הזיון הסודי שלי

אני מתעוררת בבוקר ורוצה סקס. יש לי ימים כאלה לפעמים, שהחרמנות הופכת אותי מהבחורה השקטה והרצינית שאני בד"כ לחיית מין מורעבת. “איפה הגבר שלי…” אני ממלמלת לעצמי. אבל גיל, החבר שלי, כבר לא מתחת לשמיכה. אני חושבת שרעש המיים במקלחת העיר אותי. הזרם נפסק וגיל חוזר לחדר השינה נקי ורחוץ ועירום לגמרי, משפשף את התלתלים השחורים הקצרים שלו במגבת שמסתירה את פניו. אני מסתכלת על הכתפיים הרחבות, השרירים העגולים של הזרועות, הפס הדק של שיער על הבטן, למטה אל הזין המפואר שלו, שעוד לא מחליט אם לוותר סופית על זקפת הבוקר.
"הי בייבי…” אני אומרת בקול הכי סקסי שלי.
"הי מותק…” הוא זורק את המגבת על הרצפה ובא לתת לי נשיקת בוקר טוב.
יש לו טעם רענן של משחת שיניים וריח מגרה ששום אפטר שייב לא יכול להסתיר ממני. אני תופסת לו בישבן ומושכת אותו אלי, הזין שלו מתקשח מיד.
"אה…” הוא נאנח מבעד ללשוני ולשפתי "לא, סיגלי… אני נורא רוצה… אבל… בפרוייקט… חשוב… רק השבוע…” אני מצליחה לקלוט כמה מילים בזמן שאני מתרכזת בעיקר במשמוש האיבר הזקור שלו.
"רק עוד קצת…” אני מתפנקת "שיהיה לי על מה לפנטז כל היום בעבודה…”
"אני חייב לזוז סיגלי, אני חוזר מאוחר היום אבל נחגוג בלילה, טוב?”
טוב. אני משחררת אותו, מלטפת במבטי כל חלק וחלק מגופו השחום כשהוא נארז בבגדים וחומק ממני. עד הערב. אני מכניסה יד לתחתונים שלי ומלטפת את עצמי ליטופי ניחומים. הכוס שלי כך כך רך וחם, לגיל אין מושג איזה זיון בוקר הוא הפסיד עכשיו. אני מרימה את הגופיה ביד השניה ונותנת לציצים שלי לנשום. קרירות הבוקר באויר אחרי החום של השמיכה מעמידה לי את הפטמות והן נראות כמו שני ממתקי שוקולד עם אגוז קטן בקצה. “מסכנות שלי" אני חושבת "כל היום תהיו סגורות בחזיה ואף אחד לר ישחק איתכן". אני מתגרה מעצמי נורא וממשיכה לאונן במרץ, אבל גם אחרי שאני גומרת אני לא נרגעת. אני רק יותר חרמנית.

אני יוצאת מהבית מאוחר, החזיה החצי שקופה מלטפת אותי מתחת לבגדים. זה השרב הראשון של האביב, רוח חמימה ויבשה מחליקה לי על העור ממלאת אותי בתחושה של חופש. בדרך לעבודה אני עוצרת בספונטניות בחנות הבגדים של ויקטור. בא לי לקנות שמלה. אצל ויקטור אני תמיד מרגישה סקסית, ויש לי הרגשה שהוא מפלרטט איתי קצת יותר מהקונה הממוצעת. אני נכנסת ויוצאת מתא ההלבשה, מתלבשת ומתפשטת, בזמן שויקטור מציע לי כל מיני שמלות ויודע בדיוק מה אני אוהבת. אני מתחילה לחשוב ברצינות על אחת מהן והולכת לחזור לבגדים הרגילים שלי. אני מתחילה להתפשט ומתמתחת לפתוח את הרוכסן בגב. אני יכולה גם לבקש שיכנס לעזור לי. אני אסובב אליו את הגב בחושניות, הוא יניח אצבעות מיומנות על הרוכסן ויפתח אותו לאט. הוא יחשוף גב, ומותן, וישבן. כתפיה אחת תשמט הצידה. הוא יתקרב אלי מאחור, אלי כדי להרים אותה, אולי כדי להוריד את השניה, וזקפה שאין לטעות בה תצמד אל ישבני החטוב. ואז מה? אני לא יודעת. קשה להמשיך מכאן, מאחורי וילון דק בתא הלבשה של חנות עם קיר זכוכית באמצע היום. אני פשוט אוריד לבד את השמלה ואתלבש. במחשבה שניה היא כזו אורירית ואביבית ונעימה על הגוף, ואני באמת נראית בה נהדר. אני סוגרת אותה בחזרה ויוצאת לשלם.

