סקסית במבט מסתיר

כבוד השופטת – חלק 11

כל חלקי הסיפור : 1 , 2 , 3 , 4 , 5 , 6 , 7 , 8 , 9 , 10 , 11 , 12 , 13 , 14 , 15 , 16 , 17 , 18 , 19 , 20

הוא רצה לעבור לגור איתה. עד כדי כך היה לו קשה להיפרד ממנה לפעמים. אבל זה לא אפשרי. הוא יודע את זה בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. הוא היה מציאותי עד כמה שניתן.
ישי עמד בחדר המקלחת הקטן בדירה של החברים, המראה מלאה באדים שיצר מהמקלחת החמה, אבל לא היה אכפת לו. מכלום.
הוא קרצף מעליו את שאריות יום האתמול. הזיכרון עוד טרי לו מדי, והוא לא נהנה להיזכר. לא בדיינים שישבו במקומם, לא באסתי שנכנסה לחדר עטויה בפאה שהוא אהב כל כך, לא באצבעה שהייתה חפה מטבעת נישואין, כאילו זה ברור שכל זה לא באמת קרה.
כשהוא יצא מהבניין הקודר, הוא ראה את החבר שלו, מחכה לה ברכב. כמה קינא בו ובה. כמה שנא את שניהם. וכמה רצה להגיע כבר לראות את עידית, אבל היא עסוקה היום באיזו ועדה חשובה והוא נשאר מאחור.
הוא קבע לשתות משהו עם מאיר, בן הדוד האהוב שלו. היחיד שמצליח להפיג לו קצת את הדיכאון.
הוא התלבט אם להתגלח או להשאיר קצת זיפים, הוא קרא שזה סקסי. הוא החליט להשאיר את הזיפים, אולי המראה שלו יעודד אותו.
הם ישבו באותו בר נחמד שהם ישבו גם אז, לפני עידן ועידנים מבחינתו.
הוא הביט בעניין על החלל שהיה יחסית ריק בשעה כזו, מעביר בראשו את הפגישה ההיא ביניהם, שם הכל התחיל…
@
הימים עברו עליהם בכיף, הם נכנסו ממש למין שגרה זוגית נחמדה. ישי ניסה להקפיד על ביקור בכולל כמה שהוא הצליח, מודע למלגת הקיום שלו שמצטמצמת עם כל חיסור. אחר הצהריים היה קופץ אל עידית הביתה או היא אליו. הכל לפי התזמון של הבת שלה.
את הדירה הקטנה הוא המשיך לתחזק, החברים בינתיים התלבטו אם לחזור בכלל לארץ, והדירה שימשה לו מפלט מהעולם.
דפיקה קטנה בדלת העירה אותו מהריחוף העמוק שהיה שקוע בו. הוא כרך מגבת גדולה סביבו, לא מבין מי הדופק. הוא הביט בחור הקטן של המנעול, תוהה האם הגב המתרחק מהדלת זו אסתי. משהו בהליכה שלה היה מוכר מדי. הוא פתח את הדלת מעט, רק לכדי סדק צר וקרא בשמה. היא נעמדה, עדיין בגבה אליו.
"אסתי? זו את?" הוא שאל בחשש, מפחד לקבל תשובה כלשהי.
"כן", היא ענתה, עדיין לא מביטה בו.
"את רוצה להיכנס רגע?"
"אני לא רוצה להפריע לך", היא אמרה בקול חלש.
"את לא מפריעה, בואי תיכנסי", הוא פתח את הדלת. "אני רק אשים עלי משהו. שנרגיש נוח יותר". ישי מיהר לחדר, תוהה מה גרם לאסתי לצוץ פה פתאום. הוא זרק על עצמו מכנסיים וחולצה ויצא אליה.
