"כדאי לך לחתום עכשיו, רפאל. בסוף הרי שנינו יודעים שתחתום" אמרה וכף רגלה התיישבה הישר על הרוכסן הדחוס.
אז ככה, לאחר כמה וכמה שיחות ושיתוף פעולה ראשוני, החלטנו להיפגש
היא, דוקטורית צעירה, כבת 40, חוקרת מוח בהשכלה ומנהלת חברה חדשה שאני עובד איתה.
התיישבתי בחדר הישיבות שלה הבטתי בה, והיא השיבה לי מבט. אישה יפה עד כאב, שיער ארוך ובהיר, זוג עיני תכלת שמביטות בי בתבונה ובסקרנות.
והוא? מזדקר לי מייד.
יש סיכוי שהיא יודעת?
"אז מה אתה אומר? רוצה להגיע להסדר?" שאלה והביטה בי במבט חודר
"ברור שכן, איתך תמיד, אבל לא במחיר שהצעת"
"אז בכמה?" שאלה וחייכה את החיוך המטריף שלה, החיוך שגרם לי לרצות בה עד כלות. שגרם לי לזיקפה מיידית.
נעתי באי נוחות בכיסאי בעוד היא מביטה בי ומחייכת. זוג עיניה המהפנטות עושה לי רעד בגב. היא ידעה. ברור שהיא ידעה. היא הרגישה. היא חוקרת מוח.
רגלה הארוכה והיחפה, נשלפה מתוך נעלי העקב נשלחה מתחת לשולחן והונחה על ירכי.
"נו, מה אתה אומר?" שאלה
הבטתי בה, חוכך בדעתי
"קדימה, הרי שנינו יודעים שבסוף תחתום" אמרה והדפה לכיווני חוזה מוכן. ידעתי מה כתוב בחוזה. זה היה חוזה שלא רציתי לחתום עליו. רגלה נעה באיטיות מן הירך לעבר הגבעה הקשוייה שמתחת לרוכסן מכנסי.
"כדאי לך לחתום עכשיו, רפאל. בסוף הרי שנינו יודעים שתחתום" אמרה וכף רגלה התיישבה הישר על הרוכסן הדחוס. "תחתום רפאל" אמרה והתכופפה קדימה קלות כשחיוכה אינו סר מעל פניה. לא יכולתי שלא להבחין במחשוף שלה, שנגלה כעת במלוא תפארתו, חושף מתחתיו זוג כדורים בולטים ודחוסים שעומדים להתפרץ בכל רגע. לא, לא היו שם שדיים גדולים, אבל מה שראיתי היה זוג כדוריים ומתוקים, כאלו שכל כך רציתי לחפון ולעסות בכפות ידי. זוג מושלם דחוק מעט כלפי מעלה. נראה כאילו צפוף לו שם בפנים.
כף רגלה נעה באיטיות על פני הגבעה הקשוייה. הלוך ושוב. שקט בחדר, היא מביטה בי, קוראת את מחשבותי?
"כדאי לך לחתום" שברה את השתיקה
"לא נראה לי" עניתי בקול ענות חלושה.
היא התרוממה, מלוא קומתה הזקופה. גבוהה, חתולית וגמישה. הביטה בי בחיוך של מי שיודעת ומבינה. חיוך של מי שכבר ראתה את הסרט הזה, של מי שקראה את הספר, של מי שיודעת את הסוף.
הקיפה את השולחן והתיישבה לידי. לימיני.
ידה השמאלית הארוכה והגמישה, נשלחה לעבר הרוכסן ושלפה משם את מה שהיה זקוק כל כך לאיוורור.
האיבר הזקור והמשוחרר היה כעת בתוך כף ידה, אצבעותיה הארוכות ניגנו עליו כאלו היה חליל.
"תחתום" אמרה בשקט. בידה הימנית קירבה אלי את החוזה ואת העט שנחה לה בביישנות ליד החוזה.
חייכה לעברי. זוג העיניים הכחולות סורקות את שלי, עושות שמות בתחתית המוח שלי בעוד ידה הארוכה והנעימה אוחזת במרכז תשוקתי, עולה ויורדת לאט, ברכות של מי שיודעת את המידה הנכונה.
הושטתי את ידי לעבר העט. בהיסוס, לאט, מושך את הזמן, מאריך את הרגע, מותח את סקלת השעון. ידעתי שבחתימתי אני מקרב את הקץ.
היא חייכה, וידה לא שיחררה את השבוי. הוא היה שלה. ולא רק הוא.
