מיכל – חלק 1

מיכל העיפה מבט אחרון על החדר.

המיטה הסתורה, המצעים המבולגנים, כוסות היין שעמדו על השידה הקטנה, כל אלה העידו על הלילה שעבר פה.

יש לה הרגל שכזה, לסדר אחריה את חדר המלון בו היא ישנה, ספק ניסיון להסתיר מעט את חייה מהסדרנית שתכף תכנס ותעיף את הריחות המתוקים, את הזכרונות הטובים, הישר לסל הכביסה הגדול.

היא העבירה מבט נוסף, סורקת כל דבר בעיני הרנטגן שלה.

היא הצליחה, אין שום דבר מאחוריה, לפחות לא מוחשי.

מבט אחרון אל המראה הגדולה, היא נראית טוב, הפאה מונחת עליה בצורה מושלמת.

הפאנית שלה צחקה עליה כשהיא בקשה פאה בהירה הפעם, מתעלמת מהצבע הטבעי לה, הכהה.

אבל עכשיו, היא שמחה שהיא התעקשה על הצבע הבהיר, יותר קשה לזהות אותה ככה.

חדר 608 נסגר מאחוריה.

 

היא נכנסת לרכב הקטן שלה, את הצ'ק אאוט, הוא כבר עשה.

זה הרגל שלהם, היא מתעכבת בחדר והוא בינתיים מסיים את סידורי התשלום, כל אחד יוצא לבד, ממש כאילו לא בילו את היום האחרון בחוויה משכרת שכזו.

היא מביטה קדימה, אל הרכב והנהג שלפניה, כמה היתה רוצה להמשיך איתו את היום, את הלילה…

אבל חלומות לחוד וחיים לחוד, והחלום הנוכחי נגמר, והיה טוב.

 

***

שנתיים קודם לכן-

הוא שונא את הימים האלה, כשאשתו הלכה לפוליטיקה הכללית, הוא ידע שהוא יאלץ לוותר על חלק מהחלומות שלו.

והוא עשה את זה בלב שלם ממש.

הוא כבר היה אחרי שיא הקריירה שלו, בשלב שהדברים בטוחים וטובים, וגם אם הוא יעדר מדי פעם בגלל אחד הילדים, הכל יעבור חלק.

ואז התחילו הכנסים, ונסיעות, והם החליטו שרק מדי פעם הוא יצטרף אליה. היום זו פעם כזו.

הוא מארגן לעצמו את הדברים מהר, שתי חולצות, מכנסיים ובגדי ריצה. הוא חייב אותם בשביל הנשמה.

המלון מפנק כמו תמיד, אבל הוא מרגיש שזה כבר לא מדבר אליו.

הפעם הוא לא רצה להצטרף אליה, אפילו בכלל לא.

השבוע היתה להם מריבה קשה. נאמרו מילים שלא היו צריכות להאמר, הוא ידע את זה אבל לא יכל לעצור בזמן.

והחופש הזה, שלושה ימים של הרצאות, והיא תהיה עסוקה, אבל גם הוא כבר סידר לעצמו פגישת קולגות בסניף הדרומי, אז הוא הסכים לסוע.

 

ביציאה מחדר אוכל הוא כמעט ונתקע באשה, סינן קללה שקטה והמשיך הלאה.

למה אנשים לא רואים לאן הם הולכים?! 

היום עבר עליו בפגישות זום, והוא כבר מותש.

נשארו לו שעתיים עד הפגישה עם החבר המקומי, והוא החליט לצאת קצת לרוץ, להחליף אוויר ואווירה.

את המדרגות הוא ירד מהר, מתחיל לעלות את הדופק שלו, לחמם את הגוף. ביציאה מהמדרגות הוא שוב כמעט ונתקל באותה אישה וזה כבר לא היה נראה לו מצחיק בכלל.

"סליחה, את רואה לאן את הולכת?" הוא זרק לה והמשיך ללכת.

"האמת שכן" היא ענתה לו "אבל אולי אתה הוא המרחף מבין שנינו, פעם שניה?!" 

לא יאמן. הוא הסתובב אליה, בוחן אותה בפעם הראשונה. היא ללא ספק צעירה ממנו, נראית טוב, אבל כנראה גם היא שמה לב להתקלות בו ביציאה מחדר האוכל. אבל הוא לא רגיל שעונים לו ככה.

"אה, סליחה" הוא קרא אחריה, מנסה לגייס את הציניות שאפיינה אותו, אבל היא כבר נכנסה למעלית ונעלמה מעיניו.