"מיכלי סיפרה לי על הדירה הזו קצת", הזכרת שמה של בתו, גרם לישי להתכווץ ממבוכה. הוא כמעט ולא הביא את מיכלי לדירה הזו, את רוב השעות שלהם ביחד, הם העבירו בבית של ההורים שלו או במרכזי קניות. היא לא באה לישון אצלו, כי אסתי סירבה לזה, בתואנה שהוא לא גר במקום יציב מספיק. אלא אם הם היו בשבת אצל ההורים שלו.
"מקווה שעכשיו כשאת פה, את תביני שמיכלי יכולה לבוא אלי יותר".
"האמת, לא ציפיתי לדירה נחמדה כזו, יותר חשבתי בכיוון של מאורת רווקים. כן, פעם הבאה היא תוכל גם להישאר ללילה", היא אישרה לו את מה שרצה לשמוע. הקושי בוויתור על הבת שלו הכאיב לו כל יום.
"אז באת כדי לאשר לי את זה או שיש לך משהו נוסף?" הוא הרגיש איך סף הסבלנות שלו מתחיל להגיע אל קיצו.
"ראיתי אותך אתמול, והרגשתי שזה לא בסדר מצידי ללכת ככה בלי להסביר לך איך הגענו למצב הזה", היא הפסיקה לדבר, היה נראה שקשה לה. "אפשר בבקשה כוס מים?" ביקשה.
כשישי חזר מהמטבח, אסתי ישבה על הספה הקטנה, ממש במקום שבו הוא ישב עם עידית לפני כמה ימים. התמונות של שניהם מתעלסים על הספה צפו מולו. הוא הניח את כוס המים על השולחן ומיהר להביא גם חבילת עוגיות מהארון.
"כן, אני מוכן להקשיב לך עכשיו", הוא קיווה שהוא לא נשמע ציני כמו שהוא מרגיש. "תחנכי אותי מה לעשות נכון בזוגיות הבאה שלי?!"
"ישי, לא באתי לחנך. אבל עבר בינינו משהו לא טוב. ואשמח בשבילך שלא תחזור על זה שוב".
כמה הוא הכיר את המילים האלה שלה, את הרצון להצטדק, להראות לו שהיא מזן אחר, טוב יותר.
"ולזוגיות שלך, את גם לוקחת דברים ללמוד?" הוא שאל, מתלבט אם זה הזמן להטיח בה את כל מה שהרגיש ונעל בבטן.
"ברור. אני עברתי טיפול עם עצמי", היא הביטה לתוך עיניו. "לא הייתי מרשה לעצמי להתחיל חיים חדשים בלי לרפא את העבר".
"הזוגיות החדשה שלך התחילה כבר מזמן, לא?!"
"ישי, בוא לא נריב. לא היום".
המבט שלה ריתק אותו. הוא נזכר בפגישה הראשונה שלהם, אי שם בבית מלון ירושלמי. כמה הוא התאמץ להגיע בזמן, והפקקים בדרך, והמבט שלה עליו ועל השעון שעל ידה. היא אפילו לא אמרה לו שהוא איחר, אבל הוא כבר הרגיש את המבט המוכיח, אבל היפה שלה.
"טוב, אני איתך", הוא אמר לבסוף, נשען על גב הספה.
"היה לנו טוב בהתחלה, אבל הרגשתי שלא היית איתי ממש. תמיד היה לך עוד משהו לעשות, לעזור לחבר, להתנדב, לנסוע למאיר, הכל, רק לא להישאר איתי בערב לבד", היא לגמה מכוס המים שבידה ומיד המשיכה במונולוג שכמו היה כתוב לה בראש זה מכבר, "כשחזרת באותו היום וראית מה שראית, זו הייתה הפעם הראשונה שלנו.
"אני יודעת שאתה לא תאמין לי, אבל זו האמת. וגם הפעם הזו הגיעה בקושי. לא רציתי לבגוד בך".
