“איך מרגישה היום?"
"מעולה!"
"התקדמנו?"
"הו, כן. בהחלט"
"לא דיברנו עדיין על מה שקורה מחוץ לחדר הזה"
"אבל כל כך טוב לי בחדר הזה…"
"ובחוץ? בבית?"
"הבית זה לא בדיוק בחוץ… אבל טוב לי גם שם. מאז שגיליתי את הצדדים השונים שלי, את העונג שאני יכולה להפיק מגופי…"
"… אז טוב לך יותר…"
"כן.ממש"
"ספרי לי על זה"
"אני קונה לעצמי מתנות…"
"כמו מה?"
"כל מיני צעצועים… ובגדים חדשים…"
"צעצועים? בובות?"
"אויש…לא… את יודעת… מאז שהראית לי מה זיין מפלסטיק יכול לעשות…"
"מה? ספרי לי בבקשה"
"לחקור את הגוף… לחדור לכל פינה… לעשות מה שאני רוצה בלי להתלונן או לחכות לתמורה…"
"זו גישה מאד מעניינת!"
"כן. זה בידיים שלי…"
"ברור. זה בידיים שלך בכל מובן…"
"זה כאילו, את מבינה, בלי התחייבויות, מחויבויות… בלי גבר שמחובר אליו…"
"אה-הא… אין קשר רגשי…"
"בדיוק. אני יכולה ללקק אותו. למצוץ אותו. להכניס אותו לכל מקום… לכוס שלי… אנאלי… בכל מקום…להרגיש אותו חודר אלי לכל האורך.,. לכל העומק…מרחיב אותי…אם אני רוצה הוא עדין. אם אני רוצה הוא כוחני, קורע אותי… הרגשת המלאות בכל הגוף, העונג המתפשט בי…"
"המממ…"
"הוא מרטט כשאני צריכה… יודע בדיוק איפה אני צריכה אותו ומתי… אין לו דרישות ממני. הוא תמיד נשמע לי…"
"את מדברת עליו כאילו הוא יצור חי…"
"כאילו. הוא חי כשאני צריכה שיהיה חי."
"את לא רוצה גבר?"
"לא! לא יודעת…אולי…"
"את עכשיו חוששת?"
"אולי… אולי עדיין לא התגברתי על…על האונס…?"
"מה את חושבת?"
"כל כך טוב לי הטיפול שלך, ההבנה, העדינות… אפילו כשלא בעדינות… את הולכת איתי לאט ואני מרגישה דברים שלא הייתי מעיזה להרגיש…"
"אבל בכל זאת… לא חוסר לך הקשר הרגשי?"
"אולי …"
"אנחנו כאן עדיין בטיפול, וככל שהוא נעים וטוב, הוא רק מיועד להכין אותך למשהו אמיתי יותר. להתקדמות למקומות נוספים"
"לאן?"
"ההחלטה תמיד תהיה שלך"
"נחזור לעניין ההוא שבגללו הגעת לכאן. האונס"
"טוב…"
"האיש, הנער, שעשה לך את זה."
"מה איתו?"
"מה איתו באמת? הוא נענש?"
"מה פתאום… אני לא סיפרתי לאף עד עד עכשיו…"
"זה מסביר את המצב בו היית. שמרת הכל בפנים"
"נכון. התביישתי"
"את מבינה שאין לך במה להתבייש? ואת לא אחראית למה שקרה?"
"כן. היום אני כבר מבינה"
"והוא? איפה הוא עכשיו?"
"אני חושבת שהוא עדיין בעיר. עובד במשרד של אביו, כנראה"
"יש בך רצון שהוא ייענש? לראות אותו משלם?"
"אני חושבת שכן…לפעמים אני חולמת…"
"על מה את חולמת, שני?"
"שאני… שאני… עושה לו אותו הדבר. מה שהוא עשה לי. משפילה אותו…"
"איך את משפילה אותו?"
"פוגעת בגבריות המעושה שלו. מעליבה אותו."