אני שטופת מחשבות זימה גם בעבודה ואני שואלת את עצמי אם אפשר לראות את זה עלי. נדמה לי שכל הלקוחות הגברים שלי נחמדים אלי במיוחד. הכל הולך לי מצוין היום ואני מרגישה נורא מוצלחת. פגישה אחרונה בשעה די מאוחרת, אני עוד נשארת בחדר שלי לסדר את הניירת, לרשום הערות ולסגור עינינים. סוף סוף הביתה, אני אראה לגיל את השמלה החדשה שלי, הוא יוריד אותה ממני בשתי שניות והכיף האמיתי יתחיל. התיק שלי על הכתף, יד על דלת המשרד – נעולה. מבחוץ. הכפתורים של האזעקה מהבהבים במקצבים חשודים. לאאא! טלפונים למזכירות, למנהל התפעול, למודי הבוס שלי, לכל העולם. פחות או יותר כל מה שיכול להשתבש אכן משתבש והדלת אל האושר נשארת סגורה. ומה עם האורגזמה שלי? שמבעבעת בי מהבוקר, שמחכה לי בבית בשלה ועסיסית? מה איתה? מה איתי???
"אני מצטער, נשמה", מודי אומר לי בטלפון אחרי שעה של בלאגנים. יש כמה מזרני יוגה וכרבוליות שנשארו מהשי לחג שחילקנו היום, יכול להיות שלא נצליח להוציא אתכם משם עד הבוקר"
"מודי, לא!” אני מתיאשת "אתה לא יכול להשאיר אותי כאן לבד!”
"אה, את לא לבד" הוא עונה ברוגע "גם ברי קרביץ במשרד עכשיו. אבל את תצטרכי לעדכן אותו. ראיתי כמה את יפה היום, עליך הוא לא יצעק כשתספרי לו"
הקרדיט מגיע למודי. גם בשעת משבר הוא לא שוכח להחמיא. מוציאה את הנייד להתקשר לגיל, ומוצאת הודעה: הי מותק, הגעתי הביתה הרוס והלכתי לישון, מצטער שלא הצלחתי לחכות לך… לילה טוב" אני דווקא מכירה שיטות מעולות להעיר אותו. לא הלילה.

בחור טוב ברי קרביץ. כבר חצי שנה עובד בחדר לידי, אבל לא ממש התחברנו. שנינו עובדים מפגישה לפגישה ולא יוצא לנו בעצם להתראות רוב היום. בבוקר אני מציצה לחדר שלו, אומרת בוקר טוב וממשיכה הלאה. שיחות קצרות על שום דבר כשלפעמים שנינו פנויים באותה שעה. אבל כבר בהתחלה החלטתי שאני מחבבת אותו. לא יודעת למה, מסתבר שבצדק. הוא מפגין גישה חיובית מפתיעה לקטסטרופה שנפלה עלינו, ומופיע בדלת עם בקבוק יין שנשאר מהרמת כוסית לפסח. הוא מוריד את החולצה המכופתרת ונשאר בטי-שירט לבנה. עכשיו יש לי זמן לבחון אותו ביסודיות. הוא מוזג את היין לשתי כוסות פלסטיק, מגיש לי אחת ומתישב מולי. עור בהיר, שיער אפור קצוץ. אף מחודד קצת, שפתיים דקות, רמז לזיפים. יש לו מבנה גוף רזה, אבל במבט שני אני רואה שרירים ארוכים וגמישים, חזקים בלי לעשות רוח. כשהוא מתכופף אלי אני רואה את השיער על החזה שלו, גברי ומחוספס. האצבעות שלו ארוכות וגרמיות, כמו של פסנתרן, ואני נוגעת בהן ברפרוף כשאני לוקחת ממנו את היין. נעים.

