מאת: נאבקת בתשוקה
היה זה יום חמישי בצהריים. החום הירושלמי התגנב גם לתוך האוטובוס הממוזג למחצה, והתחנה במרכז העיר הייתה צפופה מהרגיל. שמואל נכנס מהדלת האחורית, תיק תפילין בידו, מבטו נמוך כדרכו. כל המקומות היו תפוסים. הוא תפס עמידה ליד המדרגות האחוריות, בין נשים, ילדים, חבילות קניות ומבטים כבדים.
היא עלתה בתחנה שאחריה. אישה עטופה במטפחת בצבע בורדו כהה, משקפי שמש רחבים, לבוש ארוך אך מוקפד. הייתה בה נוכחות שקטה אך חדה. היא נעמדה קרוב אליו מבלי לומר מילה – לא הייתה ברירה, המקום היה צפוף. לרגע, גב כף רגלה נלחץ לשוקו. הוא קפא. היא לא זזה.
היא נצמדה אליו ככל שהאוטובוס התמלא. תחילה זו הייתה רק ברך שנגעה בשלו, מקרית אולי, אבל לא נסוגה. שמואל בלע את רוקו. החולצה הלבנה נדבקה לגבו מהחום ומההתרגשות שלא ידע להסביר.
היא לא אמרה מילה, רק נשענה קרוב יותר עם כל טלטול של האוטובוס. עורה הדיף ריח עמוק ומתקתק של בושם יוקרתי, שונה מכל מה שהכיר – לא ריח של שבת, אלא של משהו אחר, אסור. הוא העז להרים את מבטו לרגע. מבעד למשקפי השמש הגדולים שלה, נדמה היה שהיא מביטה קדימה – אבל פתאום שפתיה זזו בקושי ניכר. חצי חיוך. רק אליו.
כשהאוטובוס עצר בתחנה בגבעת שאול, היא נעה לכיוון היציאה, אוחזת בתיקה. היא לא אמרה לו לבוא, לא הצביעה, לא קראה – אבל לפני שירדה, סובבה את ראשה והביטה בו לרגע אחד בלבד, ארוך ושקט. כמעט בלתי מורגש – אבל ברור.
זה לא היה התחנה שלו. זה לא היה משהו שתכנן. אבל רגליו נעות כמעט מעצמן. הוא ירד.
היא כבר הלכה קדימה ברחוב הצר, והוא אחריה – לא שואל, לא פונה. רק הולך, לבו דופק בקצב אחר, כמו יצא מתלמודו ונכנס לעולם אחר. היא לא הביטה לאחור, אבל לא היה צריך. היא ידעה שהוא שם.
בסמטה קטנה היא נכנסה לבניין ישן, דלת מתכת כבדה שחרקה קלות כשנפתחה. רגע לפני שנעלמה, היא פנתה אליו, ולחשה:
"אם תיכנס, אתה לא חוזר אותו אדם."
ואז חייכה.
הוא עלה בעקבותיה בגרם המדרגות הצר. דלת ברזל חומה נפתחה אל דירה פשוטה אך מסודרת. אווירה של שקט אפף את המקום – וילונות עבים, ריח תבשיל ישן מהצהריים, ספה עם שמיכה מקופלת בקפידה. קול ילדים לא נשמע. אולי אצל אביהם.
היא לא אמרה דבר כשהוא נכנס. רק סגרה את הדלת, נעלה בשקט את הבריח – קליק מתכתי. שמואל עמד שם, לא בטוח לאן להביט. עיניו ברחו בין הארון לתמונות הקיר, אך תמיד חזרו אליה. היא הורידה את המטפחת וחשפה שיער כהה מהודק בגומייה, ואמרה בקול נמוך:
"אתה נראה מתוק כשאתה מתבייש."
הוא הסמיק. נשך שפתיים.
היא התקרבה אליו, מרחק של נשימה, אך לא נגעה. רק הביטה בו בעיניים חודרות.
"אני אגיד את זה ישר," היא אמרה, כמעט בלחישה. "אתה לא תיגע בי – רק איפה שאני מבקשת. אתה לא תדבר, רק אם אני שואלת. ואתה לא תיגע בעצמך בכלל."
שמואל בלע רוק. המילים חדרו בו כמו ציווי ממקום עמוק שהוא לא ידע שיש בו. המתח בחדר התעבה.
"אתה יכול ללכת עכשיו. אף אחד לא ידע."
הוא עמד דום. לא זז. היא חייכה.
"טוב. אז בוא."
היא הובילה אותו לחדר שינה מוצל, התריסים חצי מוגפים. היא התיישבה על קצה המיטה, רגליה שלובות. שמלתה הייתה עדיין מהוגנת, אך פתאום נראתה כמו משהו אחר – עטיפה שקטה לרעב שהיא הסתירה זמן רב.
