סקסית במבט מסתיר

כבוד השופטת – חלק 3

כל חלקי הסיפור : 1 , 2 , 3 , 4 , 5 , 6 , 7 , 8 , 9 , 10 , 11 , 12 , 13 , 14 , 15 , 16 , 17 , 18 , 19 , 20

מאיר התהפך במיטה.

עברו כבר יומיים וישי לא עונה. למעט הודעה לקונית אחת בבוקר שאחרי: "בוקר טוב, אצלי הכל בסדר", הוא לא שמע ממנו כלום.

הוא מביט בשעון היד החדש שלו, השעה רק תשע בבוקר, והוא עדיין במיטה, מתלבט אם הגיע הזמן לקום. צלצול טלפון הפריע לו. 'מי לעזאזל מתקשר בשעות כאלה?' הוא חשב לעצמו והחליט להתעלם מהצלצול המעצבן.

המתקשר לא התייאש ממנו. בצלצול הרביעי, מאיר קם וענה. "בוקר טוב".

"בוקר טוב, אני מדברת עם מאיר כהן?"

"כן".

"מדברים מהלשכה של השופטת גן-אור. זה לגבי הדיון שהיה לך אצל השופטת לפני יומיים, היא מבקשת לדבר איתך. חכה רגע, אני מעבירה את השיחה". מאיר הביט אל המראה בחדר, מזל שכבודה לא רואה אותי עכשיו, הוא העביר יד בשיער, מסדר את עצמו לרגע.

"שלום", הוא שמע את הקול הסמכותי "מאיר כהן? זו השופטת גן-אור".

"בוקר טוב לכבודה", הוא ענה ברשמיות.

"יש לי שאלה-בקשה שקשורה חלקית לדיון", היא נשמה רגע, "היה איתך בדיון מישהו שבא ללוות אותך, ואחר כך בערב הוא עזר לי. אשמח למספר שלו כדי להודות לו על זה". מאיר שמע דרך הטלפון את הקושי שלה לבקש ממנו את המספר של ישי, הוא החליט להיות נחמד לאישה במצוקה.

"את בטח מתכוונת לישי, הוא בן דוד שלי, אחלה בחור", הוא אמר את מספר הטלפון, מוודא שהשופטת כתבה אותו נכון, ואז הוסיף בשקט "מסכן, לא הגיע לו שאשתו ככה תזרוק אותו… אז שיהיה לך יום נפלא ותמסרי לו ד"ש".

@@@

ישי לא יודע מה עובר עליו. כבר יומיים הוא מתהלך עם עצמו, תוהה למה נגרר לשטות הזו עם השופטת. איך מבט אחד בדיון הצליח לגרום לו להרגיש משהו. סך הכל מבט, ובטח מאות אנשים כבר קיבלו ממנה את המבט הזה, אז למה דווקא הוא היה חייב לגשת אליה בפאב, ולדבר איתה וללוות אותה הביתה…

כמה התלבט אם להתקשר אליה ללשכה, להתנצל על חוסר הנימוס שלו, או על לא יודע מה. אולי רק כדי לשמוע עוד פעם את הקול הסמכותי שלה. אוף, אם רק היה נשאר לחיות עם אסתי, הכל היה יותר פשוט בחיים.

האמנם?

חיוג ממספר חסום מהבהב אצלו בנייד. בטח עורך הדין שלה, הוא חושב לעצמו. הוא עונה אחרי שלושה צלצולים בחוסר חשק.

"כן".

"הגעתי לישי?" הוא חושב שהוא מזהה את הקול, אבל מפחד להתאכזב.

"כן, ישי מדבר. עם מי יש לי הכבוד?"

"כבר לרגע חששתי. זו עידית גן-אור. מלפני יומיים", כאילו שהוא היה צריך תזכורת לזמנים.

"כבוד השופטת, איך אפשר לעזור? האמת התלבטתי אם להתקשר אלייך בעצמי".

"האמת, רק רציתי להגיד לך תודה על העזרה שלך בלילה הזה, לפני יומיים", הקול שלה היה שקט כל כך.

"תודה? על מה? אני רציתי להתנצל אם נדחפתי למקום לא לי", הוא רצה לקבור את עצמו באדמה, אם רק היה יודע שהיא שמה לב לנשיקה הקטנה שגנב בשקט.