אנחנו יושבים על הרצפה ושותים מהיין הזול. השלמנו כבר עם מר גורלנו. שיחת החולין גוועה וכל אחד עסוק בהרהוריו. ברי משחק באצבעותיו בפקק השעם והבקבוק מונח בינינו. אני מרגישה כל כך לבד. בלי לחשוב אני שותה את שארית היין, מניחה את הבקבוק על צידו ומסובבת. עוד לפני שהבקבוק עוצר אני שואלת
“נו ברי, אמת או חובה?”. אני יודעת שזה אינפנטילי. אני יודעת שזה דבילי. אני די בטוחה שאצטער על זה אח"כ אבל אני רוצה להתקרב אליו וזה הכי טוב שאני יכולה.
"אמת" ברי עונה
"איך זה שאתה מריח כל כך טוב בשעה כזאת מאוחרת?” אין לי מושג מאיפה באה השאלה הזאת.
"…הייתי צריך לצאת לדייט היום, קפצתי לכאן בדרך לסגור כמה ענינים". שתיקה.
"באסה" אני מזדהה מעמקי נשמתי.
"באסה" ברי מסכים. "תורי. אמת או חובה?”
"אמת"
"למה את לא אוהבת את רוד סטיוארט?”
???
"מה?” אני לא מבינה איזו מין שאלה זאת.
"לא שאני מת עליו, הוא די משעמם, אבל שמעתי אותך אומרת משהו למרינה פעם, שאת לא מסוגלת להקשיב לו, וזה נשמע לי מוזר".
למה הוא זוכר שאמרתי את זה?
"אהה… נו… אני יודעת…" אני מגמגמת. " הוא פשוט תמיד מזכיר לי סיפור קצת מביך… לא חשוב…”
"אמת זה אמת, גם ובמיוחד אם זה מביך" הוא מתעקש בחיוך.
אמת זה אמת, אני אומרת לעצמי. אלה החוקים. הוא רוצה לדעת? אז אני אספר לו. למה לא.
"זה מזכיר לי את הפעם הראשונה שמצצתי למישהו" אני יורה. “זה היה באוטו שלו וקסטה של רוד סטיוארט ניגנה ברקע. זה מה שזה מזכיר לי".
אני רואה את האזניים שלו מאדימות בקצה השני של החדר.
"עכשיו תורי" אני לא נותנת לו להתאושש.
הוא יושב על הרצפה, גבו שעון אל הקיר, רגליים מקופלות לפנים, מרפקים על הברכיים, אחד ישר והשני מכופף. הוא כל כך רחוק ופתאום אני כל כך רוצה שיגע בי. סתם ייגע. לא יותר מזה, באמת. הרי גיל מחכה לי בבית. טוב, לא ממש מחכה, הוא הלך לישון, אפילו לא יודע שאני פה. זה רק אני או שנורא חם פה?
"אמת או חובה?” אני מנסה לחזור לעצמי.
"חובה" ברי עונה.
"תראה לי את הזין שלך" בא לי להגיד לו. אבל במקום זה אני אומרת "בא לי מסאז'. בוא למשמש לי את הגב כמה דקות".

