אפרודיטה – אני וגופי

סיימתי את סיפורי הקודם – “אפרודיטה והטיטנים”, כסיכום קצר של חיי בחמש השנים שלאחר מותו הפתאומי של ג' (למי שמצטרף כעת אני ממליצה לקרוא את סדרת "אפרודיטה והטיטנים"), אשר הותיר אותי מלאה ומרוקנת גם יחד. כבולה ומשוחררת.

טעונה במשא חיים רגשי וארוטי, אך ריקה מבפנים, ללא האושר והעושר שמילא אותי בידע, נסיון חיים, תבונה ותובנות וגם נסיון מיני עצום ורב, אשר הפך את גופי וחשוב מכך, את תודעתי, למכשירים מיניים מורכבים להפליא ומיומנים עד מאוד.

הותיר אותי כבולה לזכר גופו, ריחו ומגעו ולתחושות שעורר בי ובאברי האלוהי ומשוחררת מהתחייבותי המונוגמית כלפיו ואני עוד לא בת 20.

חמש השנים שחלפו היו שונות מאוד. ללא חובות כלכליים, ללא קריירה. מבוססת כלכלית וחופשייה, השקעתי עצמי, לאחר תקופת אבל, בלימודים. אוננות כפייתית ולימודים. מאוחר יותר הרשתי לעצמי לספק את מיניותי בכל דרך שאבחר, מנותקת רגשית, ללא מחויבויות, כל הקשרים שלי עם גברים ונשים נמשכו משעה עד שעות ספורות ולכל היותר, מדי פעם, ימים בודדים. מחוייבת רק ללימודי בטכניון. כן, וגם לזכרו של ג' אותו העלתי באוב דהוי במפגשי המיניים עם קשישים. ציפור חופשייה. במילותיה של שרית חדד "רוצה להיות כמו ציפור חופשיה, לטייל בכייף ממדינה למדינה, לשמוע שיר חדש מילים ומנגינה, לשיר לכולם על כאב ואהבה, רוצה להיות כמו ציפור חופשיה, אל תכבול אותי מתוך אהבה…".

רשמתי קודם "אוננות כפייתית". כאשר הייתי עם ג', מתחילת הגילוי הארוטי, לאורך כל מסע הגילוי המיני ועד הסוף, הוא הגביל מאוד את מספר הפעמים שהתיר לי לאונן. לא משנה כמה מגורה, מיוחמת, מיוסרת, בפעימות בין רגלי, הוא איפשר לי לאונן פעם או פעמיים בלבד בשבוע. זו היתה התנסות, לעיתים קשה מנשוא, בשליטה עצמית.

לאחר מותו המפתיע, במין התרסה כועסת, התחלתי לאונן שש, שבע, לפעמים שמונה פעמים ביום. לבושה ועירומה, במיטתי, במקלחת או בפרהסיה, בחוף הים, במסעדה, בלימודים, לבד ובנוכחות אחרים, בהידוק רגליים, בלחיצות של היד, מבחוץ או בחדירה, עם האצבע או עם וויברטור. במשרד הצבאי הדפוק בשארית שרותי הצבאי, אוננתי כל יום, מתעלמת מהחיילת האומללה והדכאונית שישבה איתי באותו משרד. היא יכולה להריח אותי מעבר לשולחן, לראות אותי מנקה את אצבעותי עם מגבונים לחים. בוהה בי ובהתפתלויותי. מנסה שלא לנעוץ מבטים אך כושלת פעם אחר פעם. ברור לי שהיתה רצה לשרותים לאונן בעצמה. פעמים רבות ענדתי רטט קטן התחוב באברי, מפעילה אותו עם שלט רחוק. כשהשתחררתי, ארזתי אותו באריזת מתנה נחמדה והענקתי אותו במתנה לאותה חיילת, כמו שהוא, עם הריח והדביקות שלי. חודש מאוחר יותר התקשרה אלי, מתנשמת בכבדות, מבקשת שאפגש איתה. נפגשנו בבית קפה. ישבנו ליד שולחן פינתי. היא התחננה שאלמד אותה. התחייבה שתעשה כל דבר. בחנתי את נחישותה, שלחתי אותה לשרותים להיפטר מהתחתונים שלה. כשחזרה מזיעה ואדומה אוננתי לה מתחת לשולחן, מלטפת את דגדגנה בריפרוף מחשמל, שורט אותו קלות עם ציפורני, מחשמלת את גופה. לא בכוח, לא בפנים, ברפרוף, לוחשת לה באוזן, "זה מה שאת רוצה? ככה, ככה חינכו אותך? זה כל מה שאת – כוס בוער?" היא גמרה בגניחות שקטות תוך דקה. לקחתי אותה לשרותים. הכרחתי אותה ללקק לי, כורעת על ברכיה על הרצפה, בין ירכי, כשאני יושבת על האסלה, בשרותים הלא נקיים של בית הקפה, מפעילה עליה את הרטט שנתתי לה מתנה והיא באורגזמה מתמשכת חסרת שליטה, מלקקת את אברי עד שגמרתי על פניה. כשקמתי הבטתי בה מלמעלה למטה ואמרתי לה שהיא טיפוס של שפחה. שפחה לתאוותיה ולרצונות של אחרים. "כן, את צודקת, עכשיו אני מבינה מי אני רק כעת" ענתה לי, עדיין כורעת על בירכיה, פניה בגובה האסלה, אינה מעזה להביט בעיני, אלא נועצת את מבטה באסלה המלוכלכת. "אין לי עניין בשפחה. אל תתקשרי אלי יותר אף פעם, את משוחררת. מצאי לך חיים או אדון או גבירה, מה שבא לך, רק אל תפני אלי". ויצאתי.