לאורך הריצה הוא גילה שהוא חושב על האישה המסתורית הזו. מתוך מלון עמוס אנשים, הוא נתקל בה פעמיים, ואז המשפט שהיא זרקה אליו ונעלמה. הוא כמעט וחזר למלון לחפש אחריה, אבל החליט לוותר.

 

בארוחת הערב הם נפגשו שוב, הפעם זה היה כמעט מתוכנן.

אשתו נתקעה בפגישה שהתארכה לה, והוא ישב לבד בשולחן צדדי, ספק אורב לציד. הוא ראה אותה נכנסת לחדר האוכל ומיד קם לקחת סלטים מהבר.

"תודה שלא נתקלת בי הפעם" היא אמרה וחייכה אליו.

"אני בדרך כלל פחות נתקע בנשים" הוא חייך "אגב, מוטי, נעים מאוד".

"מיכל, אבל לא לוחצת ידיים לגברים, רק נתקלת בהם"

"ומה מיכל עושה פה באילת? לבד?"

"תקשיב, הכרנו לפני שניה בדיוק, בא נשאיר את הפרטים לפעם הבאה שתתקל בי" היא חייכה אליו והלכה לשולחן שבו ישבה נערה מתבגרת ושיחקה בנייד שלה.

 

*

הופעה במלון אף פעם לא היתה מהדברים שמיכל היתה קופצת עליהם בשמחה רבה, אבל הבת שלה שיגעה אותה היום והיא הרגישה שלא יזיק לה קצת זמן לעצמה בשקט, או עם המוזיקה שתהיה שם.

האולם היה מלא רק בחלקו, מיכל לקחה כוס יין לבן מהבר והתיישבה בירכתי האולם.

שלומי שבת ניגן על הבמה את אחד מהשירים המוכרים, מיכל הכירה חלק מהמילים ושרה לעצמה בשקט.

"אפשר לשבת?" שאל הקול ומיכל הסבה את ראשה רק לרגע, מנסה להזכר בשם של הגבר הזה, שלא יכול להיות שהיא נתקלת בו שוב.

"מדינה חופשית" היא ענתה, מנסה לא לתת לו הרגשה טובה מדי. הכסא הוזז והוא התיישב לידה, ריח גברי השתלט על הנשימה שלה והיא ניסתה לשווא להתעלם.

המוזיקה התנגנה לה, אנשים קמו לרקוד ליד הבמה, ורק היא נשארה מאחור. היא והגבר הזר והריח שלו.

"את לא קמה לרקוד?"

"לא, אבל אתה משוחרר לקום אם בא לך".

"תודה, חיכיתי כל הערב לאישור שלך".

"אז הרי לך. קבלת" היא יודעת שהיא מתנצחת איתו, ויש כאלה שיגידו שזה לא ראוי ואולי על גבול הפלרטוט, אבל אין לה כבר כח.

"אז תבואי איתי". 

"לא יקרה" היא לקחה את כוס היין שלה וסיימה אותה בלגימה אחת "אבל אם תלך לבר, אשמח לעוד כוס יין".

מוטי חייך לעצמו, הוא הצליח לסדוק ולו מעט את החומה שהיא בנתה סביבה, יש לו עוד ערב שלם לנסות. הוא עמד ליד הבר, מביט בה מרחוק. יש בה משהו מעניין, מצד אחד היא אשה דתיה, כנראה מאוד אם היא לא לוחצת ידיים לגברים.

הרי גם הוא דתי, ועדיין למד לעגל פינות עם השנים, ומצד שני, היא יושבת פה ונותנת לגבר זר להכנס לה לחיים.

כיסוי הראש שלה בלבל אותו, קשת קטנה על שיער מושלם, ואולי זו בכלל פאה, הוא תוהה לעצמו. אף פעם לא הצליח להבדיל בין שיער לפאה מושלמת.

הוא חזר עם שתי כוסות יין "בקשה" הוא הניח לפניה את הכוס והיא רק חייכה אליו "מקווה שאני יכולה לשתות את היין בנחת, בלי לחשוד שיש בפנים משהו".

הוא שיחק את עצמו נעלב, הרי בחיים לא היה חושב לנצל אשה בצורה כזו.

הם ישבו נינוחים אחד ליד השניה, בשולחן הפינתי באולם הגדול.

"אפשר?" הוא שאל והניח יד מהססת על הברך שלה. לקח למיכל רגע אחד לעכל את היד, אבל משהו בו הרגיע אותה והיא לא הגיבה, רק הניחה את ידה על ידו, כאילו זה דבר שבשגרה.

מבט מהיר סביב, והיא מבינה שאף אחד לא רואה אותם ובטח לא שומע את הלמות ליבה. והיא רוצה, כמה שהיא רוצה להאריך את הרגע הזה. ככה כמו שהוא.