"לא רצית לבגוד בי? ועד המיטה, להיות עם גבר אחר שהוא במקרה חברותא שלי, זה בסדר?! זו לא בגידה?!" הוא הרגיש איך דמו רותח. קשה היה לו לשבת. "תסלחי לי רגע", הוא אמר בשקט, זיעה כסתה אותו והוא קם לשטוף פנים.
הוא לקח את המים בשתי ידיים, מתיז על פניו, מנסה לקרר את רוחו.
"סליחה", הוא שמע אותה מאחוריו. יד קרה על גבו. "לא התכוונתי שככה זה יהיה".
"ואם לא הייתי נכנס באותו היום, זה היה הרי ממשיך עוד ועוד. עד מתי אסתי? עד מתי?" הוא הרגיש איך משהו נשבר בו פתאום, איך כל המעטה המחוספס שהוא עטה על עצמו נסדק לאט לאט. הוא התיישב על רצפת האמבטיה הקרה, מרכין את ראשו. הוא לא רצה שהיא תראה אותו במצב כזה. הוא חייב להיות חזק מולה. פשוט חייב.
"ישי, תשחרר. אתה יודע כמה אני בכיתי? אין לי דרך לתאר לך את כמות הדמעות והמלח", היא הניחה את ידה על זרועו. מפחדת שהוא יכעס עליה. היא העבירה את ידה על גבו, מרגישה את הרטט שעובר בו.
"אסתי, מה את עושה?" הוא שאל כשראשו עדיין מורכן.
"רק מנחמת אותך. שנינו עברנו טראומה זוגית", היא נשמעה מנחמת בעיקר את עצמה. "אנחנו נתגבר על זה, כל אחד ימצא את המקום הנכון והטוב שלו".
ישי הרים אליה מבט, חושש מהמפגש הזה, של המבט החודר, הקרוב.
העיניים נפגשו באמצע הדרך, חורכות את הזיכרונות שהיו להם, מחדשות ברית אבודה.
ישי היה הראשון שהרים אליה את היד, מלטף בזהירות את הלחי הרטובה. אסתי עצמה עיניים, מרשה לעצמה להתענג על המגע. היא המשיכה ללטף את הגב, מעבירה את האצבע שלה לאורך עמוד השדרה שלו. "אני עוד זוכרת מה עושה לך טוב" היא לחשה לו, ממשיכה את המגע השקט.
הנשיקה הייתה בלתי נמנעת, כאילו נכתבה מראש ברגע שאסתי עברה את מפתן הדלת. נשיקה מלאה ייסורי מצפון ותשוקה. נשיקה שבאה משנים של היכרות פשוטה ועמוקה. נשיקה שהכאיבה לשניהם, באותה נקודה ממש.
ישי הכניס את ידו אל מתחת לחולצה של אסתי, פעם היא אהבה את זה. והיא לא התנגדה. הוא הרגיש את בד החזייה מתחרה, בטח חדשה, הוא חשב לעצמו, זוכר שהיא כעסה כשהוא רצה לקנות לה אחת כזו. מחשבות כאלה הוא הדחיק. הוא רצה להיות כאן ועכשיו ואיתה. ביד רועדת הוא פתח את קרס החזייה, משחרר לחופשי את שני שדיה, חופן אותם בידיו הרועדות.
"זה טוב", היא לחשה לו באוזנו, לוחשת גניחות כואבות, "תמשיך עוד".
ישי לא היה צריך יותר מזה, הוא לש את כדוריה כמו היו בצק שמסרב לתפוח. ידיו עשו בה כרצונן. הוא הרגיש איך גופה מתקשח ונרפה, הוא שמע את הגניחות, את הרעשים, את הצעקות הקטנות… ואז זה נגמר.
משהו ברעשי הרקע הזכיר לו סיטואציה אחרת. הוא קם מהרצפה שהתחממה בינתיים, אוסף את פריטי הלבוש המועטים ואת גאוותו.
