וכלו, אבל בהמשך העניינים נרגעו וכל הנוכחים חזרו לבתיהם ונשארנו שוב רק אני וי'.  י' שוב בא וחיבק אותי והניח את הראש על החזה שלי, אלא שהפעם הוא התחל לנשק ולכרסם לי את הציצים! כאילו, אני יכולה להיות אמא שלו, טוב, כמעט!  והכי גרוע , שלא ממש התנגדתי , כאילו, זה עורר בי ריגושים שלא היו צריכים להתעורר, בייחוד כשהרגשתי את הטיל שלו קודח לו דרך למחסה שלי , שהיה , אני מוכרחה להודות, ממש מכן לקראתו. איזו בושה!! ואני הרי הייתי המורה שלו-אופס נפלט לי! אז כן, אני מורה בתיכון והייתי מחנכת והמורה לביולוגיה של י'. כמו שהוא אמר לי , הרבה זמן הוא השתוקק להדרכה בביולוגיה מעשית … אבל אני מקדימה את המאוחר. איך שלא יהיה באותו בוקר ניצלתי רק בזכות המשמרת הבאה שבאו להחליף אותנו ועצרו את י' במאמציו לחדור לתוכי….

במשך היום לא היה לי זמן לחשוב והרהר במה שקרה ביני לבין י'.  התברר שהילדים נכנסו לחרדה נוראה מהטילים ובתי הגדולה לא הצליחה להרגיע אותם. טוב, זה באמת גדול עליה, היא בסך הכל ילדה בת חמש עשרה וחרדה בעצמה.. מזל שהשכנה קצת עזרה לה . אבל עכשיו הם התפרקו לגמרי, בכו בכי היסטרי  ובקושי הרגעתי אותם. בסוף הייתי צריכה להביא אותם לאחותי בראשון  לשהות שם, כי הם פחדו להישאר בבית . לא פלא, מרבית התושבים חששו ,בעקבות מטח הטילים בלילה, ולמעשה אני נשארתי לבדי בכל הרחוב. כן, אני חזרתי הביתה, הרי לא יכולתי להפקיר את המוקד ….

לקראת משמרת הערב, הלב שלי התחיל לפעום בהתרגשות. אל תשאלו מה ואיך הרגשתי, הייתי בסמתוכה כללית! רגשות של בושה ושל כעס על י' ושל , טוב אי-אפשר להכחיש – תשוקה ממש תשוקה עם כיווצים בבטן… מה פרפרים בבטן ,איזה פרפרים ! נשרים התעופפו לי שם! וכך הגעתי למחרת . גם י' הגיע… קצת מוזר לומר, אבל מזל שהמשמרת התחילה עם מטח של שני טילים. ככה כל הלילה היו במוקד אנשים שבאו ,נכנסו ויצאו, צבא , משטרה מד"א ומה לא , כך שי' ואני לא נשארנו לבדנו עד לפנות בוקר ועד אז המהומה בבטן שלי נרגעה. כנראה גם אצל י' , כי בבוקר, כשהחלפנו משמרת הוא הציע ללוות אותי הביתה ,"כי אין אף נפש חיה ברחוב". זה היה נכון , ודי מפחיד למען האמת , אז הסכמתי במהירות. בדרך הביתה הלכנו ברגל, כשי' מוביל את האופניים שלו, ודיברנו. דווקא דיברנו על עניינים שונים משונים מימי הלימודים שלו ומימי הצבא . שנינו התרחקנו מאירועי ליל אמש כמו מאש . באמצע נזכרתי שמרוב מהומה לא אכלנו כל הלילה וי' בוודאי מאוד רעב . אני , לפחות, הייתי. אז הצעתי לו שיאכל אצלי ארוחת בוקר , אבל , אמרתי לו, שישאיר את האופניים מאחורי הבית-"למנוע לזות שפתיים" "לא שיקרה משהו!" הדגשתי .

