אפרודיטה – גאולה דרך הביבים – חלק ג' + ד' (אזהרת תוכן חריג)

לתחילת הסיפור

חלק ג' "בתחתית"

מצחי נח על אמות ידי המקבילות זו לזו על השטיח. ברכי וקרסולי על כרית. עיני עצומות, גבי אלכסוני, ישבני מורם. לשמאלי יושבת עמליה בשיכול רגלים. כף ידה השמאלית מלטפת את ראשי, יורדת אל פטמותי הזקורות עד כאב, גולשת עד שאצבעה נצמדת לדגדגני. על גבי מעיק משקלו של רוקט, שומעת את נשימותיו המהירות, יודעת – ריחו נדבק כעת לגופי.
אברו נחבט בין ירכי הצרות, מתחכך בעיוורון בישבני הקטן. עמליה שואלת בשקט "להכניס?" השאלה יחד עם אצבעה הצמודה, ללא תנועה, לדגדגני, מעיפה אותי לאורגזמה ראשונה. "כן" אני לוחשת, עיני עדיין עצומות, כפות ידי מאוגרפות, אני מרגישה עם מצחי את מתח השרירים באמות ידי. "כן, תכניסי לי עכשיו". עמליה איננה מהססת כלל, עם ידה הימנית אוחזת באברו של רוקט, מציבה אותו בין שפתי ערוותי ורוקט כבר יודע. הוא דוחף את אגנו בפראות. איני יודעת מה גורם לאורגזמה השנייה, האם המחשבה שלי, הידיעה שלי ! שאני על ברכי, נחדרת על ידי כלב או עצם החדירה עצמה. שתי דקות מאוחר יותר אני יודעת מה מדהיר אותי לאורגזמה שלישית – תנועת הבוכנה המהירה של אברו בתוך אברי המתוח סביבו, הלופת אותו. רוקט מגביר את הקצב והופך לבלתי אפשרי את הנסיון שלי להסדיר את נשימתי. אני על סף היפר וונטילציה, מרגישה את אברו פועם בתוכי.
"תחברי אותנו" אני דורשת בדחיפות, בבהילות. "תחברי אותנו עכשיו". עמליה אוחזת בבסיס אברו, מאחורי הבלוטה הרחבה. מאחורי עפעפי העצומות אני רואה את זה קורה. הצפה חושית, כל גופי בוער, התרחבות בלתי אפשרית. כאב אמיתי משגר אותי לאורגזמה שלישית. מחשבותי רצות "אני מחוברת, אני של רוקט, אני בעולה, רוקט הבעלים שלי". אני מחוברת, כואבת, נרגשת, המומה ומודעת בעת ובעונה אחת. רוקט בתוכי, חזהו על גבי עולה ויורד בקצב נשימותיו, אברו פועם בתוכי, איבר הכלב הגדול שלו ובעיקר הבלוטה הרחבה שאוטמת אותי. מזריע ושוב מזריע אותי. פעימות אברו, פעימות כאב של נוכחותו. אני מרפה מעט את שרירי, נרגעת בעת שרוקט שוכב על גבי בעוד אברו פולט בהתמדה, מציף את נרתיקי בזרעו, מציף אותי בנוזליו ואני מתבוננת פנימה ואומרת לעצמי "הנה, זה הדבר הנכון לך, בעולת כלב, כך תשארי – מחוברת, מחוברת, מחוברת".
עמליה מתבוננת מהצד, סמוקה. אני מטה את ראשי אליה, מבט רציני בעיני, "איך זה נראה?" אני שואלת. עמליה בחיוך קטן אומרת "את כלבה נפלאה, את נראית נהדר". עמליה מתיישרת ואומרת לי "תראי". אצבעה נוגעת בדגדגנה שלה פחות מעשר שניות והיא נוטה לאחור מפרכסת באורגזמה. מבלי שבקשתי דבר, עמליה מתיישרת, אני עדיין מלאה ברוקט, טוב לי כך – מורחבת, מחוברת, מועקת ממשקלו על גבי. עמליה מלטפת את ראשי ומחלצת את אברו מתוכי. רוקט ממהר לפרוש הצידה ללקק את עצמו.

