אתה דרוש בחדר 1059

סיפור מאת טימיד

שעת צהרים, ואני יוצא מהמעלית, קצת מתקשה להאמין שזה, אכן, קורה לי. בקומה העשירית ריח מדגדג של בתי מלון. הנינוחות וטעמה של חופשה ממני והלאה. באתי לעבוד. בחוץ תופס ענן רחב מידות את השמש כבת ערובה ומסרב לשחררה.

צועד ופני אל העיר השרועה בתנומת שבת סתווית הרחק למטה. צופה פעם נוספת בהבטחה. היא צילמה את עצמה הבוקר בחדרה במלון, היכן שגנבה לעצמה חופשה קצרה עם בעלה. הציעה לי להצטרף, אפילו שאנו רק מתכתבים ועדיין לא נפגשנו. בונבון.

מתוך הסלולארי משתקפת אישה פרועת שיער שריח המיניות שלה פורץ בקלות דרך המסך ומשגע את החוטם. לבושה בחלוק משונה, שמזכיר לי פרווה של בעל חיים ימי, אולי אריה-ים, אשר מכסה טפח אך מגלה טפחיים. לא כיסוי שצייד מנוסה כמוני לא יוכל להפשיט מעליה, באבחת סכין או שתיים. משהו במבט שלה הזוי, אבל לטובה. כאילו בשלה בה ההחלטה. היא משדלת. היא חושקת. יש לה ציפיות. אך האם גם לבעלה? האם הוא בכלל רשאי לדבר?

לכבודה לבשתי את הג'ינס הקרועים, חולצת טריינינג שחורה והחלפתי תחתונים וגרביים. הבוקר התקלחתי, כך שאני מרגיש מספיק נקי. למען האמת, נקי מאד, כי לפני שיצאתי מירקתי פעם נוספת את כל החריצים, הסדקים, הפינות האפלות, הפה והטלפיים – כל מה שעשוי להיות מעורב בפעילות מינית, שעלולה להתלקח כמו שריפה ממוצעת בכרמל, ולצאת מכדי שליטה.

עתה ההיסוס הורג אותי. הביטחון העצמי התאדה מזמן. האם אני מוזמן על תקן של ידיד חברתי שראוי להכירו? על תקן של משרת מיני שאמור להשתופף עם כניסתו על ארבע ולהתחיל להפעיל את הלשון? או אולי על תקן של שותף מיני, שאחרי השלומות והחיבוקים יתיישב ליד השולחן וידון בכובד ראש עם דיירי החדר על דרך הבילוי הראויה לשלושתנו בהזדמנות קרובה? כל אחת מהאופציות מלבה כיוון מחשבתי אחר, והדמיון מנסה לעכל את שפע האפשרויות, שכל אחת מהן עוצרת נשימה ומסחררת.

ואז הכל מתנקז אל דלת החדר. 1059. דפיקה אסרטיבית, אך לא מוגזמת. את, שפותחת את הדלת ומיד מחבקת אותי, בפמיליאריות חברית, מתרפקת עלי מיד ונותנת לי את התחושה שכל כך קיוויתי, שאנו כבר מזמן ידידים ותיקים, ושמאחורינו עבר מיני עשיר ומספק, עבר שאפשר להתרפק עליו, לעדכן אותו, לטפס עליו לגבהים אחרים, ומה, לעזאזל, אם הוא התבצע בינינו עד כה רק בחילופי מילים?!

מעבר לכתפך אני קולט את מבטו הידידותי של האיש שלך, ואיני יכול שלא לחוש כיצד עיניו שואבות את דמותי ומאכילות את סקרנותו באינפורמציה זמינה. מה יהיה אתו? האם בעוד כמה דקות אמצא את עצמי מוצץ לו (בכיף!) מלקק לו (מדליק!) או אולי נועץ בעכוזו את שרביטי (שרק יעמוד, ההתרגשות הארורה הזאת…).