"אם תרצי לצאת מפה, רק תגידי" הוא אמר לה בשקט וקיווה שהיא לא תבין אותו לא נכון.

"מה אתה עושה פה בכלל?"

"אני רק מלווה, אולי נהג בוס" הוא צחק לרגע, יודע שכל אנשי המשרד של אשתו נמצאים בקומה שבע בחדר הישיבות, הו לא הוסיף את מי הוא מלווה, זה לא הרגיש לו נכון כרגע.

המוזיקה עטפה אותם, אי שם בחוף טרפנטוני, רקדה בחורה עם בגד ים ביקיני, והיא פה, מרגישה שהתלתלים הקטנים של הפאה שלה, אמנם לא מולטים, אבל משגעים כרגע אותה בעיקר. 

"טוב, אני מיציתי, אני זקוקה לאוויר" היא קמה והשאירה את היד שלו באוויר לשניה מיותרת.

"אני יכול להצטרף לסיבוב בחוץ?" הוא שאל וכבר התחיל לחשב זמנים, מתי הישיבה למעלה נגמרת ומתי הוא מתחיל את הערב עם אשתו.

"אני עולה רגע לחדר, נפגש ליד החוף עוד עשר דקות" היא הסתובבה אליו שוב "ומוטי, זה רק לסיבוב על החוף, בלי שטויות".

*

המזח הארוך מול המלון היה חשוך. מאוד חשוך.

הם ראו נער יושב עם חכה לידם, הפנס של הנייד שלו מאיר את המים והדגים.

היא התיישבה על קצת המזח, הרגליים כמעט ונוגעות במים הקרירים.

אין לה מושג מה נאמר שם, היא ניסתה לחשוב על זה הרבה, אבל הלב נפתח ושיתף. היא זוכרת שהיא ספרה על המשבר שהיה ועל הטיול עם הבת שלה, קצת להתאוורר.

והוא שיתף בקושי שלו עם הליווי של אשתו. לא היה נעים לה להודות שאת השם שלה היא אף פעם לא שמעה, אבל פוליטיקה אף פעם לא היתה הצד החזק שלה.

היא יודעת שעברו להם השעות, כי הירח החליף את מקומו והנער הלך לבלי שוב, והקור השתנה והתחיל לחדור לה לעצמות ובשלב הזה היא כבר ידעה שהיא פגשה את מי שישנה לה את החיים.

היא נענתה לחיבוק שלו, התקרבה אליו והניחה את ראשה על הכתף, מתמסרת למגע אחר, חדש, לא מוכר לה.

"מאיפה באת לי" היא לחשה ספק שואלת, ובטח לא מחכה לתשובה.

"מאיפה באת את לי" הוא ענה לה, נושק לשיער הפאה שלראשה, משם יורד למצח ולשפתיים שרק חיכו שיעשה הוא את הצעד.

הם נשכבו אחור על רצפת העץ הקרה והלחה של המזח, נותנים לרוח ללטף אותם. ראשה נשען על היד שלו, משאיר סימנים של אשה חדשה, של הרפתקה.

"יש לי גבולות מאוד ברורים" היא אמרה, סופרת כוכבים בשמיים.

"אני רואה" הוא אמר "את כל הגבולות שלך אני אלמד ואשנן, אכבד את כולם. מבטיח" השפיים שלה כנראה היו כבר מחוץ לגבול, כי היא התמסרה לנשיקה שלו, כאילו זו הראשונה שלה זו תקופה ארוכה.

רק הדגים והגלים יכולים לספר מה היה שם על המזח הדרומי, מול המלון המחשיך שלהם.

 

***

שנתיים עברו ומיכל כבר למדה את הגבולות שלה, למדה למה הם נועדו ואיך לכופף אותם. או דמא מוטי למד איך לכופף אותם, אחרת אין הסבר ללילה האחרון שלהם יחד.

היא נוסעת על כביש הערבה, היד שלה נעה מתחת לחצאית, לאורך הירך. לאט לאט.

היא כמעט מתפתה לעצור בצד ולהתקשר אליו, אבל היא יודעת שהוא המשיך לישיבה חשובה, והגבול הברור זה לא להפריע בזמן העבודה.

היא נוגעת בעצמה בין הרגליים, מרגישה את החום מתפרט בה ועולה.

היא רואה בדמיונה את מה שקרה רק לפני כמה שעות, את הגוף המתערסל, מתערטל, את הידיים הנוגעות , מענגות.

היא כבר חושבת על החופשה הבאה שלהם יחד, רק עוד קצת היא לוחשת לעצמה ויורדת מהכביש אל חניון עזוב.