מבטה נע ממנו, אל המרצפות שלפניה, וכמו רובוט שתוכנן כך מראש, הוא כרע לפניה על ברכיו משפיל מבט אל עבר כפות רגליה העדינות.
היא רכנה אליו ולחשה: "אתה רוצה לטעום אותי?"
הוא לא ענה. רק הנהן, כמעט לא נושם.
"בוא. תראה אם אתה יודע לעשות את זה בלי לגעת בעצמך בכלל."
וכך היה– עולם שלם, חדש, לא מדובר, נפרש בין שתיקותיה והנשימות הרכות שלה. בכל פעם שהניח את שפתיו, בכל פעם שנשם את ניחוחה, היא הניחה יד קלה על ראשו, הנחתה, ניהלה. וכל הזמן הזה – הוא לא נגע בעצמו.
מדי פעם לחשה:
"אתה עדיין רוצה להישאר?"
והוא רק הינהן.
"אתה בטוח?"
והוא לא זז.
הוא היה שם, ברכיו על הרצפה, עיניו נפלו אל הרצפה. כל גופו רעד, מלא בכאב ובצורך עז. היא נעמדה מולו, לא מהססת, מבטה חד – לא היה צורך במילים, רק בנוכחות שלה. הוא פתח את פיו, גופו כבר לא יכול היה להחביא את מה שעלה בו. "אני… אני לא יכול עוד," הוא אמר בקול רך, כמעט מבויש. "אני מנסה… אבל זה כל כך קשה."
היא לא אמרה מילה. רק הציבה את ידה על ראשו, מלטפת אותו בעדינות. כל מגע שלה גרם לו להרגיש את הקור והחום בו זמנית. "אני לא מבקש הרבה," הוא המשיך, כמעט בתנודת ראש. "אני רק… רוצה קצת… רק לרגע."
היא לא ענתה מייד. היא רק הציבה את ידיה עליו, גופה שקט, מושך את תשומת ליבו במודעות מוחלטת. כל נגיעה שלה עוררה אותו יותר, כאילו הייתה זו סיבה נוספת להחמיר את עונשו.
היא חייכה מעט. חיוך שלא היה רך, ולא מלא רחמים. פשוט שקט. היא התקרבה אליו והשתקפה בעיניו, לא באלימות, אלא בבהירות.
"תלמד לשלוט," היא אמרה, הקול שלה מדויק ומרוחק.
כאשר סיימה – היא התרחקה ממנו, נעמדה, סידרה את שמלתה כאילו דבר לא קרה. "קום. תתלבש כמו שצריך."
הוא קם, גופו מתוח, מכנסיו לוחצים עליו בכאב. היא התקרבה, פתחה את הדלת, כמעט בשלווה.
"אתה יכול ללכת עכשיו."
ושם, כשהוא עמד על הסף, מתנשף, סחרחר, מלא ואבוד – היא תפסה ביד אחת את גומי התחתונים, שלפה אותו קלות, והיד שלה, קרירה ונחושה, החליקה פנימה.
זה היה מהיר. חד. בלתי נשלט.
וכשהוא גמר שם, בעמידה, בתוכו, בלי שום הכנה – היא לחשה לאוזנו, קרוב:
"אתה הזונה שלי."
הדלת נסגרה מאחוריו.
—————
הדלת נסגרה מאחוריו, והשקט היה מוחלט. הוא עמד שם, רועד, נשימתו לא נרגעה. המילים שלה המשיכו להדהד באוזניו: "אתה הזונה שלי."
התחושות לא עזבו אותו, כאילו כל צעד שהוא עשה הוביל אותו לאיזשהו מקום שהוא לא בטוח אם הוא רוצה להיות בו.
האם היא תרצה שיחזור? האם יוכל לשכוח? או שמא כבר היה מאוחר מדי?
מדהים בטירוף!
אליפות!
מציאות כל כך מוכרת שנותנת כר נרחב לפנטזיות ביום יום
שילוב של רעיון מוצלח עם כתיבה מעולה
וואו בבקשה עוד
אלופה תמשיכי לעוד פרקים
תודה רבה, כתוב היטב, תענוג לקרוא.
מרגש אותי שנהנית
402 עושה איסוף בירושלים ופיזור בבני ברק
אי אפשר לרדת בגבעת שאול
הדלת האחורית לא נפתחת
ולא נוסעים עם סלי קניות מירושלים לבני ברק
תתקן לקו 17 או 16
כיף איתך במסיבות הא?
חחחחחחחחחלחחחחחחחחחחח
המשך פליז
מממ בואו נראה..
אתם רוצים את זה מתפתח? או להשאיר את זה מרומז, ועם מתח שנבנה ומתפרק לקראת הסוף?
זה טוב
מתפתח
וואו זה היה טוב
מה טוב…..לא היה כלום
איזה כיף שנהנית