"אפילו על המונית חזרה הביתה לא שילמתי לך, אני אשמח להעביר לך כסף".

"תראי, באמת לא צריך. אבל תודה".

"תקשיב, ישי, אני לא אתווכח איתך על זה, אבל אם אתה צריך עזרה משפטית כלשהי, תפנה אלי בשמחה", היא נתנה לו את המספר האישי שלה והשיחה נגמרה בנימוס.

בצלצול ממספר חסוי הבא, ישי ענה בשמחה, וקולו של עורך הדין של אסתי היה על הקו, רק לעדכן על מועד לדיון שיתקיים בתיק שלהם.

הרגליים של ישי נשאו אותו לכיוון בית המשפט, אולי השופטת תוכל לעזור לו בתיק הזה. היא הרי אמרה לו להתקשר.

בקול שלה הוא שמע את השמחה למראה המספר שלו, מהר ממה שחשבה. הם קבעו להיפגש כעבור שעה קלה בלשכה שלה. ישי קנה מאפים קטנים, שיהיה להם עם מה לשתות את הקפה. בשעה היעודה הוא התייצב מחוץ ללשכה, לא יודע למה לצפות.

"ישי?" מזכירה נחמדה קראה בשמו, "כבוד השופטת מחכה לך בחדר שלה".

הלשכה הייתה מעוררת יראה, קירות ספונים בעץ יוקרתי. שולחן גדול ניצב בצד החדר, מאחוריו הוא ראה את עידית, ואת העיניים הירוקות שלה, מביטות בו.

"הי, טוב שבאת", היא קמה, מגישה יד ללחיצה, "בעצם, אתה בטח לא לוחץ יד לאישה, סליחה".

ישי התיישב במקומו, מול השולחן. "אני מקווה שאני לא מפריע לך. תודה שפינית מהזמן שלך".

"קודם תקרא לי עידית ובלי גינוני כבוד וטקסים, ותודה לך שביקשת עזרה. אז איך אני יכולה לעזור?"

ישי לא ידע מאיפה להתחיל, אבל מרגע שהמילים יצאו ממנו, הן זרמו להן בלי מעצור.

הוא סיפר על נישואים בגיל צעיר, על זוגיות שחשב שהיא יפה ומקסימה, על הבוקר שהבין שטעה. הוא לא רצה להיכנס לתיאורים, לא רצה לחלל את המקום שבו הוא נמצא. וזהו, עכשיו עורך הדין מבקש ממנו דברים שהוא מפחד להתחייב עליהם, והיא בכלל זו שבגדה בו, אז הוא לא חייב לה יותר מדי. והוא מרגיש שהוא הולך לאיבוד בים המידע.

עידית עברה לשבת בכורסה לידו. "ישי, הכל יהיה בסדר, אני אעזור לך להתארגן על המחשבות ועל התיק הזה". היא קמה רק לרגע, מפעילה את מכונת הקפה שעמדה בצד החדר, וישי נזכר במאפים הקטנים בשקית הקטנה. "תודה, קניתי לך משהו מתוק", הוא הניח את הקופסה על השולחן, וריח מתוק מילא את החדר.

"וואו, איזה פינוק", היא אמרה והגישה לו את הקפה. היא התיישבה חזרה בכורסה לידו, מגישה מאפה קטן לפיה. "וואו, זה גן עדן", היא אמרה והשמיעה קולות הנאה.

ישי עצם לרגע את עיניו, מדמה את הקולות לקולות אחרים, להנאה אחרת. עיניו הפקוחות לימדו אותו שהיא נהנית מהמאפים, ואוזניו הכרויות הביאו לו רעשים שכבר שכח ששמע אי פעם.

הוא נזכר פתאום איך אהב לשמוע את הקולות ההם מאסתי, איך היה מדגדג את גופה בעדינות, נהנה לראות אותה מתפתלת תחתיו. איך אהב לנשק כל מילימטר מעורה הלבן, לגעת, להרגיש…

"אני שמח שאת אוהבת את זה", הוא אמר בשקט, מגיש יד לקחת גם הוא מהקופסה. ידיהם נפגשו לרגע קט, וישי הרגיש זרם שעובר ביניהם. "סליחה לא התכוונתי", הוא מיהר להתנצל.