"מה יפגע בגבריות שלו?"
"שהוא יהיה כמו כלב, אולי?"
"כלב יכול להיות ידידו הטוב ביותר של האדם…"
"לא. לא כלב כזה. כשאנחנו שיחקנו ב"כלבות" עשינו את זה מתוך ידידות ואהבה. כמשחק. אני רוצה שהוא יהיה כלב רע. שנוא. שמביט אלי בתחנונים…"
"מה עוד?"
"הדבר שהכי יפגע בו…"
"כן?"
"שאני אזיין אותו"
"מה? שתשבי לו על הזיין?"
"לא. שאזיין אותו. בתחת. חזק.כואב. שיכאב לו. שיבקש שאני אפסיק "
"עכשיו אנחנו מגיעות לשם… למקום האמיתי…"
"שיהיה על ארבע מולי ויפתח את הרקטום ויקבל אותי.עד הסוף. אולי…"
"?"
"אולי גם אעשה ממנו כלבה? זה אפילו רעיון יותר טוב…"
"זה מתחיל למצוא חן בעיני… גם לזיין אותו בצורה משפילה, גם להתכלב עליו וגם לעשות ממנו נקבה… יצירתי!"
"אבל זה נראה כמו חלום שלא יתגשם…"
"מדוע לא? "
"כי איך נביא אותו… איך נגרום לו…"
"יש לי רעיון… מה שמו?"
"לבנזונה קוראים ינון… ינון סגל, אם אני זוכרת טוב…למרות שהייתי שמחה לעשות לו דיליט מהזכרון…"
"טוב… מאד מובן מדוע את רוצה למחוק אותו ויחד עם זאת מדוע את לא יכולה לשכוח"
"אההמממ. לצערי. אז איך נפתה אותו בלי שידע?"
"תשאירי לי את הארגון. האירוע הטיפולי הזה דורש קור רוח. הרי נקמה היא מנה שמוגשת קרה…"
חיפוש מהיר ברשת העלה את משרד עורך הדין הידוע סגל את סגל במרכז העיר.
שיחה קצרה עם המזכירה קבעה פגישה עם סגל הצעיר. "דיון מקדמי בעניין שיתבהר בפגישה " כמובן.
"אל תדאגי, שני. אני כבר אביא אותו למלכודת הדבש שנכין לו…"
כמה ימים אחר כך הגיעה אל סגל את סגל שירה, אשה שמתקרבת לגיל 40. גוף מדהים ומלא היטב. עיניים כחולות קרות שננעצו בסגל הצעיר. המחשוף העמוק לא השאיר הרבה סימני שאלה… החצאית השחורה שעטפה את האגן הרחב הייתה יכולה לעורר מחשבות ומזימות אפילו בסגל הזקן…
ינון השתדל להתרכז בכחול העמוק של עיניה אבל לא יכול שלא להביט מעט למטה יותר, אל השדיים המתעגלים שנלחצו מעלה עם כל נשימה… שירה התנשמה בכבדות נשימות עמוקות מאד, דוחסת את שדיה אחד אל השני, מודעת היטב לאפקט שלווה באפקט קולי צרוד ונמוך…
לאחר היכרות רשמית בלע ינון את רוקו וניגש לשלט להוריד במקצת את הטמפרטורה. פתאום היה לו חם…
"אני מקווה שלא קר לך מדי?* כשהוא פוער עיניים כששירה הסיטה את הז'קט והוא ניצב מול הפטמות המסתמנות בבירור, מזדקרות בקור. "קור רוח…" חשב בלחץ.
ינון היה בגילה של שני. עורך דין צעיר מאד שהשתלב מהר מדי בעסק של אביו המבוגר מאד. הוא לא היה נאה במיוחד אבל היה ברור שהוא אוהב את הגוף שטרח על טיפוחו שלוש פעמים בשבוע בעבודה נמרצת בג'ים. תרגול בג'ים גם איפשר לו להביט ב"נשים בעבודה", כמו שאהב. זה עשה לו את זה. נשים חמות, מזיעות. פעילות. חסרות נשימה…
שירה סיפרה לו סיפור קטן על לקוח בעייתי שטיפלה בו ולאחר שהטיפול הסתיים מטריד אותה ומפריע לה.
