סקסית צנועה בלבן

מאהבת ליונתן פרנקו

מאת אלפרדו.

"אתה צריך למצוא לעצמך מאהבת", זרקתי לו, בהמשך לשיחה הלילית שלנו ובלי לעשות חשבון לזה, שאנחנו עומדים באמצע חניון ציבורי, לזה שאנשים עוד יוצאים מהקולנוע, או לאיך שזה נשמע מהצד.
מוקדם יותר, נפגשנו במקרה בקולנוע, הוא עם חברים ואני לבד. קבענו לשבת לקפה, אחרי הסרט שאליו הגענו, הוא נפרד מחבריו ואנחנו נכנסנו לבית הקפה הצמוד, לדבר.
הוא שיתף שהוא עייף, שהוא לא עוצר לרגע לנשום ושהוא מרגיש, שאין לו פינה אחת בחיים שלו, שהיא לעצמו.
"את מציעה את עצמך?" הוא שאל והקול מלא החצץ שלו עשה בי שמות מבפנים.
"אם הייתי חושבת שיש לי סיכוי, הייתי עומדת ראשונה בתור", עניתי בקלילות, אבל ממש לא הרגשתי כך מבפנים.
"ולמה שלא יהיה לך סיכוי?", הוא זרם איתי, מבחין, או שלא, בעובדה שאני לא ממש רגועה כמו שאני מנסה לשדר.
הקשר הזה איתו, שהתחיל לפני כמה שנים, כשנפגשנו מאחורי הקלעים, בהשקה של הסרט החדש שלו, התהדק לאחרונה לכדי ידידות עמוקה ושיחות נפש, או יותר נכון התכתבויות נפש.
התכתבויות ארוכות לתוך הלילה, כשהיה בצילומים או בנסיעה, על כתיבה, יצירה ועל מה אנחנו עושים פה בכלל. מצד אחד, זה היה ממלא ומפרה, אך מצד שני, עינוי מתוק ומתמשך, מהסיבה הפשוטה שיונתן פרנקו, שכולם קראו לו ג'וני, היה מאז ומעולם, יצירת מופת גברית, מפוסלת ויפה, מבחוץ ומבפנים, בדיוק באותה מידה. אה כן, והייתה לו אישה לצידו, איך לא.
"הסתכלת בראי לאחרונה?, זה לא חוקי איך שאתה נראה… מה אתה צוחק?", שאלתי, כשהוא פרץ בצחוק מהתשובה שלי.
"את מצחיקה אותי…"
"אני שמחה שאני משעשעת אותך, אותי זה פחות מצחיק".
"תפסיקי עם השטויות ובואי לפה", הוא אמר והושיט לי יד שאתקרב.
התקרבתי, יכולה לשמוע את הלב שלי הולם בחזה ומאיים לצאת החוצה.
"אל… ", לא הצלחתי להשלים את המשפט, כשהוא שלח יד והעביר אותה על פניי…, "אני… נראה לי ש…", המילים לא הצליחו להתחבר לי בסיטואציה הסוריאליסטית הזו.
איך עברנו משיחות העומק הרוחניות ל.. זה, לא הצלחתי להבין.
עמדנו בחושך, הוא נשען על הקיר ואני מולו, רועדת כמו עלה נידף.
"מה בדיוק ה… מאהבת הזו תיתן לי?" הוא שאל, עדיין מחויך, גורם לי להצמיד את הירכיים אחת לשנייה, בניסיון לעצור את הפעימות, שהלמו לי במרכז הגוף.
הייתי בטוחה שהוא יכול להריח את התאווה שלי אליו, "אתה עוד צוחק עלי?" שאלתי והקול שלי צרוד וגרוני.
"ממש לא, מדברים… את העלית את הרעיון…", הייתה לי תחושה שהוא מקניט אותי, אבל המשכתי.
"חשבתי שאתה צריך… מקום לברוח אליו… שלא בתוך הסביבה הרגילה שלך… שתוכל לנשום קצת יותר חופשי".
"זה די מדהים מה שאת אומרת".
"מה מדהים?" ניסיתי להתעלם מהיד שלו שטיילה לי על הפנים, ועברה לצוואר.
"כי זה מדויק נורא… וקצת מפחיד שאת משקפת לי את זה".
לרגע השתררה שתיקה ואז הוא המשיך "אז תסבירי לי למה את לא יכולה להיות המקום שאני אברח אליו? את גם ככה יודעת עלי הרבה יותר ממה שאחרים יודעים".
שתקתי, לא כל כך יודעת איך לענות על זה.