אחרי שעלינו , שאלתי את י' איך הוא אוהב את הביצים שלו. "חמות" הוא אענה לי , משך אותי אליו ונשק לי על שפתיי נשיקה שעברה בי כמו רעידת אדמה. אני יודעת, זאת קלישאה ספרותית נדושה, אבל ממש הרגשתי כך. עברה לי צמרמורת בגב החל בעורפי שעליו סמרו השערות הקטנות,  ועד לישבן, שבו ננעצו אצבעותיו של י' . ואל תשאלו מה היתה ההרגשה בפות! –טוב , אנחנו לא בשיעור ביולוגיה אז אקרא לה כוס, כמו כולם ,למרות שזה מזכיר לי כל מיני גידופים – היא ממש נרטבה ולהטה , הזונה הזו! וגם אני כנראה לא הרבה יותר טובה כי משכתי את הראש שלו אליי וניסיתי להכניס את הלשון שלי עד לשקדים שלו כשאני משחררת ביד אחת את החגורה מהמכנסיים…שלי? שלו? לא יודעת ,איך שלא יהיה אחרי שלושים שניות הייתי ערומה על גבי במיטה ,כשהטיל שלו תקוע בתוכי מפמפם, טוחן ובוחש והידיים שלו מועכות לי את השדיים…

 תוך שתי דקות גמרנו בצרחות הדדיות. והוא נשאר זקור וקשה, התותח המתוק שלי! התנפלתי עליו בלקיקות ומציצות כאילו היה המעדן הכי טעים בעולם ואני גוועת מרעב, מה שלא היה רחק מהמציאות. מיד אחר כך עליתי ורכבתי עליו ,על הטיל המופלא , רכיבה כזו לא היתה ולא תהיה! עד לשערי גן עדן, מעבר לשערי גן העדן , לגן העדן של האורגזמה בעצמו! אוך, עד עכשיו אני מרטיבה כשאני נזכרת ברכיבה הזו , בתחושת המלאות ,בעוצמה שמלאה אותי . כמה שגדלתי והתמלאתי והתנפחתי –את כל חלל החדר, לא , את כל חלל העולם מילאתי ! ( רגע אני צריכה הפסקה מתודית…). איך שגמרתי, י' המתוק הפך אותי  ועלה וטחן אותי מאחור. וואו, כמה הוא טחן, ופמפם ובחש ותקע , כל מה שאתם-או אני- רוצים או רציתי. טוב, לא פלא, זה היה מיד אחרי שני זיונים ולוקח זמן לאשכים להתמלא, נכון? אבל אני, אני גמרתי פעמיים ,מה שלא קרה לי קודם בחיים-ארבע פעמים רצוף! בסוף שנינו התמוטטנו גמורים וסחוטים, ונרדמנו כמו בולי עץ, רק כדי להתעורר עם זין נעוץ בכוס שלי מאחור. כך היה כל היום, זיונים, שינה, שינה וזיונים. בקושי מצאתי הזדמנות לדבר עם ילדים שלי בטלפון כשהתעוררתי  וי' עוד ישן, וגם אז קיצרתי כשנשימתי נעתקה כי היד שלו מעכה את השדיים שלי ישר איך שהתעורר. אפילו לאכול לא קמנו. אתם מתארים איך היינו רעבים בלילה , כשבאנו למשמרת? כי עוד תפשנו חפוז אחד ביציאה מהבית ודילגנו על ארוחת ערב…