עמליה מזדחלת במהירות בין רגלי המונחות עדין על הכרית, אוחזת עם ידיה בצידי אגני ומורידה אותו על פניה. שפתיה נצמדות לאברי, לשונה חופרת בתוכי, הו, איזו הרגשה אלוהית. אני כלבה בעולה ואלוהות בעת ובעונה אחת. עמליה יונקת, בולעת ללא הפסק את זרמתו של רוקט הזולגת, נוטפת, נשפכת ממני. אני עוברת לישיבה על פניה, מסתובבת בחיכוך מתמיד עם פיה ואפה, שלא תאבד אף טיפה, ואז משתטחת על בטנה ושדיה הרכים והחמימים ועונה לה בליקוק יסודי של אברה. שתינו מתפתלות, זו כנגד זו, באורגזמה מתגלגלת.
עמליה הפכה מבחורה ביישנית לאדונית הכלבים שלי. תחתונים אינני לובשת שנים, כעת אסרה עלי להתקלח. נגזר עלי מיום ליום, להשאר עם שאריות הזרע הקרושות של רוקט על ערוותי, ירכי וישבני. נגזר עלי להשאר עם ריחו הכלבי על גופי, אופף אותי לכל מקום שאלך. אני נושמת אותו, רואה את מבטי האנשים בסופר מרקט ובחנות הירקות, כולם מריחים אותי. "אני כלבה" אני חושבת לעצמי. "מזדיינת כמו כלבה, מיוחמת כמו כלבה מריחה כמו כלבה". ובכל ערב מתחברת, נאטמת, מוזרעת. מתחברת, נאטמת מוזרעת. לכל מקום שאלך, רואה עצמי, בעיני רוחי מהצד – ירכי המקופלות תחתי על כרית נראות נפלא, מסתיימות בישבני המחוטב המורם מעלה, גופי הדק מתוח, שדי האגסים שלי נוטים לפנים, פטמותי הבהירות נוקשות, שערי נופל לפנים, ראשי על ידי, חטובה, שרירית, יפה – כלבה.

