אסיפת הורים – אירוטיקה חרדית – חלק חמש עשרה

שלמה כבר חיכה לרגע, עשרה ימים עברו מאז הפעם האחרונה שהוא נשם את מירי. כל תא בגופו חיכה לה כבר. הוא נזכר בה בגעגוע. במראה גופה הרטוב, במגבת העטופה סביב גופה הכמעט עירום, הוא מסיט ביד בלתי נראית את השיער שזז לה על המצח, והוא כבר רוצה להיות איתה שוב. רק קצת. רק לנשום אותה.
הוא מחכה לה ברכב, במקום שקבעו, והיא מאחרת…
פחדים החלו להיכנס לליבו של שלמה, הרי מה היא בעצם מצאה בו? בטח התחרטה. בטח אחרי הפעם הקודמת, הרגישה שנחצה איזה גבול מבחינתה. והוא רוצה לצעוק לה: מירי. אל תיעלמי לי. אני אוהב אותך.
הוא אוהב? הוא מפחד לעבור לחשוב במילים שכאלו, אבל לפי הבטן שלו, והדופק שעולה לו כל פעם שהוא חושב עליה, הוא מבין שזו אהבה. עם אשתו תמיד הכל היה טכני כל כך. לא ניתן לו זמן לפתח רגשות אהבה. ופה, הכל נראה לו אוהב. מחייך. מאושר.
הוא רואה אותה מתקרבת לרכב, הוא מתניע ומתקרב לקראתה, מנסה להקטין את הזמן שיש לו עד שינשום אותה.
"הי" היא מתיישבת "נראה לחוץ. הכל בסדר?" היא עטויה בצעיף דק, שמסתיר קצת את פניה, כך שהיא לא ניתנת לזיהוי בקלות. אבל שלמה מכיר אותה.
"כן, רק חיכיתי לך. פחדתי לרגע שלא תבואי".
"נראה לך? סתם עיכוב של האוטובוס עד לפה. לא רציתי להגיע עם הרכב" היא מסבירה את עצמה כל כך בקלות, ושלמה כבר כועס על עצמו שככה פקפק בה. הוא ממשיך לנסוע, יודע שהוא מחפש מקום של שקט לשניהם ביחד. חבר סיפר לו על היער הסמוך לעיר, ושלמה כבר בדרך לשם.
"כמה זמן יש לנו?" הוא שואל בחשש, לא רוצה שהיום ייגמר.
"בערך שעתיים. מספיק לנו?"
"איתך, כל הזמן שבעולם לא יספיק" הוא אומר ושולח יד ללטף את ירכה. מירי מחזירה בחיוך כובש וביד שמטיילת על ירכו, נזהרת לא לעלות גבוה מדי, לא להפריע לשלמה בנהיגה.
שלמה ממהר להוציא את השמיכה, אבל מירי מעדיפה היום להישאר ברכב. היא עוברת למושב האחורי, מותחת את גופה במעבר.
"בוא לפה" היא אומרת בשקט, מבט מפתה בעיניה. שלמה מתקרב לדלת הפתוחה, המזמינה, של רכבו. הוא רוכן מעל מירי, מצמיד לה נשיקה, ומירי מצמידה אותו אליה, שואפת אותו עמוק. הלשונות שלהם מתערבבות, ושלמה מתיישב לידה על הספסל, לא עוזב אותה לרגע.
מירי מפנה לו מקום, שולחת ידיים אל החולצה הלבנה שלו, מנסה להרגיש את הגוף החם שמתחת.
"את לא רוצה שנמשיך יותר מדי" שלמה אומר תוך כדי נשיקה והתעלסות.
"אני כבר לא יודעת מה אני רוצה" מירי אומרת לו, מביטה לתוך העיניים המושלמות שמביטות בה ברעב.
"לא, מירי. אנחנו אנשים בוגרים, אנחנו פועלים לפי החלטות שלנו" שלמה מנסה לבדוק איתה גבולות, מפחד שהיא תאשים אותו שהוא משך אותה אל הלא נודע, או גרוע מזה, תאשים את עצמה.
מירי התיישבה, סידרה את הבגדים שלה, מתחה את החולצה, את החצאית, סידרה את הפאה על ראשה "איך שאתה רוצה, בוא נחשוב על זה". היא יצאה מהרכב, משאירה את שלמה בהלם.
"מה את רוצה?" הוא שאל, מפחד מהתשובה.
"מה אני רוצה? בוא אני אספר לך. אני רוצה להרגיש נאהבת, אני רוצה שהחיים שלי ייראו יותר טוב. אני מרגישה שאני עובדת על כולם בזה שאנחנו פה. אני נראית כמו בחורה חרדית, וגם אתה. הרי הכרנו בתוך מוסד חינוכי חרדי למהדרין. אז מה אנחנו עושים פה? מי מחליט מה מותר ומה אסור?" היא עצרה לרגע, שולפת בקבוק מים קטן מהתיק הקטן שלה, ברכה, לגימה, והיא כבר ממשיכה. "ובכלל, זה נראה לך אמיתי שבעלי הצדיק, יודע שיש לי מישהו והוא כאילו מאשר את זה?
"ראית פעם גבר, ועוד גבר חרדי, שמוכן שגבר אחר ייגע באשתו? אז אני רוצה לחנך את הילדים שלי להיות דתיים, להאמין בבורא עולם, ומצד שני, אני פה איתך" היא התיישבה על ספסל עץ שניצב בצד, מורידה את ראשה, ורק כתפיה רעדו.
שלמה לא ידע מה לעשות, הוא לא ידע איך להתמודד עם דמעות של אישה, ועוד עם כאלו של אישה שהוא אוהב.