אבל אנו עדיין בכניסה. החמוקיים שלך, הלחוצים עדיין כנגדי, מצליחים לרכך את הלם הפגישה. ניחוח בושם לא מפוענח, רענן ולא מוגזם, עולה מצווארך. אני אוחז בך צמוד, כמו מתאגרף שזקוק לפסק זמן, לפני שיוכל לשוב ולהסתער, ואת מניחה לי למשוך את הזמן. כלום לא בוער לך. את אפילו מניחה לי לאחוז בכפות ידיי בשתי לחייך ולייצב אותך מולי, קרוב-קרוב. אחר כך, כשאני מקרב את פנייך אלי ומדביק את שפתותי אליך, אני חש את החשמל עובר בגופך, ומיד במקביל גם את לשונך, גמישה כנחש, מתפתלת ותובענית.

חדר המלון מזכיר זירת התגוששות. בקבוק יין מרוקן מנסה לשכוח את האונס שבצעתם בו, בקבוק ויסקי מלא בחציו שולח לעברי קריצה פוחזת, פתיינית. השמיכה הסתורה על המיטה הרחבה חוברת אל המבט המעודד שהגבר שלך שולח לעברי. האם כך, סתם, יכולים שני גברים ברחוב למצוא את עצמם מלקקים ותוקעים אחד את השני?!

ידיי נוטשות את לחייך ונאחזות בעכוזך. רחב, נשי, כן, אפשר לטבוע בתוכו. אצבעותיי חופרות לרגע, אני חש כיצד פלחיו נפשקים בקלות. ערגה פתאומית כובשת אותי. ערגה להרגיש אותך על עורי ובשרי. את אינך מתנגדת, אבל מצחקקת ולוחשת: "לא נתחיל עם כוס יין, או ויסקי?" ואני, שבטחוני העצמי נלחם ברגעים אלה את מלחמת הקיום שלו מול התרגשותי העזה ממנו פי שבע, נסוג לאחור ומחייך. נוטש אותך וספק נופל, ספק מניח את עצמי על הכיסא.

"איך שאת רוצ… אתם רוצים", קולי משיב, עצמונית, ואני שולח מבט מתיידד אל האיש שבעברו השני של החדר. ומיד אני מוסיף בכנות, והפעם בלחישה מתנצלת: "באותה מידה אני מוכן להתפשט כבר עכשיו, מיד, ולצלול בין ירכייך. אני מניח ששם ארגיש הכי נוח בעולם".

"או.קי", את משיבה בטבעיות ונסוגה בחינניות אל הספה. רגלייך ארוכות, משייות, רכות ומעוצבות, נובטות כמו גבעולים רעננים מתוך המגפיים השחורים. למגפיים יש ריח עור שגורם לי להאמין לרגע שאת מוכרת בחנות נעליים שמוכנה למצוץ ללקוח, שרק ישלוף ארנק ויקנה. כמו מתעמלת בתרגיל אולימפי את מפשקת את רגלייך, שמקבלות נוכחות עזה בקימוריהן, ואני מצליח לזהות שם, באפלולית, את מבטו המפתה של הפות המשתוקק שלך, אפלולי ונפוח, ממתק בטעם שאיני מסוגל לסרב לו.

"אין צורך שתתפשט", את ממשיכה, ופונה בטבעיות אל בעלך: "בוא. חבל על הזמן. עכשיו הוא ימצוץ לי, ואתה תפשיט אותו ותתקע לו מאחור!"

בחדר האוכל של המלון אורחים מסתדרים בתור מול עמדת החביתות, כאילו הציעו להם טיסה לירח. אישה נובורישית משמינה במחלצות דמויות משכית מוכיחה את בנה על כך שמכל המטעמים המוצעים במזנון הוא בחר להניח על צלחתו רק ביצה קשה וריבוע ג'חנון קטן. אחראי אגף הניקיון בקומות הביניים דוחק את העובדת הרוסייה אל מחסן חומרי הניקיון, והיא מבינה ששוב תצטרך להשלים עם ריח הדגים העולה מפיו…

תגובות ? (אין צורך להזדהות)