"נראה לי שכדאי שתתלבשי", הוא אמר והפנה אליה את גבו, נאבק ברצון שלו לראות אותה במערומיה, הפיזיים והנפשיים כאחד.
"ישי, מה קרה?"
"את באמת שואלת מה קרה?" הוא הרגיש איך הוא צריך לרסן את עצמו לא לאבד שליטה, דווקא עכשיו. "את באה לפה יום אחרי הגט המזורגג שנתתי לך, ואין לך מושג בכלום. אני שומע את הגניחות שלך באוזן ונזכר בגניחות אחרות, אני מרגיש אותך פה ויודע שלי כבר הרסת את החיים, ואז אני חושב על הבחור המסכן שנפל ברשת שלך, גם לו את רוצה להרוס?!" הוא לא הוסיף אבל חשב לעצמו 'לא מספיק שהוא עדיין רווק, בגילו המאוחר, עוד נפל עם אחת שמשחקת בו'.
אסתי התיישבה במקומה, אין לה מושג מה קרה פה. היא לא תכננה שככה הדברים יצאו משליטה. היא לא חשבה לרגע שיהיה ביניהם מגע כלשהו, ובטח שלא מגע אינטימי כל כך, אבל מרגע שזה קרה, היא לא רצתה שזה ייפסק. לעולם. ישי הכיר אותה וידע בדיוק מה טוב לה. אוף, כמה שזה היה טוב. היא קמה, נחפזת לחדר הרחצה הקטן. המבט שנשקף אליה במראה היה של חיה פצועה ועזובה.
"אני מצטערת", היא גמגמה את המילים חסרות התוכן, כשעמדה מולו כעבור דקות ארוכות. "לא חשבתי לרגע שנצא ככה משליטה".
"אז למה הגעת הנה היום? הא? למה הגעת?" הוא ירה אליה את המילים, נגעל ממנה ומעצמו.
"רק כי הייתי בסביבה, ורציתי לראות את תנאי הדירה שתהיה למיכלי, אני רוצה לנסוע לחופש, אני צריכה אוויר ודחוף", היא התכוונה כעת לכל מילה, "זה יהיה בסדר מבחינתך, שבוע ככה להיות איתה?"
"את יודעת שזה בסדר, והיית צריכה לסמוך עלי שהדירה שלי תהיה ראויה למיכלי, בדיוק כמו שהיא ראויה לי", הוא התקרב לכיוון הדלת, רוצה שהחלום הזה ייגמר כבר.
"אני מצטערת שהפרעתי לך ככה", היא הושיטה ידה ללחיצה, "אפשר להיפרד כידידים?"
ישי הושיט לה את ידו, מעבר לזה הוא לא מסוגל לחשוב כרגע. "שיהיה לך בהצלחה. באמת", הוא אמר לה וספר את השניות שייקח לה לצאת מהדירה.
הדלת נסגרה אחריה וישי התיישב על הספה, זיעה קרה מכסה את מצחו. הוא הביט בטלפון שלו שהיה זרוק על הספה, הוא שלח הודעה לעידית, יודע שייקח לה זמן לראות את ההודעה, יום של דיונים היום.
@@@
עידית ישבה בדיון, משהו בפנים הציק לה, היא אפילו לא ידעה מה הוא הדבר. מין תחושה של עצב מהול בכעס. היא חיכתה שהדיון הזה ייגמר כבר, או אולי שהיום כולו ייגמר.
כשהיא התיישבה על הכיסא בחדר האחורי, היא הוציאה את הנייד מהמגירה, בטוחה שהיא תמצא שם את בשורת האיוב.
אבל במקום זה, היא קבלה רק הודעה מישי:
'הי לך שופטת נחמדה.
אשמח לדבר איתך, מרגיש חרא…'
עידית התקשרה אליו מיד, מנסה להבין אם משם הגיעו התחושות הרעות שלה.
ישי לא ענה.

