מאת ג'ון דו
אני אוחז באצבעות הקטנות שנבלעות בכף ידי, סופג את ההתרגשות שלה, שלי, של שנינו.
אני מרוכז כמעט רק בה, ברגע הזה בו אני מפקיד אותה לראשונה בידי הגננת, אך עדיין מספיק להבחין בפעוטות נוספים, מרוגשים, עושים את דרכם אל פתח הגן, אוחזים ביד בטוחה וגדולה.
אני פותח את היד, והיא פוסעת לידי הגננת. אני עוקב אחריה עד שהיא נעלמת אל תוך המולת הגן, ׳עוד שעתיים, כן?׳, מנחיתה אותי הסייעת לקרקע.
אני מסתובב, וכמעט נכנס בך. כנראה שבהיסח הדעת לא שמתי לב שאת מאחוריי, אך את כמעט לא מביטה בי, מרוכזת בילדון שנאחז בידך בכל כוחו. לא יכולתי להתעלם מזוג העיניים המהפנטות שהביטה בו בריכוז ואהבה גדולה.
עברת אותי, נעמדת בפתח הגן, והבן שלך מסרב להכנס. זה היה רגע ענוג של דאגה וחמלה, אך כשהתכופפת אליו, גבך אלי, משהו החל לבעור בי, עמוק עמוק…
פסעתי מחוץ לגן באיטיות, ונכנסתי בחזרה למכונית. היום הראשון בגן הוא שעתיים, אין טעם לנסוע לשום מקום בפקקים של הבוקר, אז פשוט תכננתי להשאר בחניה, חניתי מראש באזור מוצל.
כעבור כמה דקות את פוסעת החוצה, צועדת לאט לכיווני, או בעצם למכונית שלך שמסתבר שחונה בסמוך לשלי, עם רכב אחד בינינו. כשאת חוצה את חזית המכונית שלי, אני נועץ מבט בגופך היפה, כשאת מסבה מבט לפתע, ותופסת אותי בוהה בך. אני לא בטוח, אך אולי הבחנתי בחיוך?
את חולפת על פני, ונכנסת למכונית שלך. אני ממתין לשמוע את המנוע מתעורר לחיים, אך את נותרת במקומך, ואני מבין שלא סתם חנית גם את באזור המוצל, ו שהתכנית שלך דומה לשלי. השאלה היחידה היא איך אצליח להתרכז בספר שהבאתי איתי.
אני פותח אותו, אך המבט שלי נמשך אלייך כמו מגנט. אני מסתכל עלייך, על הצדודית המצודדת שלך, ונראה שאני מבחין שוב בבדל חיוך על שפתייך, בעודי בוחן אותך באופן די גלוי.
את מסובבת את ראשך אלי, ומישירה מבט לעברי, ואני מפתיע את עצמי כשלמרות המבוכה, אני לא מסב את מבטי. המבט שלך אינו תמים אני מבין לפתע, יש בו משהו שובב, מאתגר, ואז אני מבין שגם המבט שלי כזה.
משהו מתעורר תחת מכנסיי, רק מהמבט הזה, והשפתיים שנפתחות רק מעט. את מרחיבה מעט את חיוכך, ומניעה את ראשך כמעט באופן לא נראה, אך מזמין. אני לא משוכנע שהבנתי נכון, ונותר נטוע במקומי. את מרימה את גבותייך, ולא מותירה מקום לספק.
אני יוצא מהרכב, אוחז בספר שלי במבוכה, צמוד למכנסיי, ועושה את דרכי לדלת הנוסע שלך. אני מתכופף לחלונך, מחייך. ׳היי׳, אני פותח בשורת ההתחלה המקורית בהסטוריה. ׳היי׳ את מחייכת, סוקרת את החניה סביבנו, ומוסיפה ׳בוא, עדיף שתכנס׳.
אני פותח את הדלת, ומתיישב לידך. הספר על ירכיי. אני מביט קדימה, וגם את, נראה שכולם ממשיכים בסדר יומם, ואנחנו לא זוכים בתשומת לב בכלל. אני פותח את פי לומר משהו, אך את מניחה יד על ירכי, אני כמו מתחשמל ממנה, ואת ספק לוחשת ׳אני מעדיפה שלא נדבר בינתיים, טוב?׳. אני מהנהן ובולע רוק, ואת משאירה את ידך עלי.
את מעבירה את ידך במעלה הירך שלי, ואני נדהם מהתעוזה, אך טעיתי, כי את מושיטה את ידך אל הספר שלי, ונוטלת אותו בידייך. את קוראת מעט מגב הספר, פותחת אותו, משעינה את ידך על החלון, ומתחילה לקרוא.