לעיתים, בציבור, הסוואתי את האורגזמות שלי בהתקף שיעול או התפתלות של כאב בטן. לעיתים לא טרחתי כלל להסוות, גברים ונשים שקלטו אותי התבוננו בחוסר אמון, מתקשים להאמין שמה שהם רואים זה נכון – בחורה צעירה, רזה, גמישה, לבושה היטב, נאה, סולידית, מגיעה מולם לאורגזמה.

דגדגני פועם, איבר המין האלוהי שלי חם, מזיע, מגיר נוזליו במורד ירכי, להזכיר שלמעט ימי מחזור, איני לובשת תחתונים, אדמומי, מגורה, לעיתים שורף ואני מענה אותו עוד ועוד. דוחפת אצבעות, אחת ועוד אחת, חופרת בתוכי, מריחה, מלקקת, לעיתים, במיטה, מכה את אברי בכף יד פשוטה, מכה ברציפות, מכאיבה וכל מכה מעבירה זרמים זרמים וצמרמורות בבטני התחתונה וירכי. מאוננת בשפשוף, בלחיצה, בדחיפה, שורטת, מלטפת, צובטת, מכאיבה ומענגת.

לא יום ולא לילה, בכל שעה ביום, מתעוררת להשתין ומאוננת, אוכלת ומאוננת. יושבת בשיעורים ומאוננת. שנה שבה אוננתי אלפי פעמים, אלפי אורגזמות מענגות ומתישות, פטמות כואבות, סימנים כחולים, שריטות.

לפעמים הייתי דוחפת גזר או מלפפון לאיבר האלוהי שלי או לפי הטבעת ומסתובבת עירומה בדירתי, בוחנת עצמי במראה הגדולה, משפשפת את הדגדגן שלי ודופקת עם ידי את הגזר הבולט מאברי, נשענת על הקיר וחובטת את אחורי, משקיעה עוד ועוד מלפפון אל תוך ישבני, גומרת ברגליים רועדות מלחיצת אצבעי על הדגדגן. גומרת ברצף ובוכה מגעגועים, מיוסרת בבערת הגוף הבלתי פוסקת. 

רכשתי וויברטורים מכל הגדלים והסוגים, קלאסיים ומודרניים שכלל אינם נראים כוויברטורים, גדולים מאוד וזעירים. שנה שלמה הייתי מעונה עד כלות, מותשת נפשית וגופנית. רובצת בחוף, מזיעה וידי בין רגלי ולא איכפת לי מי מתבונן. יושבת במים המכסים את רגלי ואגני ודופקת עצמי עם האצבע, צונחת לאחור והמים מציפים אותי ומכבים את הרעד האורגזמי.

אורגזמות איטיות, מטפסות, מתפשטות בהדרגה ואורגזמות מתפוצצות, מהירות כברק, נדלקות וכבות. התאכזרתי לעצמי, פינקתי את עצמי. הייתי מכורה לג', לגופו הזקן, הכבד, המדלדל והולך. הייתי מכורה לפער 49 השנים ביננו, לפער בין גופי החלק, הארוך, השרירי, שדי האגסים שלי, הפטמות הבהירות הרגישות, האיבר המעוצב שלי, הישבן הקטן, הנחפן בכף יד, הגב המתוח, לבין בטנו הרכה הרחבה, גופו השעיר, האפור, כתמי הזיקנה על ידיו, פניו עם הקמטים בצידי העיניים ובמצח, השיער האפור, הפנים הרחבות, כפות הידיים הגדולות המתקמטות והולכות. הוא גרם לי להתמכר אליו, לא רק גופנית אלא גם נפשית וזו ההתמכרות הקשה מכולן.

לאחר מותו התמכרתי לחלל, לחסר, להעדרות. נותרתי אני וגופי. גרמתי לגופי לחוש בחסרנו שש, שבע אפילו שמונה פעמים ביום.