חלק ד' "עלייה" – סיום

שבועות של מחיקה. אני לא אני. גופי לא גופי. רק דבר אחד אני יודעת. רוקט ועמליה, עמליה ורוקט. עמליה מוצצת לרוקט בהתמכרות, אבל את הבעילות שומרת עבורי. היא יודעת שטעם הזרע, אנושי או כלבי, אינו אהוב עלי. עמליה רוצה שאוהב את מה שאני עושה. רוצה שרוקט יאהב להיות זכר אלפא שלי. ואני, אני רוצה מה שעמליה ורוקט רוצים.
שבועות שגופי כואב, פשוט כואב, מפשעתי בוערת כאילו שייפו אותה עם נייר זכוכית. אני מתמידה ללא תחתונים, מרשה לעצמי למרוח קרם אלוורה, אבל לא מרשה לעצמי להתחמק מאף בעילה על ידי רוקט. אברי האלוהי נשבה בשבי אכזרי ומענג. אני כותבת את פרק הסיום לאחר מעשה, אבל ידעתי בעת ההתרחשות עצמה שפתוחות בפני שתי אפשרויות. האחת, להשאר כעת עשור כלבתם של רוקט ועמליה השנייה להשתנות. מיום ליום רציתי יותר ויותר את אלימות משגלו, את עומק חדירתו, את ההתרחבות שכפה עלי, את ההצפה בזרעו. מיום ליום רציתי יותר ויותר להסריח מריחו הכלבי, משפשפת את גופי בגופו גם ללא בעילה, משפשפת עם אצבעותי את בלוטות הריח סביב פי הטבעת שלו ומורחת את הריח הכבד על שדי וערוותי ועל בתי השחי שלי, ממזגת את ריחי וריחו. מיום ליום רציתי יותר ויותר להשאר כלבתם של רוקט ועמליה.
לקראת סוף השבוע השני נבעלתי לראשונה אנאלית. זה קרה במקרה, עמליה איבדה ריכוז וכיוונה את אברו אל פי הטבעת, הלא מוכן שלי. באיבחה אחת חדר לתוכי עד סופו, עד קריעה כמעט. צעקת הכאב שלי הבהילה אותו והוא יילל בחרדה. עמליה נצמדה במהירות לשנינו, מלטפת את שנינו, מרגיעה אותי ואותו גם יחד בעוד אברו נותר נעוץ בתוכי. באותו רגע הבנתי – היא לא איבדה ריכוז כלל, היא תכננה זאת מראש. הכאב וההפתעה עוררו בי כעס. עמליה חשה בהתפתלויות גופי ולחשה לי באוזן "רק הפעם, אם לא תרצי יותר, לא יהיה יותר, מבטיחה". הססתי ואז משהו בתוכי לחש לי "רק הפעם" ומשהו אחר לחש "את יודעת שיהיו עוד". הסבתי ראשי לעמליה ואמרתי "רק הפעם" ובתוכי ידעתי שאני מרמה את עצמי, ידעתי שיהיו עוד פעמים וידעתי שהיא יודעת זאת גם כן. הנה אני נדפקת בתחת על ידי כלב, מתמלאת בזרע שלו, נבעלת בחוסר התחשבות חייתי ויודעת שארצה עוד.
שבוע שלם נוסף רציתי עוד ועוד באיבר האלוהי שלי ובפי הטבעת. עוד כאב, עוד עונג, עוד נוזלים, עוד ריח, עוד אורגזמות, עוד רוקט, עוד עמליה, עלי ומתחתי ובתוכי. שבוע שלא יצאתי מהדירה. שבוע שכל פעם שהתעורר יצרו של רוקט, היה מגיע אלי, הודף אותי קלות ואני, כלבה צייתנית, גם כשעמליה איננה נמצאת, נעמדת על ארבע, נותנת ואף עוזרת לו לחדור לאן שיחפוץ, לעיתים בעיוורון של אברו ולעיתים בהנחייתי.
לא קל להתבונן לאחור, אבל אני יודעת שכנראה זה מה שהציל אותי… המחשבה שאני צריכה להשלים עם מהותי החדשה. לאכול את האוכל שלו מצלחת האוכל שלו, תמיד אחריו. כלבה כנועה אחרי זכר האלפא, אחרי נקבת האלפא, רק אז מגיעה נקבת הבטא. כלבה היודעת את מקומה בהרארכיה. תמיד אחרי שגמר לאכול ואם נדחפתי טרם זמני, נהם עלי. זו היתה המחשבה שלי, התודעה שלי, זה מה שרציתי.
בערב האחרון הודעתי, כהרגלי, לעמליה "אני מוכנה". עמליה הביטה בי ואמרה "אני לא בטוחה שאת מוכנה". מבלי להבין את כוונתה עניתי "מוכנה, תבדקי אותי". עמליה זימנה את רוקט, הושיבה אותי על השטיח, שכבר היה מוכתם כולו בנוזלינו ובזרמתו, ופקדה "תעמידי לו". העמדתי לרוקט, מתבוננת באברו האדום הנפוח, הארוך החם בידי. "עכשיו תמצצי לו", ידעתי, ידעתי, ידעתי שזה יגיע. ליבי פעם במהירות ובעוצמה. עצמתי את עיני בכניעה, מוצפת בריחו מצצתי לרוקט. מצצתי לכלב. משתנקת, דוחפת אותו עד לגרון, נחנקת, קולות הקאה לא רצוניים, ראשי נרתע לאחור ברפלקס ואני חוזרת ומלקקת ומפנקת מפעילה את כל כישורי המציצה המשוכללים שלי על אברו, איבר אדום של כלב בפי. מוצצת, דוחפת עוד ועוד ראשי נע בהתמכרות וכניעה. פי היה פרזות, היה למשיסה, לכלי קיבול. מצצתי ובלעתי, מצצתי ונחנקתי וזרעו ניגר על סנטרי וצווארי ומציף את פי ונבלע וטעמו רע וריחו כבד ודלילותו נבלעת בגרוני מעצמה ואני נבחלת וממשיכה וממשיכה. כי זו אני.
כשחלפה הסערה ורוקט ועמליה סיימו את המרתי הסופית, הבנתי שאין באמת מדרגה תחתונה. בסופה של כל מדרגה יורדת, יש מדרגה נמוכה יותר. הבנתי שאני חומר. חומר יפה, מעוצב, משוכלל, אבל חומר. הלכנו לישון שלשתינו, מחובקות ורוקט בינינו.
בבוקר עמליה יצאה לעבודתה. על כוס קפה ישבתי שעתיים וחשבתי בריכוז ללא תנועה כמעט. שעתיים ישבתי ופענחתי את מצבי, בעוד אדי הריח של הכלב והכלבה עולים מגופי. שעתיים ישבתי כמו שג' לימד אותי לפרק בעיה בגאומטריה או מתמטיקה או לוגיקה. בשיטתיות, בסבלנות – לפרק, לזהות ולהרכיב מחדש. בשעתיים של עבודת מוח קשה הרכבתי את עצמי מחדש ואז פעלתי בתזזית וזה מה שעשיתי:
ללא טכסי פרידה, הורדתי את רוקט לדירתה של עמליה, מודעת לריח הנורא שהותרנו במעלית.
התקלחתי במים כמעט רותחים.
גילחתי את שערות ראשי עד קרחת.
אספתי את הבגדים המסריחים כולם וזרקתי.
ארזתי את חפצי החשובים ביותר במזוודה אחת.
בצעתי העברה כספית של כל שכר הדירה עד סוף תקופת החוזה.
שכרתי בטלפון מחסן וזימנתי חברת הובלות להובלה דחופה ביותר.
החלפתי מספר טלפון וחסיתי אותו.
נסעתי לעיר הולדתי לדירתי, דירתו של ג'.