המשמרת עברה עם המון בלגאן ואורחים פורחים, ומבקרים מכל הסוגים: אזרחים טרחנים, מפקדים בצבא , שוטרים ומי לא, כך שכמעט לא יצא לנו, לי' ולי להיות לבד. בקושי תפשנו הזדמנות לכמה נשיקות חטופות ולאיזה חפוז , שגם אותו קטענו באמצע. בבוקר , אחרי זיון איך שהגענו הביתה, הצלחתי לשכנע את י' לחזור לבית שלו, להוריד דאגה מלב אמו. בינתיים אני התקשרתי לילדים-מזל! כמה שהם היו היסטריים! התברר שבראשון היה בלילה גם כן טיל ואזעקות, והם נורא דאגו וחסרו את אמא שלהם.  בקושי שכנעתי  שעדיף להם להישאר בראשון, כי בכל-זאת זו עיר גדולה וכאלה… למען האמת, היו לי קצת ייסורי מצפון בגלל זה. בינתיים , בעשר בערך, חזר י' החמוד ובזמן שאני הייתי משכנעת את הבת הגדולה שלי בטלפון ומנחמת ומרגיעה את הקטנים , הוא הכין ארוחת בוקר של ביצים וירקות קצוצים, תענוג! נו, נחשו איזה נקניק הוספתי לארוחה? ( כן אני יודעת שזו קלישאה שלא מתאימה לי, אבל לא עמדתי בפני הפיתוי ,לא אז ולא עכשיו).  חזרנו על היום הקודם , אם אפשר אפילו עוד יותר בלהט , כשהזיון הראשון נפתח במטבח , כמו שכבר אמרתי ,עם ארוחת הבוקר, ונמשך למיטה ולמקלחת ולכל מקום אפשרי ובלתי אפשרי בבית.  הכוס ממש כאבה לי בערב כשיצאנו למשמרת. הלילה היו קצת פחות בעיות וכן מצאנו זמן , אפילו פעמיים, על השולחנות באחת הכיתות-כן, המוקד היה בבית הספר שלי, בקומה הראשונה . מזל, כי באמצע הבוקר הפתיע אותנו, בעצם אותי , א' בעלי. כלומר, הוא הופיע פתאום ,ככה לקראת הצהריים עם ג'יפ מהצבא , בדיוק כשהייתי עירומה עם עם י' במיטה. –טוב זה בעצם היה כך כל היום…. מזל שלי' היתה תושייה להיעלם דרך המרפסת , בשעה שאני קידמתי ,עירומה, את פני א' בסלון. מזל גם שאופניים שלו היו מאחור-ישר מתחת למרפסת. א' אמר שהוא נורא דאג שלא עניתי לו על הטלפונים….הרגשתי ממש כמו בקלישאות , בייחוד כשא' תקע אותי ככה, ישר איך שהיה עם המדים המלוכלכים ואני עוד חמה מי'… ועוד יותר, כשאחרי שעתיים בערך א' חזר לצבא וחמש דקות אחר-כך הפעמון צלצל וי' היה בפתח.  הזרע של שניהם התערבב לי בוגינה ! חשבתי לי רק, איזה טרוף זה יהיה אם אתעבר עם תאומים משניהם…

לא נכנסתי להריון. הזיונים והמשמרות נמשכו עד ליום האחרון של המבצע , כשבשתיים-עשרה בלילה חיכו כל המי ומי במוקד להפסקת האש. עד הבוקר עוד חיכינו, בחשש מה ובמתח, ורק אחרי זה חזרנו , י' ואני, הביתה  לזיון פרידה אחרון שנמשך לפחות שעתיים. אפילו לא דיברתי בטלפון עם הבת . איך טחנתי את י'! מכל הכוונים ,אפילו את הפרצוף שלו זיינתי! ואחר כך  נפרדתי ממנו לנצח… טוב, אני גרה בעיירה קטנה ואני פוגשת אותו מפעם לפעם ,אבל מזל שהוא יצא ללמוד בבאר שבע , אחרת מי יודע מה היה מתפתח.

נ.ב. את כל זה כתבתי מזמן, אחרי עמוד ענן. לא בגדתי שוב בא'. בינתיים עברו עלינו גם צוק איתן והרבה צבע אדום ובכל הפעמים הייתי במוקד. למרות שאני מאשימה את חרדת המוות מהטילים בבגידה,  מזל שי' לא חזר לשרת אתי, אולי הייתי מתפתה.

מחשבה 1 על “מלחמת טילים”

  1. נהדר
    כתיבה נהדרת מחרמנת

    תמשיך אל תפסיק

    חבל שבמלחמות האחרות לא היה משמרות נעימות עם בחורים צעירים

    שלא מפסיק לעמוד להם

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)