החסרון של ריחו, של משקל גופו של אברו האהוב. חסרון החדירה, הליטוף, האחיזה, הזרע הניגר על פני על שדי, על ירכי, על פי הטבעת שלי. חסרון הטעם בפי, המלאות באברי. חסרון נשימתו על פני, לשונו בפי, על אברי, על דגדגני על גופי. חסרון חבטת אגנו הכבד והאיטי בעמידה או בשכיבה.

שנה של אדישות למבטים חמדניים האומדים את עושרי ואת גופי. בטכניון הייתי אנונימית, חוץ מחבר וותיק אחד של ג' איש לא הכיר אותי, אבל בעירי הייתי מוכרת וגברים ונשים חיפשו דרך לנצל את עושרי ואת גופי. קנאה, לעג, חמדנות וייחום סבבו אותי במעגלים חברתיים רבים. הציקו לי שוב ושוב בבוטות בהצעות מיניות ישירות וגסות. בהדרגה שככה סערת האוננות. בחיפה גרתי בימי השבוע ובחמישי חזרתי לעירי. בערבים, בעיר התחתית, פגשתי גברים ונשים והותרתי אותם ואותן בהלם מהאינטנסיביות והמהירות שבה נוצלו ונזרקו. בלבלתי אותם בפער שבין מראה הצעירה, על גבול הנערה, נחמדה, סולידית, כמעט חנונית. הפער שבין המראה עדין, הפגיע של גופי הדק והארוך, אצבעותי הקטנות ודקיקות, לבין הכח הפיזי, השליטה המנטלית שלי והפונקציונלית המינית. נותנת להם להפוך אותי, להעמיד להשכיב, לפעור את נקביי, לחדור בכל צורה, כאילו אני חפץ בידיהם וכשהכל נגמר ואני מלווה אותם לדלת הם מבינים שבעצם הוא או היא היו פועלי הבמה שלי. הם סיפקו את עצמם, אבל בעצם הם הופעלו על ידי לצרכי. 

דקות עד שעות אחדות חלפו בין ה"קליק", תחילתה של הפנטזייה שלהם על פי, על אברי האלוהי, על ישבני הפעור, על הטעם הניגר ממני ועד ל"ביי ביי" ליד דלת הבית או ל"יאללה ביי" ביציאה משרותי הפאב או הרכב החונה באפלולית במגרש צדדי. 

במבט לאחור נשים סיפקו אותי יותר מגברים. האסטטיקה של הגוף, הזרימה, החלקות והריח וההבנה האינטואיטיבית של הגוף הנשי. מעולם לא אהבתי את הטעם והריח של הזרע. התמכרתי לריח של ג' ברמות קשות ביותר, אבל גם הבחילה הקלה לא חלפה מעולם. משיכה דחייה. הריח של הזרע שנותר על אצבעותי ועל גופי משך ודחה גם יחד ולא פעם שיעשעה אותי השליטה המנטלית שלי והיכולת להכניע גברים צעירים לשליטתי כאשר חרמנותם גברה על הדחייה שחשו כאשר זיהו את הדביקות והריח, שלא ניתן לטעות בו, של גבר אחר על גופי, בזמן שליטפו, אחזו ונישקו את גופי. מזהה את היסוסם, את ההאטה שלהם, הדילמה שבין לגעת, להריח, ללקק זרע וזיעה של אחר מגופי לבין לקום וללכת. הדילמה הזאת תמיד הסתיימה בהתגברותם על הסלידה. הצורך שלהם לספק את תאוותם הפך אותם לכלי בידי.

נשים, לעומת זאת, הן יצורים הרבה יותר מורכבים, לא שזה עזר להן, כאשר הפעלתי את קסמי אצבעותי ולשוני ועוד יותר מכך, כאשר הרשתי להן להשתמש במבחר הגדול של הוויברטורים שלי. במבט לאחור העדפתי את הדביקות והמליחות הפסיפלורית של נוזליהן. 

שנה של אוננות הסתיימה כאשר השלטתי מחדש את רצוני על גופי, כאשר התחלתי את לימודי וכפי שסיפרתי כעת, החלה תקופה ארוכה, כמעט עד היום, של מין מזדמן, בועלת ונבעלת, מספקת ומסופקת, ללא הפליית מגדר, דת או לאום. במקביל למין המזדמן, היו אגב, כמה גברים ונשים שחזרתי לפגוש אותם כמה פעמים, הפיתוי של גברים מבוגרים מקשישים, היה האתגר המשמעותי, הפעילות המורכבת, מעניינת, מאתגרת ומספקת ביותר, הן פיזית והן נפשית. מעניקה להם רגעי חסד מיני בלתי צפוי ועבורי, עם כל ההשתדלות, תחליף דהוי לג' ויש בי די מודעות עצמית כדי להתבונן בעצמי פנימה ולזהות את העליבות והמסכנות שלי. הגיע הזמן לנתק בין שני חלקי המשוואה – כבולה ומשוחררת.