"אני מבין… וכיצד תרצי להמשיך?"
"הייתי מאד רוצה שהפגישה הבאה בינינו תהיה במשרד שלי…" אמרה בקול נמוך וצרוד כשהיא נשענת אל השולחן ורוכנת קדימה, חולצתה נמתחת בחוסר אונים בלחצם של השדיים… ינון כמעט נחנק. היה ברור שהעניין המשפטי רחוק ממנו הרבה יותר מאשר השדיים של שירה שהיו במרחק נגיעה. לעזאזל, חשב, אני יכול להריח אותה, להרגיש את חום גופה …
"בוודאי. בוודאי, גבירתי. אשמח לבוא"
"אתה יודע מה? אולי אין צורך? מבחינה משפטית…"
"לא, לא! אני עומד על כך!"
הפגישה נקבעה…
"בוקר טוב, מר סגל!"
" אין צורך ברשמיות הזו. ינון מספיק…" כמעט בלע את לשונו כשהביט בה פותחת דלת לרווחה ביד מורמת. חום המזגן הגבוה מדי לעונה לא הקל עליו.
היא עמדה מולו בשמלה שחורה קטנה.קטנה ומאד צמודה. לא היה צורך בדמיון. רק בעיניים פעורות לרווחה. שום קו של חזיה לא הפריע לשלמותם המתפרצת של שדיה. כמעט הכל היה גלוי. כשהסתובבה בהזמנה לא נאמרת של "בוא אחרי" הוא בא אחריה ברצון, משחרר את העניבה מהודקת. עיניו היו נעוצות באחוריה המתערסלים מולו. שם דוקא היו קוים דקים וברורים של תחתונים מינימליים שהובילו ממותניה לחריץ ישבנה המתעכס בכל צעד חתולי…
התיישבה באותה כורסה, כורסת המטפלת, מסמנת בידה על הספה.
"ובכן…" כיחכח במבוכה, מנסה לשמור על נימה מקצועית.
"שניה, אכין לנו משהו חם לשתות"
לעזאזל, חשב, משהו חם זה הדבר האחרון שאני צריך…
כשחזרה גילתה הבנה למצבו "כן… ההסקה פה לא מתפקדת היום כמו כמו שצריך (בדיוק כמו שצריך! חשבה) . אולי תשתחרר קצת. תוריד לפחות את הז'קט? את העניבה?"
הוא הזדרז לעשות כך בהקלה.
"המממ…" רב משמעות הביע את דעתה על חזהו הרחב
אגלי זיעה על מצחו נימחו ביד נבוכה.
"עדיין חם לך… לכן אני באה לכאן בלבוש מינימלי…"
"שירה… לא איכפת לך שאני קורא לך שירה?"
"קרא לי איך שתרצה, עמיתי המכובד… אני כבר אבוא…" ומבטה הביע את כוונתה.
"אולי נישאר בענינים משפטיים?"
וכשהוא מתבשל מולה בבישול איטי החלה לקשקש לו סיפור מומצא על לקוח מטריד והוא מקליט ורושם הערות.
"אני מבינה שזה מספיק כדי לבסס תביעה?"
"אני בספק, אבל נבדוק ונצטרך להחליט… אפשר בבקשה כוס מים?"
"ברור…" ונשימתו נעצרה כשהתרוממה, מיישרת את השמלה ההדוקה על ירכיה, מחליקה את הבד על ישבנה ועברה מולו, קרוב מדי…
כשחזרה לשבת השליכה את נעלי העקב, קיפלה רגל אחת תחתיה, מתרווחת ברכות. ירכיה הבהירות מולו הוציאו אותו משיווי משקל "אתה בסדר?"