"תעני…", הוא אמר וקירב אותי אליו, מצמצם את המרחק בינינו לאפס, הייתי כלואה עכשיו בין הרגליים שלו, כשיד אחת שלו מעגנת אותי אליו והשנייה ממשיכה לשוטט לי על הפנים והצוואר.
יכולתי להרגיש את הגוף שלו, מסכת שרירים מפוארת וקשיחה, עוטפת אותי מכל הכיוונים והתפללתי שהרגליים הרועדות שלי, לא יקרסו וייקחו אותי איתן.
"אתה הכריסטיאן גריי שלי" וקולי לא נשמע לי.
"ה…מי שלך?"
"הפנטזיה שלי", עניתי, לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים, בטוחה שהפנים שלי בוערות כמו שהרגשתי כולי.
"אני? באמת?", הוא לחש.
"כאילו שזה מפתיע אותך, לא נראה לי שיש אישה אחת שיש לה עיניים בראש, שלא הייתה רוצה…".
"רוצה מה?" הוא שאל בשקט.
כשלא עניתי, הוא הזדקף והפך אותנו, כך שאני נשענתי על הקיר עכשיו, מברכת על מגע הבטון הצונן, מקווה שיקרר גם אותי קצת.
"מה היית עושה לי?" הוא שאל, כל יד שלו מונחת מצד אחר של הראש שלי והוא לא מוריד ממני את העיניים ואני הלכתי לאיבוד בתוכן.
הוא עמד קרוב, קרוב, שום קלילות או חיוך לא היו בקולו, או במבט השחור שהיה בעיניו עכשיו.
אולי זה היה מהחשכה שעטפה אותנו, או חוסר שפיות זמנית, או העובדה שהרגשתי, שאני עוד רגע נמסה מהבערה שהשתלטה עלי מבפנים, מהכמיהה למגע, אולי זה היה משהו אחר שגרם לי לעשות את מה שעשיתי, לקחתי את היד שלו והכנסתי אותה מתחת לשמלה השחורה שלבשתי והצמדתי אותה לנקודת החיבור שבין רגליי, "ככה הייתי עושה" לחשתי, יודעת שהוא יכול להרגיש את הרטיבות והחום שנטפו ממני "זה מה שאתה גורם לי לרצות לעשות וזה לא משנה אם אתה על המסך, או כותב לי וואטסאפ, או עומד כאן מולי".
כשהיד שלו התחילה לטייל לי הלוך וחזור במרכז הפועם והלח של גופי, מעל תחתוני התחרה שלבשתי, נפלטה לי אנחה קטנה של עונג, שלא הצלחתי לעצור.
"ג'וני" לחשתי, יודעת שעוד רגע אני מאבדת את זה וגומרת ככה, בלי שאפילו ייגע בי באמת, "אני…", לא יכולתי להמשיך את המשפט, כי איבדתי נשימה, כשהאצבעות שלו פילסו לעצמן דרך, כדי להגיע אל מחוז חפצן, מצאו את מבוקשן ופגשו את כפתור ההפעלה שלי, שהיה עכשיו נפוח וקשה, פשוט לא יכולתי לשלוט בעצמי יותר.
שתי אצבעות שלו עיסו בתנועה מעגלית את הדגדגן ואני נאנחתי בלי בושה וגמרתי ככה, לתוך היד שלו, שם בחניון, כשעוברים ושבים יכולים לראות אותי, או יותר גרוע – אותו וזה לא שהוא היה סתם אחד, הוא היה אחד השחקנים המוכרים והאהובים יותר בארץ. רק היה חסר שצלם פפרצ'י יעבור שם בסביבה, או אפילו מישהו שיזהה אותו, ישלוף את הנייד ויצלם.
"היי", שמעתי אותו מתוך ענן האורגזמה שאפפה אותי, "את בסדר?".
בתחילה לא הבנתי למה הוא שואל, אבל אז הבנתי שאני בוכה…. העיניים שלי התמלאו דמעות בלי שבכלל הזמנתי אותן.
הנהנתי לחיוב, עדיין מנסה לאסוף את עצמי ולא מסוגלת לדבר, הוא אסף אותי לתוך זרועותיו ועמדנו ככה חבוקים עוד כמה דקות, כשאני מרשה לעצמי את הפינוק של להרגיש אותו כל כך קרוב ומוצק לעומתי.
