מאת: מר נווג'ה בפייסבוק
הפעלתי את הג'י-פי-אס לביתו של ג'ורג' הזקן. הדרך לביתו היתה דרך אספלט צרה למדי המאפשרת בקושי מעבר של שתי מכוניות. בכל הדרך לביתו נתקלתי בשתי מכוניות, ושתיהן המתינו בנימוס המתחייב בצד הדרך בזמן שעברתי לצידן בזהירות, על מנת לא לפגוע בהן. בעלי המכוניות סימנו במעין הצדעה ותודה על נסיעתי האיטית ואני הצדעתי ונופפתי לאות תודה בחזרה. לבסוף הגעתי לבית עץ, עם מרפסת. כצפוי ג'ורג' הזקן ישב בחוץ על כסא נדנדה, מביט במכונית שלי מתקרבת לחצרו.
כיביתי את מנוע המכונית, והשקט ששרר סביבי היה מפתיע, למעט חבורה של ציפורים מצייצות על עץ ענקי, השקט היה ניכר, בולט אפילו. ג'ורג המשיך להביט בי יוצא מהמכונית, לא זע ולא נע, כאילו ראה מספיק אנשים בחייו ואילו אני רק עוד מטרד אחד בדרך.
התקרבתי למרפסת ושאלתי: "האם אתה ג'ורג'?"
הוא המשיך להביט בי, פיהק לרגע, גירד את ראשו ואמר בקול מעושן "ומי רוצה את ג'ורג'?"
"שמי שי, סוכן הבתים שלח אותי לגבי הבית המוצא למכירה ביער" עניתי לו.
"אהה, בית התענוגות"
הוא שוב עצם את עיניו לרגע, ושוב פקח אותן והמשיך:
"למה תרצה לקנות את הבית הזה? הוא במצב גרוע, רקוב ביסודותיו, ואף אחד לא גר בו שנים רבות, כל מי שחשב לקנות את הבית התחרט".
"אני אדם רב אתגרים", עניתי לו, "אני אוהב לקחת משימות בלתי אפשרויות ולפתור אותן" עניתי לו באופטמיות, מנסה להשרות עליו את רוח הסטארטאפיות הישראלית שרוחה נושב עדיין מעלי.
"הבית הזה שונה, יש לו הסטוריה מרחפת עליו, קללה".
"מה כוונתך קללה?"
"אבל היו לו ימים טובים" נאנח ג'ורג', לא מצליח לשחרר לי את המילים שאני זקוק ממנו.
"היית ילד אז?"
"כן, הייתי ילד, נולדתי ב 1928, ואבי היה נהג ההסעות של הבית"
"מי התארח בבית?" שאלתי
"אל תשאל, אבל אם אתה מתעקש לדעת, היו שם אנשים חשובים מאד, ממש VIP, פוליטיקאים, שחקנים ידועים".
"ומה הם עשו שם?"
"הייתי ילד אז, אך המקום הזה ביגר אותי, הייתי מתלווה לאבא שהיה אוסף את הידוענים מתחנת הרכבת. הם היו מגיעים לתחנת פיג'און פורג'".
ג'ורג' עצם רגע עיניו מנסה להיזכר.
"הייתי יושב בכסא הקדמי ליד אבא, בזמן שאספנו את האורחים ונהגנו איתם את מחצית השעה לבית ביער. באופן מפתיע תמיד התארחו שם גברים. איני זוכר נשים מתארחות שם, רק גברים"
"האם אתה רומז שמקום האירוח היה אולי בית בושת?" שאלתי.
ג'ורג' חיוך וענה לי: "אני לא שם תגיות על המקום, אני רק מציין לך עובדה, תקשיב לדבריי ותסיק את מה שהבנתי כמה שנים יותר מאוחר. אני זוכר שכשאבא היה מגיע עם המכונית לחניית הבית, הוא הכניס את המזוודות של האורחים יחד עם אחד העובדים בבית הזה. אני הייתי מתגנב למטבח ומקבל מהטבחית עוגיות. לפעמים הייתי נכנס לחדר הסלון ורואה שם נשים מתרפקות על גברים. שנים לאחר מכן הבנתי שהן אולי נשים מקצועיות, אך ב 1935 הייתי ילד בן שמונה והזיכרון היחיד שלי היה חדר מעושן ממקטרות וסיגריות שתיאבתי את ריחן. הנשים היו עסוקות בקירקור סביב הגברים, התיישבו קרוב מאד אליהם, והגברים חיבקו אותן. מידי פעם הייתי רואה זוג נעלם במעלה המדרגות לאחת הקומות העליונות, מידי פעם ראיתי זוג חוזר. אבל היתה אוירה של הילולה באויר, של דיבורים וצחוקים ושל מוסיקת פסנתר מנוגנת בידי אמן ג'ז שחור"
ניצלתי את פסק הזמן כשג'ורג' לגם כוס מים ושאלתי אותו "אז המקום כנראה היה באמת בית בושת".