"מה לא התכוונת?" היא שאלה בתמימות.

"הנגיעה לרגע", הוא ניסה להסביר.

"ישי, אני מכבדת את האמונות שלך, אני מכירה אותן מקרוב, אבל זה לפעם אחרת", היא לגמה עוד מהקפה. "אבל בעולם שבחוץ, לא קורה כלום אם האצבעות בטעות נגעו לרגע, זה לא שאנסתי אותך או משהו".

אוי, כמה הוא היה רוצה שהיא תאנוס אותו כרגע, הוא חושב לעצמו, מדמיין את זה קורה ממש פה, על השולחן הגדול. עידית קמה לרגע, והוא כבר דימה אותה מורידה את החולצה הלבנה שלבשה מתחת לגלימה השחורה, פותחת לאט את הכפתורים המוזהבים, נותנת לו להעיף מבט בשדיה המוצקים, העטופים בחזייה לבנה.

והנה היא יושבת על השולחן, מכניסה מאפה קטן לפיה ומלקקת את האצבעות שלה, אחת אחת, מגרה אותו, מושכת אותו בלשונה. והוא מרגיש איך הוא כבר רוצה לגעת בה, ללטף, לנשק, למצוץ, לא לאבד אף רגע אחד שלהם ביחד…

"ישי, הכל בסדר?" הוא שומע אותה קוראת לו.

"כן, סליחה לרגע ריחפתי, לא יודע מה קרה לי", הוא מתנצל ומקווה שהיא לא תשים לב לבליטה הנחמדה שצצה לה במפשעה שלו.

"זה פשוט העומס של התיק שלך, זה ממש מובן", היא קירבה אליו את המאפים. "תאכל משהו מתוק, זה ייצב אותך".

ישי נגס בעוגת השוקולד הקטנה, רואה את עידית אוכלת גם היא.

"אולי כדאי שאני אלך, אולי זה לא היה רעיון טוב להגיע היום", הוא כבר נעמד וניגש לכיוון הדלת.

"אתה כבר הולך? לא הספקנו לדבר על התיק שלך. מתי הדיון?"

"בעוד שבוע וחצי, אני אמור להיפגש עם עורך הדין שלי השבוע. באמת תודה לך".

"בשמחה, בוא נקבע לעוד שבוע בדיוק ואני אעזור לך לעבור על התיק, הבטחת שתיתן לי לעזור, אם לא לשלם לך על העזרה".

הם קובעים וישי יוצא נרעד מהבניין, לא יודע מה עבר עליו.

@@@

עידית יושבת בכיסא שלה, מנסה להבין מה קרה לה עכשיו. איך היא נתנה לבחור צעיר, חרדי, להיכנס ככה לעולם שלה ולגעת לה במקום פנימי כל כך.

היא לא בטוחה מה היא מרגישה כלפיו כרגע, האם זה רגש אימהי, מרחם, או שמא משהו אחר, שאותו היא מפחדת להגות בקול. היא מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הרגישה כמו מתבגרת, מתי פעם אחרונה נתנה לגבר לגרום לה להסמיק.

היא כבר יודעת שהיא מחכה שיעבור לו שבוע. ואולי, אם יהיה לה אומץ, היא תתקשר אליו לפני כן, תחפש נושא דחוף לדבר עליו.

היא שולחת יד אל המגירה התחתונה בשולחן שלה, פותחת את הקופסה הוורודה שהיא קיבלה מתנה לפני שנים ארוכות, ומוציאה משם את הוויברטור החביב עליה. היא עוד לא יודעת אם זה בגלל ישי שהרגע עזב, או סיבה אחרת, אבל היא נועלת את המשרד, ונותנת למכשיר לעשות בה כבשלו.

לחלק 4

עודכן לאחרונה

8 מחשבות על “כבוד השופטת – חלק 3”

  1. זה יפה מאודדד
    חבל שאין יותר את הרגשות של האשה
    זה משתפר.. אבל עדיין….

    הגב
  2. אם אתם גברים או נשים, דתיים או חרדים, יש פורום שמחכה לכם, שם מותר לדבר על הכל…
    חפשו בגוגל קבוצות: "חרדיות חרדים דתיות דתיים ומה שביניהם"

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)