ישבן בחוטיני

הטיטנים ואפרודיטה – חלק י' + יא'

סיפור מאת קוסמופוליטנית

לתחילת הסיפור

התערבותו של כרונוס

חלק י'

לזמן איכות משלו. הורי השלימו עם בחירתי. נפגשנו רק בביתם, לעולם בלי ג'. אחיותי נפגשו איתי בדירתנו, כאשר ג' יצא מהבית או שנפגשנו בבתי קפה. בשנה וחצי כמעט של חיים משותפים למדתי חיים שלמים. נותרו לו חברים בודדים. חיינו בבדידות כפוייה. סדר יום מוקפד שתמיד מתחיל עם מגע מיני. לפני יציאתי לבסיס. לכל יום בשבוע המגע שלו. ראשון אני יורדת לו. שני ווגינלי. שלישי אוננות. רביעי הוא יורד לי. חמישי מחוץ לבית. שישי אנאלי. שבת מנוחה. היו הפוגות, היו גם שינויים, היו צהריים וערבים שבהם עינג אותי כי לא הספיק לי או שעינגתי את עצמי. היו סדנאות למידה עצמית משותפת של מין טנטארי.  למדתי על חייו עם אשתו, על חברותם מגיל התיכון. על התנסות בקומונות היפים בארה"ב. על סמים פסיכודליים ועל מיניות חסרת עכבות וחסרת בושות. למדתי על פרדתו מאשתו בגיל 50 כאשר נפטרה מסרטן אלים במהלך, קצר ואכזרי. למדתי על עצמי, לימד אותי על עצמי. למדנו ולימדנו עצמנו. "ופשוטים ופשוטים, הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב".

ביום שני בבוקר שגל אותי לאט, בנינוחות, אני מתחתיו מגרגרת כחתולה, מניעה את אגני בתנועות מעגליות, איטיות, מתרגלת כיווץ שרירי רצפת אגן. ג' מעלי, כבד, חם. מנשק אותי בריפרוף. איני ממהרת כלל. איני ממהרת לגמור, יודעת שיתמיד. מתרגלת שוב ושוב שרירים שונים. ג' מחייך, "את צריכה מאמן כושר". "כבר אמרתי לך, אני אחליט מה אני צריכה ומתי". האלוהות שלי צריכה רק את האיבר האהוב, אני חושבת לעצמי. "תפסיקי לחשוב על האיבר האלוהי שלך כל הזמן. נצטרך לחשוב מה תלמדי אחרי השיחרור". "ג'", אני נוזפת בו, "תפסיק להשוויץ בקריאת המחשבות שלך ותתחיל לתת עבודה". ג' מעט עצל, מתגלגל על הגב ומבקש פינוק. אני עולה עליו, מחדירה את אברו, גוהרת לשידה ומורחת קרם לחות על אצבעו. "אני אפנק אותך בתנאי שתפנק אותי". מנחה את ידו על ישבני הקטן, הנחפן כולו בכף ידו. ג' מחדיר לאט את אצבעו לישבני. אני נאנחת בריגוש, מאיצה את פיתולי אגני משקיעה את אברו בתוכי עד השורש. ידו השנייה מרפרפת על פיטמותי בתנועה מסונכרנת עם תנועות אגני. אני לא צריכה לגעת בעצמי, אלא מגיעה לאורגזמה ווגינלית חמה. אגנו נדחק כלפי מעלה בתנועות קצרות. אני מתכופפת לנשק אותו ואומרת לו "כן, צריך לחשוב מה אעשה אחרי הצבא. אולי אהרה לך". המחשבה על הפרייתי מייחמת אותי מאוד. גם אותו. אני מתחילה לדהור עליו בקדחתנות, גופו מתקשה, אצבעו חופרת בישבני, "כן, אתה תזריע אותי" אני גונחת ועם המחשבה הזאת אני מתפוצצת אל תוך אורגזמה, נוספת. ג' גומר עם חיוך של צ'סייר החתול על פניו. 

יום שני בערב, ג' יצא להליכה בפארק הירקון. עשר בערב, אני מתפנקת לבדי בבית. דפיקות בדלת, אני פותחת את הדלת. שוטר ושוטרת "שלום, זה הבית של ג'" הם שואלים. "אני לא מספיקה לענות "את הבת או הנכדה שלו? אמא או אבא נמצאים?" מבולבלת אני שואלת "למה, מה קרה?" הם שואלים שוב אם אני הבת או הנכדה. "לא" אני מתפרצת "אני בת הזוג שלו, מה קרה?" מתוך ערפל אני שומעת את הסברם. מצאו אותו מוטל על ספסל בפארק. מת. 