אני נשכבת על הבטן, משתדלת להסתיר את הרעד שעובר בי. ברי קם ומתישב לידי. צמוד. הוא מניח עלי כף יד חמה. צמרמורת. אני יודעת שאסור לי אבל כל הגוף שלי רוטט מבפנים, משתוקקת כולי לנגיעה. כפות הידיים של ברי עוברות על גבי בשקט ובבטחון, יודעות בדיוק איפה להשאר, איפה להמשיך, מעירות בי כמיהה עמוקה. הפטמות שלי מתחככות דרך הבגדים בחספוס של מזרן היוגה, מוסיפות עוד ריגוש בלתי צפוי. אני מתמכרת למגע שלו, חולמת על הגוף שלו, חצי מקווה חצי פוחדת שהוא יכול לקרוא את מחשבותי כשהוא נוגע בי. עברו כמה דקות. הידיים הלכו אבל החום שלהן עוד איתי. ברי עדיין יושב לידי. צמוד אלי. ירך נוגעת בירך.
"סיגל?”
אני קמה לאט. נזהרת לא לנתק מגע. בלי לחשוב מסתכלת ישר אליו. בזוית העין אני קולטת את הזקפה האדירה במכנסיים שלו. הוא רואה שראיתי ומחייך חצי חיוך.
"אמת או חובה?” הוא שואל בשקט.
והריח הזה שלו, למה חייב להיות לו כזה ריח משכר של גבר, הוא מבלבל אותי לגמרי…
"חובה" אני שומעת את עצמי עונה בקול צרוד.
בלי להגיד כלום הוא לוקח את ידי ומניח אותה על הזין שלו. ממשיך להישיר מבט. לעזאזל לעזאזל לעזאזל, אני חושבת. אני רוצה אותו, אני רוצה אותו עכשיו.

התשוקה פורצת מתוכי בבת אחת. כל חלק בגופי מתחיל לפעול על דעת עצמו אבל איכשהו כולם מתואמים לתנועה אחת. אני מצמידה אותו אלי בכח, בטן לבטן, פה לפה. שנים שלא הרגשתי שפתיים חדשות, זרות, לא מוכרות. אני טועמת ומלקקת ומוצצת את השפתיים את השיניים את הלשון התאוותנית שבא לקראתי. דפיקות הלב שלנו ממלאות את כל העולם, ידיים נשלחות, נואשות , מגששות מתחת לבגדים, לתפוס עוד חלקת עור,למשש, ללטף, לכבוש עוד ועוד. החולצה של ברי מושלכת הצידה ואני מעבירה את אצבעותי בשיער הפריך שלו. ברי דוחק אותי עם הגב לפוף, מפשיל לי את השמלת אל מעל החזה ומשחרר את הציצים שלי לחופשי. הוא מנשק אותם, מוצץ ומלקק, כמעט נושך ושוב מרפה. חוטים עדינים מחברים את הפטמות שלי לדגדגן וזרמים רכים של עונג נודדים דרכם. אני מרגישה את הדם שלי גועש ויודעת כמה אני נהית רטובה בין הרגליים. גם ברי מרגיש את האש שבוערת שם ושולח יד לגעת בה. האצבעות מחליקות במורד הבטן, לתוך התחתונים, לתוכי. “איזה כוס רותח יש לך" הוא מתנשף לי באוזן ואני מתחילה לפרום את כפתורי מכנסיו, אבל די קשה לי להתרכז כשהוא מעסה את הדגדגן שלי בתנועות מעגליות והפה שלו עוד משתעשע לי בפטמות. גבי מתקשת ואני מתמסרת לגלים של עונג, עד שאני לא יכולה יותר להתאפק, אני רוצה את הדבר האמיתי. אני מעיפה מעלי את שארית הבגדים ומתגלגלת מעליו. מקלפת את הג'ינס שלו בבת אחת יחד עם הבוקסר. הזין שלו כל כך גדול ויפה, אני נותנת לו ליקוק ארוך מהבסיס עד הקצה ואז מכניסה את כולו לפי ושומעת את ברי נאנק בהנאה. הטעם שלו מחרמן אותי בטירוף. אני עולה אליו מתנשמת. “תגיד לי שזה קונדום שראיתי בכיס שלך”. תפילותי נענות. אני מפשקת את רגלי מעל ברי ומחדירה אותו אלי לאט. רוצה להרגיש כל מילימטר של עוצמה וחום. אני רוכנת אליו ולוחשת "אני מתה על הזין הענק שלך". אני נשארת קרובה אליו, זזה לאט. קדימה, אחורה. קדימה , אחורה. מתענגת על הזין שלו בתוכי, הפטמות שלי מברישות לו את החזה ומוסיפות לי עוד צמרמורות לגוף. הזין של ברי קשה כמו סלע ואני מיישרת מרפקים ועולה לאט למעלה. ברי נושם בכבדות "עכשיו תזייני אותי סיגל, תזייני אותי, אני מת לראות אותך גומרת". אני מגבירה קצב ומרגישה אותו חודר אלי יותר עמוק, מגרה את כל הנקודות הסודיות של הכוס שלי. הוא תופס לי חזק את הישבן, לא מוותר על אף פירור של חיבור בינינו, ואני כבר לא לגמרי שם, מרוכזת רק בעצמי, בהנאה שלי, בקצב המדויק של הזין שנדחק לתוכי בכח, בצמרמורות שהולכות ומתגברות, הולכות ומתנקזות לנחשול אדיר של עונג.