"…כן"
רגליה התפשקו מעט, ידה ליטפה את צווארה והחלה לרדת לכיוון החזה.
"מדוע שלא תוריד את החולצה? יהיה לך נוח יותר… וגם יש לך חזה שלא צריך להתבייש בו…"
"אבל…מה עם יחסי עורך דין לקוח…"
" עם זה סיימנו. בוא נרים עכשיו את נטל הראיה…" בקול נמוך וצרוד
נטל הראיה כבר התרומם מעצמו…
"בוא אלי… סקסי שכמוך" פישקה לרווחה "אם כבודו רוצה…"
"מאד רוצה!"
"אבל יש תנאים מקדימים"
"אוכל לעמוד בהם…"
"לעמוד בהם? הבה נראה. כלל ראשון לעמוד בהם. על ארבע"
"בבקשה!" ירד לארבע על השטיח, גבו מתקער
"כלל שני: אתה מתפשט ומסיר ממני את התחתונים האלה" הצביעה בחיוך לתוך שמלתה, בין רגליה המתרחקות זו מזון
"בשמחה,שירה. יש עוד?"
"בודאי.אתה לובש אותם.רק אותם."
"היי! אני לא אשה!"
"אבל אני כן. ואני אוהבת גבר כמו אשה. האמת היא שאני אוהבת נשים. רק אשה יכולה להסב הנאה מושלמת לאחרת. רק אשה מבינה כל חלק ונקודה בגוף אשה…"
"אני מבטיח שאוכל להסב הנאה שלמה למרשתי!"
"אני סמוכה ובטוחה ביכולות הלשוניות של אדוני אבל עליהן להתבצע בתנאי שלי"
היה לה ברור שהוא יעשה הכל כדי לגעת בה. גם לו היה ברור שהוא יעשה הכל…
"רק רגע… אני רוצה לאפר אותך…"
עיניו היו מושלמות לאחר האיפור. הסומק הבליט את עצמות לחייו. השפתון להט באדום…
"איזה יפה…"
ידה על כתפו הבהירה שהוא יורד עכשיו. על ארבע, לאחר שהזדקף לצורך האיפור. התפשקותה על הכורסה הבהירה בדיוק מה עליו לעשות.
ידיו הרועדות בהתרגשות השתחלו לשמלתה וגילגלו במהירות את התחתונים מטה.הריח המם אותו…
"לבש!"
שארית בגדיו נעלמה והתחתונים הנשיים הזעירים התקשו לעטוף אותו.
"תן לי לעזור לך…" דחסה את אשכיו לתוך המשולש השחור, שכבר לא יכול להכיל את הזיין המרטט, מחליקה את הרצועות על ישבנו, לתוך החריץ ומסיימת במתיחה שמילטה מפיו אנחה
"לוחץ?"
"כן…"
"יופי…"
טיפה נצצה בקצה הזיין.
"רגע…" אספה בקצה האצבע וליקקה "לא מוותרת על ממתק"
"בוא…נראה מה מסוגל אדוני ללהטט בלשונו"
כמו כלב להוט זינק לתוך השמלה, דוחף את הבד מעלה, ידיו משוטטות על ירכיה, מטפסות ואוחזות את שדיה מבעד לבד ושפתיו מגששות את שפתיה בלהט, לשונו חופרת-
"היי! לאט! בעדינות!" ומשכה את התחתונים בחוזקה לתוך אחוריו כאילו עוצרת סוס במושכותיו.
אנקת כאב חנוקה נשמעה משם…
"עכשיו תמשיך!" כשעיניה נעוצות בגבו המתפתל מולה, ידיה מלטפות את שיערו שהתפרע ואגנה נלחץ אל אפו ואל פיו, כולו טבול בנוזליה הריחניים, ממלאה את החדר בריחה.