נשמתי את הריח שלו, ערבוב מדויק של בושם גברי וריח גוף ורציתי יותר, רציתי אותו הכי עמוק שאפשר בתוכי ופחדתי שעוד רגע כל החלום הזה ייגמר ואני אתעורר שוב לבד, כמהה ומשתוקקת, ידיי קיבלו חיים משל עצמן וטיילו על הגב הרחב שלו.
"אנחנו חייבים לעוף מפה" אמר לתוך אוזני.
"אנחנו?" שאלתי.
"נראה לך שסיימתי איתך?", שאל והניח את היד שלי על המכנסיים שלו.
נשכתי את השפה התחתונה והעברתי עליה את לשוני בציפייה, כשהיד שלי פגשה את מה שהרגיש כמו הבטחה אילמת לפסגות של אש.
"רוצה להיות האי שאליו אני בורח?", שאל, "אז קחי אותי למקום שאני אוכל לנשום בו".
אין לי מושג איך עברה הנסיעה הזו.
ישבנו ברכב, שקט מתוח בינינו, עד שהגענו אלי הביתה.
בקושי הספקנו לעבור בדלת והוא טרק אותה מאחורינו, מרתק אותי בגבי אליה, נצמד אלי, כשמרכז גופו הנוקשה, מתחכך במרכז גופי, הכמה כל כך לשחרור.
האוויר ביננו, היה טעון וסמיך וכאילו כדי להמיס אותי לגמרי, הוא נישק אותי והתחושה של השפתיים המלאות שלו על שלי, העבירו אותי על דעתי.
פי נפתח אליו, מבקש לקבל אותו פנימה והוא נישק אותי בכזאת עוצמה שנשימתי נעתקה, הלשונות שלנו רקדו ריקוד היכרות.
ניסיתי להתרחק לרגע, כדי לשאוף אוויר, "אל תתרחקי ממני", אמר וירד שוב על פי.
לא האמנתי שזה קורה לי, שהאיש הזה, הפנטזיה המהלכת על שתיים הזו, נמצאת פה לידי, ככה קרוב, הידיים שלי נשלחו אליו מעצמן, אבל הוא לקח והרים לי אותן מעל הראש, מצמיד אותן לדלת, לא מאפשר לי לגעת בו, שנינו התנשמנו בכבדות.
אולי זה מהשנתיים, הארוכות כל כך, של היובש שידעתי, אולי זה בגלל שהוא באמת כיכב ברוב החלומות הארוטיים שלי, או שפשוט מהסיטואציה, אבל הרגליים שלי לא עמדו בזה יותר והרגשתי שאני נופלת.
נאחזתי בו, מאפשרת לעצמי להישען עליו לגמרי, הוא הרים אותי ושאל, "המיטה?" ואני כיוונתי אותו לחדר השינה.
הוא נכנס לחדר השינה כשאני בזרועותיו, השכיב אותי על המיטה, "השמלה", הוא אמר ואני העפתי אותה בתנועת יד אחת, שוכחת בושה מהי, רציתי להרגיש אותו הכי חשוף שאפשר ולא עניין אותי באותו רגע איך אני נראית או מה מצב הצמיגים שלי.
"יפה…" הוא אמר, חיבק את גבי, שולח ידיו לפתוח את חזיית התחרה השחורה שלבשתי, מסיר אותה, מלטף את שדיי שנחשפו וצובט את הפטמות, שהיו עכשיו זקורות ורגישות למגע, הוריד ממני גם את התחתונים שלבשתי, שהיו רטובים לגמרי וספוגים במיצים שלי עוד מקודם.
הוא הוריד מעצמו את החולצה, חושף את גופו, שהיה תמונה, שכולה זועקת "לגעת", והוריד את מכנסיו.
תחתונים הוא לא לבש, אז ברגע אחד הוא היה ערום לגמרי מולי, התגשמות כל הפנטזיות כולן.
לא הוצאתי הגה מפי, רק סקרתי את גופו לאורכו, מתעכבת על חלציו, מתמקדת בשרביט הגברי שלו.
הוא נשכב עליי, בין ירכי שנפסקו לקראתו ואני הודיתי בליבי על משקל גופו המבורך.
הוא לא מיהר, כך היה לי נדמה, לשום מקום.
אני הייתי חסרת סבלנות, רציתי אותו בתוכי, עכשיו, "ג'וני", לחשתי.
הוא הניח אצבע על פי, "לאט", הוא אמר, "לאט".
ידיו עיסו את שדיי, גורמות לי לנוע מתחתיו בקוצר רוח.