אני לא רואה כוכבים. אני לא רואה כלום. אני לא פה בכלל ואני עפה בעולם אחר בלי שם. אני ים סוער של תשוקה, אני אלילת מין מיתולוגית. אין לי מושג כמה זמן זה נמשך או כמה חזק אני צועקת, אני מתפוצצת מבפנים וכמעט קורסת. אני פוקחת עיניים בדיוק בזמן לראות את הפנים של ברי מתעוותות באקסטזה, שומעת אותו גונח כמו רעידת אדמה, מרגישה אותו רועד כולו וגומר בעוצמה. הוא קופא לרגע, ונמס יחד איתי לשלולית קטנה וחמימה של מתיקות.
"וואו" ברי לוחש לי כשהוא חוזר להכרה חלקית.
"וואו" אני מסכימה, צוחקת.
"את הכי גדולה בעולם".

לאט לאט אנחנו חוזרים לנשום. אח"כ הבהוב של טלפון מהפינה. מנהל התפעול מודיע שחיל הפרשים בדרך לחלץ אותנו. שנינו קצת בהלם. קמים, מתלבשים. הוא עומד מולי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי עכשיו, כמעט באה ללחוץ לו את היד וללכת.
"בואי הנה" הוא מושך אותי אליו ומחבק אותי. “את מדהימה, את יודעת?”
אני מהנהנת לתוך הצואר שלו ומתחילה להבין מה עשיתי. מה עם גיל? אני לא יכולה לאבד את גיל.
"אני מקווה שהחבר שלך יודע איזה בחורה מדהימה יש לו בידיים" הוא כאילו שומע אותי מבפנים.
אני מרימה ראש, מסתכלת עליו מקרוב.
"הוא יודע." הוא מדהים בעצמו, אני אומרת לעצמי. “ואני מקווה שהבחורה החדשה שלך תדע בקרוב מאוד איזה בחור שווה יש לה" אני מוסיפה בחיוך.
"אוי הלואי, הלואי" הוא מחייך. “תחזיקי לי אצבעות?”
"בטח" אני אומרת. באמת.
קרקושים מתכתיים נשמעים מכוון המסדרון. אנחנו גונבים עוד נשיקת פרידה והולכים איש איש לדרכו. גיל עדיין ישן כשאני מגיעה הביתה, אני מחליקה למיטה לצידו. יום אחד, כשנהיה ממש ממש זקנים, אולי אני אספר לו מה קרה לי הלילה.

קרדיט על הסיפור לאתר המת יחסים אסורים

מחשבה 1 על “הזיון הסודי שלי”

  1. סיפור מדהים.
    התחברתי, ובדמיוני הייתי שם מביט בכם, סופג כל רגש כל טיפת עונג.
    תודה לך אלופה 🙏

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)