והוא המשיך. אפוף בירכיה, פניו טבולות בגופה, ידיו לשות את כל מה שיכלו למצוא בעיוורון, מגששות את בשר ירכיה, מחפשות את שפע שדיה, חופנות את אחוריה, כולו מרוכז בתוכה-
"אין לך שדיים אבל יש לך חור…" שמע לחישה באזנו
כנשוך נחש עצר. מבוהל.מנסה לחלץ את פניו. שירה התהדקה סביב ראשו בכח, דוחסת את פניו אליה. רגליה נכרכות על גבו. הוא היה נעול. אשכיו והזיין נחלצו מזמן מהתחתונים השניים אבל הרצועה מאחור משפשפת את הרקטום ללא הרף.
"זוכר? זוכר את שני? זה בדיוק מה שאמרת לה אז."
"איזה תחת יפה נהיה לך, זונה קטנה…" מחדירה בעדינות אצבע תחת הרצועה המשיחית ומושכת…
נאנק בקול חנוק
"זוכר את שני הקטנה, לא עבר כל כך הרבה זמן, זוכר איך לקחת אותה מאחורי אולם הספורט?"
רגליו מנסות לשחרר את הגוף.שירה היתה מספיק חזקה ומספיק כבדה.
"תן לי את היד…כן…" שני מכופפת את ידו לאחור וכורכת את אצבעותיו סביב הסטרפאון שמזדקר ממנה, מוכן לפעולה.מרוח כולו.
"לא…בבקשה…" נשמע בקושי
"אתה מבין היטב… מוכשר… אני שני הקטנה ואני עומדת לאנוס אותך."
ישבנו נע בפראות ללא הועיל.
"כן…תזיז את התחת היפה שלך…" חבטה מצלצלת בגלוטאוס מקסימוס מתוח העור ומרטט בחשש.עוד אחת, לאיזון על חברו, מרעידה את הגוף המטופח.
אצבע אכזרית מלטפת את הרקטום המכווץ באימה. "תכווץ, מתוק,תכווץ… ככל שתתכווץ יותר זה יכאב יותר…ושני רוצה להכאיב לך" מלטפת את הישבן הכואב.
אצבע קטנה מתמקמת בדיוק במקום- וחודרת פנימה בתנועה מהירה וממלטת ממנו אנחה קטנה "תמשיך לעבוד עם הלשון, עורך דין קטן! אל תזניח את החברה שלנו! היא לא תיתן לך ללכת עד שלא תסיים את הדיון הזה!" משתחלת החוצה וחודרת , מלווה בשתיים נוספות. שני מתענגת על כל רטט בישבן הבתולי.
יוצאת ועומדת מולו, זקופה. הוא פעור מולה כמטרה מסומנת, האיפור על פניו נמרח בדמעות עלבון יותר מאשר כאב. הוא לא רואה את עמידתה הזקופה, את הקליע המכוון אליו. את הזיין שהוא עומד לקבל. גופו נרגע מעט כששירה מלטפת את ראשו "שששש…. קבל כמו אשה טובה את מה שמגיע לך…"
שני מסיטה בכח את התחתונים המיותרים שזוחלים בישבן השרירים. מחליקה אותם לאורך הרגליים ומשליכה הרחק ממנה.
"מוכן?"
רעד עובר בו.
"אח…מתוק…אי אפשר להיות מוכן לאונס, נכון? איזה כף לקרוע את התחת הזה… עם היית מוכן זה לא היה אונס, נכון מתוקי?"
"נכון?!" מטלטלת בכף רגלה את אשכיו בבעיטה קלה שמקפיצה אותו
אנחת כאב נשמעת לאישור.
מתקרבת.מתקרבת. אוחזת בידה מוכוונת בדיוק… לוחצת.
הוא מבין שכדאי לו להרפות כי את הזיין הזה הוא יקבל כך או אחרת.