"זה היה הרבה מעבר לזה" גנח ג'ורג' במעין כעס.
"באחד הביקורים שלי במקום שמעתי נשים גונחות גניחות הנאה מהקומות העליונות, אך יום אחד כשהייתי במטבח, שמעתי קולות מצוקה מהמרתף"
"מה זאת אומרת קולות מצוקה"
"שמעתי את הגניחות חזקות מאד, שנשמעו לי כאילו מכאיבים לאחת הנשים"
"ומה עשית"
"שאלתי את אבא, למה מכאיבים כאן לנשים"
"ומה הוא ענה?"
"אבא אמר לי שזה לא קריאות כאב, אלא קריאות הנאה של הנשים, אבל אני לא ידעתי אולי לפרש את זה, כי זה נשמע לי כמו כאב".
הבטתי בג'ורג' מנסה לשחזר את עלומיו ואת חוסר נסיונו.
"אני לא ממליץ לך לקנות את הבית. יש בו רוחות הרודפות אחרי כל מי שמנסה לגור שם"
"אתה מאמין ברוחות ושדים?" שאלתי.
"אתה יכול להאמין במה שאתה רוצה, אבל אני אומר לך שהבית מקולל"
"תסביר לי למה אתה חושב כך"
"יש אומרים שאם תיכנס למרתף, תרדוף אותך רוחה של מישל"
"מי זאת מישל?"
"מישל היתה צעירה בת עשרים שעבדה במקום כמנקה. יש אומרים שהיא מעולם לא יצאה משם"
"מאיפה היא היתה מישל?"
"היתה נערה כפרית מברלינגטון שבצפון קרוליינה, שבעקבות המשבר חיפשה את מזלה במתן שירותים לעובדים בסלילת הכביש. אותם גברים שעבדו קשה, חיפשו קצת נחמה אצל נשים לעיתים, אם אתה יודע למה אני מתכוון. אבא סיפר לי שמישל היתה אחת מאותן נערות שנתנו את גופן תמורת כמה סנטים לאותם גברים רעבים לאהבה. לא כל כך הבנתי אז כילד, מה הכוונה שהם רעבים לאהבה. אחד מהם עיבר אותה והיא ילדה תינוקת. היא הסתובבה על פתחי דלתות עם התינוקת עד שהגיעה לאותו בית, בו לקחו ממנה את התינוקת ונתנו אותו לזוג חשוך ילדים והיא נותרה לעבוד בבית הזה שאתה רוצה לקנות. היא בתמורה עבדה במשק בית בבית הזה ורוחה נותרה שם עד היום. יש כאלה הקוראים לזה הבית של מישל"
"ולמה אתם חושבים שרוחה נשארה שם?"
"יש אומרים שרוחה של מישל לא מוכנה לצאת מהבית עד שלא תראה את בתה"
"באיזו שנה נולדה הבת?"
"הייתי בן שמונה או תשע אולי, היא נולדה ב 1937 בערך, היא אמורה להיות בת 86 במידה והיא בחיים"
באותו רגע הרגשתי את ליבי קצת מפרפר. התחלתי להבין את כל מי שחשב לקנות את הבית במשך השנים ולא קנה. למה? הרי אין באמת רוחות ושדים, זאת רק תחושת הלב של ג'ורג' הזקן המאמין בכוחות האופל.
אני חייב לקנות את הבית הזה חשבתי לעצמי, חייב.
"תמצא את בתה של מישל" מלמל לעצמו ג'ורג'.
"אולי היא תסיר את הקללה, אבל אל תיכנס לבית בלעדי בתה"
ג'ורג' קם ממקומו, נכנס לביתו וחזר לאחר כמה דקות עם קופסת עץ. הוא התיישב על כסא הנדנדה שוב והרכיב זוג משקפיים עגולים.
הוא פתח את הקופסה וחיטט בתוכה ומצא מסמך נייר והגיש לי.
הבטתי בנייר המצהיב עליו היה כתוב
תעודת לידה
מדינת טנסי
שם התינוקת: הלן ג'ונס
תאריך לידה: 24.03.1935
שם האם: מישל ג'ונס
שם האב: לא ידוע
החותמת היתה של העיר פיג'און פורג'.
צילמתי את המסמך עם הטלפון והודיתי לג'ורג'.
"יש לי הרגשה שאתה רוצה לקנות את המפלצת"
הסתכלתי בו ואמרתי "כן"
"תמצא את הלן"
תקשיב, בינתיים מבריק קולח וסוחף.
ממתין לראות כיצד יתפתח הסיפור
מגניב. יאללה עוד פרקים