אני מעט מבולבל, אך נותר די קפוא במקומי. כעבור דקה אני מסובב את ראשי אלייך, אך את לוחשת ׳תמשיך להסתכל קדימה׳. יש משהו בסמכותיות שלך, באופן שבו מרגיש שיש לך תכנית ברורה, שמגרה אותי ממש, ואני מרגיש את הלב שלי הולם.
את מרוכזת בספר, אני בלוחית רישוי רנדומלית של אחד הרכבים שמולי, עד שאני חש ביד שלך שוב על הירך שלי, גולשת ישר אל הירך הפנימית שלי, גורמת לי לפשק את רגליי. ידך ממששת את הבליטה הקשה שכבר נוצרה מזמן, ואני שומע אותך מתנשפת בשביעות רצון.
את ספק מלטפת, ספק משפשפת את מכנסיי, ואני נאנח בשקט, נהנה ממה שאת עושה. את מושיטה יד לחגורה שלי, ופותחת אותה, משחקת בכפתור המכנסיים שלי, אך לא מצליחה לפתוח. ׳נו׳ את רוטנת, ואני פותח את הכפתור, וגם את הרוכסן, והיד שלך מיד נשלחת, מושכת אותי מהתחתון, ואוחזת בי, קשה וחם בידך.
אני כבר נאנח, ואת מיד מתחילה לשפשף אותי. אני לא יודע מה יותר חזק עבורי – התנועות שלך, עצם העובדה שמישהי כמוך מענגת אותי ככה חצי שעה אחרי שנפגשנו, או העובדה שיש אנשים בקרבת מקום שאין להם מושג מה קורה בינינו עכשיו.
את עוזבת אותי לרגע, מקרבת את ידך אל פיך, מלקקת את אצבעותייך, תוחבת אותן לפיך, ואז חוזרת אלי, מרטיבה את איברי ומשפשפת אותו מהר יותר. זו תחושה טובה כל כך, אך משהו נוסף מתעורר בי.
אני מושיט יד תחת השמלה שלך, מגשש את דרכי במעלה השמלה שלך, ומגיע אל תחתונייך. אני מגלה אותן לחות לגמרי, ומבין שאת מרוגשת לא פחות ממני, כשאת מחניקה אנחה.
אני תוחב אגודל תחת התחתונים שלך, ומושך אותן מטה. את מרימה את האגן כדי שאצליח בכוונתי, והתחתונים שלך מבצבצות על ירכייך, ממש בקצה השמלה. בכל הזמן הזה את אוחזת בי, משפשפת אותי, וזה מרגיש נהדר.
אני מחדיר שתי אצבעות לתוכך, ואת מפשקת את רגלייך, בדיוק כמוני לפני כמה דקות. האצבעות משחקות בתוכך, נכנסות עמוק ככל שאני יכול בזוית הזו, וננעצות בך שוב ושוב, כשכל כף ידי רטובה כבר ממיצייך.
שנינו ממשיכים, בקצב כמעט דומה, והתחושה של אצבעותיי בתוכך בזמן שאת מענגת איתי כל כך חושניצ וסקסית שאני מרגיש משהו נבנה בי. אני ממשיך להביט קדימה, ונאנח בשקט.
אני מגניב מבט, ואת אוחזת בספר מול פנייך, מסתירה אותן מהחניה ומהאנשים בה, ולכן זוכה לעצום עיניים, ולהתמכר לתחושות. השיא מגיע, ואני לוחש לך שזה בא. את לא נרתעת, ואני מתפוצץ בידך, נוזל עליה, בעוד אצבעותיי ננעצות עמוק בתוכך.
כשהשיא חולף, את ממשיכה לאחוז בי בזמן שאצבעותיי ממשיכות לשחק בך, וכעבור רגעים ספורים האגן שלך מתרומם, כאילו מנסה לבלוע את אצבעותיי בתוכו, ואת מגיעה לשיא, חרישי אך חזק.
אני מותיר את אצבעותיי בתוכך, כפי שאת מותירה את ידך סביבי. את מניחה את הספר בחיקך, למעשה מעל ידי, ושולה מן הדלת שלצדך חבילת טישו. את מושיטה לי אותה, וצוחקת.
׳רק שתדע, לא תכננתי את זה׳, את אומרת, ואני, חסר מילים, רק חושב שזה רק היום הראשון בשנה, ושמחר הילדים בגן לארבע שעות…
וואו.
סוף סוף סיפור בלי רוע
מריח מצוין
מחכה להמשך
עם יותר פירגון
על אתה גדול.זה טוב תמשיך כן טוב עוד חזק
מדליק
בול!!!!
פשוט נהדר
פשוט נפלא, מחרמן, פנטזיה נהדרת