אהיה כנה. קשה היה לרשום הכל. נצרכתי לזמן רב על מנת להכיר בכך שעמליה הצילה אותי. נגאלתי בזכותה, גאולה דרך הביבים. מותירה אותה מאחורי להתבוסס בתאוותיה ובזרעו של רוקט.
צעדים ראשונים, גישושים, התקרבות, מצד אותו סטודנט, שהזכרתי בסיום מחזור הראשון של סיפור היומן שלי (אפרודיטה והטיטנים) סטודנט נאה עם זיק הרפתקני בעיניו. כנראה שהוא יהיה איתי ואני אהיה איתו ולא, לא נאמץ כלב.

גופי חזר לשליטתי. תודעתי התחברה מחדש. הירידה לביבים היתה שיעור אחר ושונה בתכלית משיעורי עם ג'. התחלתי את מסע הכתיבה הזה כמצבה לג' ואני מסיימת אותו כמצבה לג', שלימד אותי לחשוב, לחוות ובעיקר להרגיש. שלימד אותי כיצד לחבר תודעה, גוף ורגש למכלול אחד.

ז'אן ז'אנה – משורר, סופר פושע מורשע, כתב "אף פעם לא בחרתי בחירה מופשטת, לא קיבלתי החלטה כזאת. אם התחלתי לגנוב, זה פשוט כי הייתי רעב".

היו שלום.

 

3 מחשבות על “אפרודיטה – גאולה דרך הביבים – חלק ג' + ד' (אזהרת תוכן חריג)”

תגובות ? (אין צורך להזדהות)