13 מחשבות על “כבוד השופטת – חלק 11”

  1. קודמי שיבחו כל כך שאין לי מה לחדש חוץ מזה שאת מדהימה אותנו
    כל פרק אני מנסה לנחש בלי הצלחה מה יהיה בפעם הבאה
    זה כיף לקרוא משהו עם מתח מיני מאשר רק סקס ואת מביאה אותנו למצב שאנחנו מרגישים כמו זבוב על הקיר ורואים הכל

    הגב
  2. מתרגש מכל מילה שאת כותבת
    ונהנה לראות ולקרוא את התגובות החמודות

    אין ממש מה להוסיף עליהם

    רק שמרוב כתיבה וקריאה
    אני ממש אוהב אותך ואת הכתיבה שלך

    הגב
  3. אמצע הלילה התעוררתי מהשינה רק לקרוא את הפרק החדש שלך.
    ושוב תפנית בעלילה… את אומנית בחסד.
    נהנה מכל פרק פרק( גם אם לא תמיד מגיב 😊) ואת מתעלה על עצמך מפרק לפרק.
    כיף לקרוא סיפור סקס עם כל כך הרבה עומק נוגע בעדינות ברבדים הכי עמוקים של הנפש.
    הייתי מעדיף לא להיות פה בכלל( כבר דסקסנו את זה פעם) אבל( בינתיים..) לא יכול להפסיק לקרוא את הסיפורים שלך.

    שלך
    דרדס

    הגב
    • מקווה שהלילה תישן בלי הפרעות לסיפורים.. הסיפור היה מחכה עד הבוקר.

      יום נפלא

      הגב
  4. דרדסית יקרה…
    כמו תמיד , שווה לחכות למוצא פיך ….
    קראתי בצמא כל מילה בפרק הזה (כמו בכל פרק) ..
    את מכניסה אותנו עמוק יותר לנבכי ליבו של ישי …
    הטלטלות שהוא עובר … את מתארת אותן בצורה מדהימה , עד כדי חשש שזה מציאותי אצלך …

    עצם העניין שאסתי עברה אליו הביתה , בדיוק ביום בו התגרשו סופית , מטלטלת אותו עוד יותר …

    הרגשות שלו עולים ויורדים , קופצים לכל כיוון כמו כדור גומי קטן שנזרק בחלל החדר …

    הדיבור בין אסתי וישי משולב בכאב , כעס , וגעגוע …
    גם אצל ישי , אבל גם אצל אסתי …

    וזה התבטא במקלחת כששניהם הגיעו לנקודת שיח עם עוצמות , ואז הקירבה בה היו – המגע היה הדבר הטבעי שהתבקש באותו רגע , לשניהם …

    ישי מצליח להתאפק ולעצור …. ( כל הכבוד לו !!! לא בטוח שהייתי מצליח לעצור … חחח )
    ובאדיבות מכבדת (למרות מה שעבר , הוא לא מזלזל באסתי) מלווה אותה לדלת , ועוד מאחל לה הצלחה …

    אדם מקסים , שבסופו של יום מחפש נחמה אצל עידית האישה היציבה איתה הוא בקשר …..

    אך היא לא זמינה בשבילו כרגע …
    וכשהיא כבר התפנתה ורצתה לחזור אליו – הוא לא עונה ….

    ויש את העניין של ההרגשה הרעה של עידית ….

    מסקרן בטירוף לאן תתפתח העלילה …..

    דרדסית אלופה – המוח והחשיבה שלך – מסקרן בטירוף !!!!

    אני אוהב את הכתיבה שלך , את הסגנון , החשיבה והמתח שאת יוצרת ובונה אצלנו ….

    ובעדינות מדהימה , את גם משאירה אותנו להתאזר בסבלנות … עד השבוע הבא !!

    אין עלייך !!!
    מקנא בסובבים אותך …

    שיהיה לך שבוע מקסים חמים ונעים ובעיקר קליל ….

    מהמצפה להמשך (כמו תמיד)
    ד.פ

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)