הראש נכנס לאט. ינון מתכווץ בכאב. הכניסה קרעה אותו. הכאב פעם ברקותיו. החדירה ממשיכה ללא עצירה. שירה מביטה בכחול ובחיוך לעיניה של שני שמרוכזת במשימה "לכי על זה… הוא שלך, התחת הזה"
כל הזיין בפנים. שני חובטת בידיה בשני הישבנים ביחד במין חבטת נצחון.
"כואב, מתוקה?" היא רוכנת מעליו, לא מעוניינת בתשובה.
מתחילה בתנועה המוכרת ומזיינת אותו בפראות. היא לא שם כדי ליהנות. היא כאן כדי לקרוע אותו. לזיין לו את הצורה. להכאיב לו. להחזיר לו.
"אל תבכי, זונה קטנה שלי…" לוחשת לו שירה
"תבכי!" מסננת שני מתנשמת במאמץ "תבכי! כמו. שאני. בכיתי. מאז!" כל מילה מלווה בחדירה מהירה, כוחנית.
הוא הפסיק להתנגד. גופו התרפה. הזיין שלו מיטלטל תחתיו בחוסר אונים.
שני נחלצת ממנו, מזיעה, נלהבת. סמוקה. מביטה בקורבנה משתחרר מהלפיתה.
כולו מרוח באיפור. עלוב. מתייפח בשקט.
"עזבו אותי… די… זונות…"
שני מחייכת אל שירה ונצמדת אליה, עדיין חגורה. שירה מחלצת אותה מהרצועות
"עוד לא גמרת, כלבלב…"
"די… מה עוד תעשי לי…מה???"
"אני? אני גמרתי לזיין אותך, כלבה עלובה. אבל אתה עוד לא גמרת, ינון סגל, עורך דין… עכשיו אתה תגמור ואנחנו נסתכל. כן. קח את הזיין הרפוי שלך ותתחיל לעבוד…היה נחמד לראות אם היית יכול למצוץ אותו ולתת עבודה בלשון המוכשרת שלך… כנראה שנצטרך להסתפק בעבודות יד?"
הוא מנסה לקום.לברוח ממאורת הלביאות הזו…
שירה דוחפת אותו במהירות לשטיח ומתיישבת על חזהו, מכוונת היטב את ישבנה אל פניו. שני מתיישבת על רגליו… רק ידיו חופשיות. והזיין…
"שמעת על סקווירטינג, שני?"
"שמעתי משהו…"
"אז הנה…" והיא מעסה בפראות את הכוס… ומתחילה להציף את חזהו… שתן לוהט זורם על בטנו בעוד הרקטום שלה נושק לפיו…
"גדול שירה! ענק!" שני לוקחת את ידו ומניחה על הזיין "תאונן!" היא מצווה
אין לו ברירה ובתנועות נואשות הוא מעורר את עצמו לזיקפה שמאפשרת משהו כמו אוננות… הנשים מקרבות ראשיהן לנשיקת נצחון, כמו גשר מעל היצור המעונה שתחתן "כן, ינון… כן… תגמור…" והוא שופך בעליבות מסכנה מחוסר ברירה… רוטט לרגע ונשאר חסר אונים.
"רוצה את החומר שלו?" שואלת שירה כמעט בגועל
"לא… ואת?"
"ממש לא"
הן קמות ממנו ולסיום שירה חופנת את הטיפות ומורחת על פניו הסחוטות.
"תיהנה!"
כמו גנב שנתפס הוא מתלבש בשקט ומתחמק החוצה, ממלמל קללות חנוקות כשהן עסוקות אחת בשניה ומתלקקות בהתלהבות של חתולות שבעות, לא שמות לב אליו…
המעגל נסגר.
המנה הוגשה קרה- והוא אכל אותה. בכל מובן ובמלוא המשמעות…
(גמרנו שלב. המעגל נסגר. הוא קיבל את שלו. היא יכולה להמשיך הלאה… לאן? מה קורה לשני?)
דחוף המשך, עוד פנטזיות וסטיות.
המשך דחוף, עוד פנטזיות וסטיות