הם בכלל לא מתחילים להבין את עוצמת האובדן. התקשרתי לעורך דין. הוא הבטיח לטפל במה שצריך והוסיף "כשתתפני דברי איתי, יש הרבה עניינים להסדיר". עיון במחשב המשטרתי מעלה את החקירה גיל 18, מעלה את זימוני לבירור מחוף פלמחים. מסתבר שהקצין שיקר והאירוע כן נרשם. המשטרה, בהעדר קרובי משפחה שיתנגדו, מבקשת צו נתיחה לאחר המוות. חושדים שהרגתי אותו. סיבת המוות התבררה בנתיחה – מיפרצת. 

אני יושבת שבעה לבדי. הורי ואחיותי מגיעים. שלשה חברים וותיקים של ג' מגיעים. שתי חברות שלי. המפקדת שלי, אכולת סקרנות ואיתה שניים שלשה חיילים מהיחידה. אני מתבוננת בדירה דרך העיניים שלהם. דירה מיושנת, עמוסת ספרים, תקליטים ודיסקים. אני קוראת את מחשבותיהם…תפסה זקן עשיר, אז כאן הם הזדיינו. מעניין אם גם על השטיח. 

רוב הזמן אני עם עצמי. בדיבור פנימי. "אח כמה צחקנו אי פעם, ראשי המתולתל כה הזהיב, היה לימים איזה טעם, של עץ תפוחים באביב", מתנגן השיר בראשי.

להלוויה, אגב, לא הלכתי. חסכתי מעצמי את הסבל הזה. כל ערב כשאני נכנסת למיטה שטופת דמעות אני משחזרת כל מגע בכל מקום, אבל מתמקדת בנשיקה הראשונה ובמגע הראשון של אברו האהוב באברי האלוהי.

כרונוס הרג את הטיטאן שלי. נותרתי אפרודיטה, לבדי. כבולה ומשוחררת גם יחד.

חשיפה לאחור וסיום

חלק י"א

לא הייתי כנה לחלוטין. לא רציתי שדברים מסוימים יטו את שיפוטכם. רשמתי בתחילת הדברים שבגיל 25 כלל אינני עשירה. זה לא נכון. לא רציתי שתחשבו שכסף היה מוטיב או מטרה בקשר. 

הקשר היה כולו מבוסס על ארוטיקה, שהתפתחה לקשר רוחני ואחר כך רגשי.

הסתבר שג' הכין צוואה, ללא ידיעתי. הוריש לי את כל רכושו. התנהל משפט קצר, קשה, מתועב ונוקב. דודניו הובסו ללא תנאי. הסתבר שג' ואשתו רכשו דירות זולות במיוחד בתחילת גל העלייה מרוסיה, אבל חיו בצניעות. קיבלתי בירושה עשר דירות וקרנות ההשתלמות והגמל. למדתי מג' שיטה, קפדנות ודיוק. העורך דין, אחרי התמקחות קשה, קיבל שותפות איתי בחצי דירה ועמלה קבועה מכל חוזה שכירות חדש שערך. פתחתי פקדון חסכון על שם כל אחד מחמשת ילדי דודניו. רציתי שבהגיעם לגיל 18 תהיה להם תפנית חיובית מכל הרעל שיורעלו במשך השנים. הכנתי מכתבים מפורטים. עורך הדין שלי, שעדיין מביט בי במבט נכלולי ומגורה, ידאג להעביר אליהם, כל אחד בבוא הזמן. לא שכחתי את אחיותי, שלא הפנו לי עורף. כל אחת קיבלה דירה על שמה.

התפניתי לחיי. למעט מטבח חדש ומודרני השארתי את הדירה כפי שהיא. סטוצים מזדמנים בטוחים שאני גרה בדירת סבא שלי. לאחר תואר ראשון ושני במקביל, אני כיום דוקטורנטית בטכניון, מצטיינת נשיא. אחד ממורי, פרופסור אמריטוס בגמלאות, חבר וותיק של ג', ממתין לי בסבלנות. הוא אינו יודע שימתין לנצח. המצבה שלי לזכרו של ג' היא הזקנים האנונימיים שאני מתענגת על גופם ומתירה להם לשגול אותי. הם כלל אינם יודעים שמטרת קיומם היא להיות מצבה חיה לג'. ועדיין, בדיבור הפנימי שלי, מתנגן השיר "ואם יהיה ותבואה, שנית פה ברחוב לעבור, תזכור כי בבית מרגוע, תזכור כי דולק בו האור. תבוא אם תרצה כמו פעם, דבר לא צריך לחדש, אין צורך בבכי וצער, סליחה לא צריך לבקש".

יום אחד, בקרוב, דוקטורנט צעיר, חינני, עם זיק קבוע של הרפתקנות בעיניים, יתחיל איתי. אני חושדת שהוא כבר מהרהר בכך. אני אדאג שזה יקרה. אני גם יודעת איך…

3 מחשבות על “הטיטנים ואפרודיטה – חלק י' + יא'”

  1. את כותבת היטב: העלילה, התאורים, העברית. תענוג לקרוא.
    סיפור מעולה בלי קשר להיותו גם סיפור ארוטי מעולה, מאוד מקווה שאת כותבת ומפרסמת לא רק ארוטיקה, יש לך את זה.

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)