"תפסיקי להתפתל, או שלא נצליח להתקדם לשום מקום", הוא גיחך והחל לשתול נשיקות קטנות לאורך צווארי, יורד יותר ויותר נמוך.
הוא העביר את לשונו על פטמה אחת, מוציא ממני אנחה גרונית ואז על השנייה והמשיך במסעו לאורך גופי.
ידעתי לאן הוא רוצה להגיע, ידעתי שאני רוצה שהוא יגיע לשם וידעתי שאני על הקצה שוב. כך, שכשלשונו החמה ליקקה בעדינות, אך בנחישות, את הדגדגן שנדמה שלא היה לו די, שמתי את ידי על פי, כדי לנסות לבלום את יבבות העונג שבקעו מפי, ללא שליטה.
הוא הזיז לי את היד, "אני רוצה לשמוע אותך גומרת", אמר ואני לא יכולתי להתאפק, בפעם השנייה בלילה ההזוי הזה, גמרתי, עוד לפני שהוא בא אל תוכי.
הוא המשיך למצוץ וללקק אותי, עד שבלע את שאריות האורגזמה המטורפת שהעניק לי, נותן לי להירגע מהרעידות שעטפו את כולי.
"כולך אש" אמר, "כאילו לא נגעו בך שנים".
המבוכה שטפה אותי. איך אומרים למישהו שלא נגעו בך שנתיים ארוכות כל כך, בלי לצאת מזה רע.
לא הגבתי, שוב שטפו אותי דמעות לא נשלטות, על הצדק בדבריו ועל עוצמת השחרור שחוויתי פעמיים בערב אחד.
"נשמה?, לאן נעלמת לי?", הוא נשכב לידי, נשען על יד אחת והביט בי.
"שנתיים" אמרתי, לא מאמינה שזה יוצא לי מהפה.
"מה… את רצינית איתי?" כשהנהנתי בראשי, הוא ניגב עם פיו את הדמעות שסירבו להפסיק לרדת "אני לא מאמין לך, זה לא יכול להיות".
"עובדה" אמרתי, מכריחה את עצמי להירגע ולהחזיר את עצמי לרגע הזה, שבו אני שוכבת ערומה ולצדי האיש שכיכב לי בחלומות, עם זקפה שמאיימת לקדוח חור בצדי גופי.
העיניים שלי, הביטו בתוך האפלה שהייתה בעיניו כשזיהה את מה שעבר לי בראש באותו רגע.
"עוד לא", הוא לחש, "עוד לא סיימנו איתך, זה… יסיים את העניינים".
הוא השכיב אותי בחזרה על הגב ונשכב שוב מעלי, מחכך בי את הזין שלו, המפוסל שיש בצבע מוקה כמוהו.
הוא שיחק והתגרה בפתח גופי, עיניו עצומות ואז חדר אלי בבת אחת.
הגוף שלי נדרך והגיב אליו ישירות, מרטיב בנוזליו את מערתי המתאווה.
"ג'וני", נאנחתי.
"כל כך רטובה… כל כך רוצה", הוא לחש בתגובה והגביר את קצב התנועות שלו.
הנשימות שלנו התערבבו זו בזו, אני הרמתי אליו את האגן שלי, כדי לקבל אותו לתוכי, הכי עמוק שאפשר, הפכנו ליחידה אחת, הנעה מעלה לכיוון הפסגה אליה שנינו שאפנו, לא האמנתי שזה אפשרי, אבל הגוף שלי אותת לי שאני עומדת להתפרק שוב, לאלפי חלקיקים.
"ג'וני, ככןןןן ", קראתי.
"בואי איתי עכשיו", קרא ולקח את שנינו אל מעבר להיגיון.
דקות ארוכות חלפו עד שמישהו מאתנו יכול היה לדבר שוב.
הוא היה זה ששבר את השתיקה, "אז מה? רוצה להיות המאהבת שלי?"
חייכתי אליו, "ועוד איך!", אמרתי וירדתי אל בין רגליו, ממקמת את עצמי בתוך הפישוק שלו, שותלת נשיקות קטנות על איברו שהיה עוד קשה למחצה והתעורר עכשיו למגע שפתיי.
"התקבלת", הוא אמר ואני לקחתי את כולו בפי …

סוף

2 מחשבות על “מאהבת ליונתן פרנקו”

  1. היי כתיבת סיפורים מעולים, אשמח אם תמשיכי את הסיפורי של החרדים שיוצאים לטיול באיטליה

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)