"מירי, די" הוא התכופף לידה, מביא לה חבילת טישו מהרכב "אנחנו פה כי אנחנו רוצים. ואנחנו לא עושים שטויות כי אנחנו רוצים לא לעשות. תסתכלי אלי לרגע" הוא הרים לה את הסנטר, עד שעיניה פגשו את עיניו "אני אוהב אותך. אני לא אעשה שום דבר שיפגע בך" הוא נשק ללחיה, טועם את המליחות של הדמעות הזולגות "גם כשאת בוכה, את האישה הכי מושלמת שאני מכיר".
"אני…" היא התחילה לומר, אבל שלמה שעמד לידה רק קירב אותה אליו, מניח את ראשה עליו, מלטף את גבה בקצב אחיד, מרגיע.
לאט, לאט, מירי החלה לנשום עמוק, וידיה נשלחו מאליהן אל גבו של שלמה, מלטפות בחזרה. היא הרגישה את החום שלו עובר דרך החולצה אל ידיה הקרות. היא כמעט והתלבטה אם לחמם את הידיים על קצה גבו התחתון, אבל היא חששה.
שלמה המשיך ללטף את מירי, מתמכר לריח של הבגדים שלה, לריח של השיער מבעד לפאה ולשקט שעוטף אותם ביחד.
"נראה לי שהזמן שלנו אוזל" מירי אמרה אחרי שעה ארוכה, ששום מילה לא נאמרה ביניהם, רק הידיים מיששו, הרגישו, ליטפו.
"בואי, נחזור הביתה, אל העולם האמיתי".
*
מירי נכנסת בשקט הביתה, רעשים מהחדר שלהם מקפיצים אותה. היא מציצה בשקט ורואה את בעלה בגבה אליו, לפי התנועות והרעש, הוא ככל הנראה מאונן והמחשב פתוח מולו. מירי מתקרבת קצת, רק להציץ על מה הוא מסתכל בדיוק. הצרחה שהיא השמיעה, הקפיצה את בעלה.
"מה זה? מאיפה זה?" היא אומרת בהלם, למראה גופה החצי עטוף במגבת, מביט בה מהמסך הקטן. היא מתחילה לחשוב מה עוד בעלה ראה כבר.
"אוי. סליחה" בעלה מתנצל, ומנקה את היד שלו במגבת שהוכנה כנראה מראש, ממש לשם כך.
"מה אתה עושה?" היא אף פעם לא ראתה אותו ככה. היא כולה הצטמררה מהמחשבה הוא מאונן במיטה שלה.
"אני… שנייה שוטף ידיים ובא להסביר" הוא החליף קצת גוונים, וחזר אחרי רגע "וגם לך גברת יש דברים להסביר לי".
"תתחיל אתה. ממתי אנחנו בדיוק מצלמים מה קורה בבית?"
"את זוכרת שלפני חודש היו שתי פריצות בבניין לידנו? אז אדון לוי מהקומה למעלה הביא לי מצלמה אחת קטנה, להתקין מעל הכניסה לבית, וככה אם ייכנס פורץ, לפחות נדע מי זה. לא חשבתי לעדכן אותך, צודקת מראש, טעות שלי".
"באמת חבל שלא עדכנת אותי" מירי מעבירה בראשה את המפגש עם שלמה, מתפללת שלא הכל צולם במצלמה הקטנה הזו.
"למי עוד יש גישה למצלמה?" היא שאלה בחשש.
"רק לי, זה לא משהו חכם. יש שם קלטת קטנה בפנים, וצריך להוציא בשביל לבדוק".
"אז למה בדקת פתאום?"
"אוה, פה נכנס הצורך שלך להסביר משהו. את רוצה לראות או קודם אני אקדים?"
מירי בלעה את הרוק, מתלבטת מה התשובה הנכונה "תקדים אתה".
"סבבה. זוכרת את היום שיצאתי עם הילדים בערב לאירוע של המשפחה שלי? אז למחרת, ראיתי את אדון לוי, הוא אמר שאתמול היה רכב שהוא לא מכיר בחניה, וכשהוא עלה, היה רעש מוזר מהבית שלנו. הרגעתי אותו שאת היית בבית כל הערב, ובטח רק הזזת רהיטים או משהו כזה. אבל היום כשראיתי אותו שוב, אמרתי ששווה לבדוק את זה. הקלטת גם ככה תכף נמחקת, אז רק לראות שהכל היה בסדר. אין פה אפילו את כל הערב, אבל ראיתי מספיק".
מירי נשארת ללא מילים, לא רק שהיא צולמה ללא ידיעתה, אז גם שלמה צולם שם איתה.
"מה בדיוק ראית?" היא העזה לשאול.
"בואי תראי איתי" דוד סדר את הסרטון מההתחלה, רואים שם את מירי עטופה במגבת, ואת גבו של שלמה יושב לכיוון המצלמה. לצערה של מירי היא זכרה את זה טוב מאוד, את הפישוק רגליים שלה על שלמה, את החזייה היפה שלה, מול פניו של שלמה. היא הרגישה איך היא מתרטבת רק מהמחשבות שלה על מה שהיה, ופתאום זה מוחשי מולה, לפחות בלי קול, היא חשבה לעצמה.
מירי הרגישה את ההתרגשות בתחתית הבטן שלה, והיא רואה את היד של בעלה ניגשת שוב את האבר שלו, הוא מוציא אותו מהמכנס שלבש, ומתחיל לגעת בעצמו.
"לעזור לך?" היא שואלת, וכבר יושבת מולו, החולצה שלה פתוחה, והחזה שלה עולה ויורד מהתרגשות. היא שולחת יד אל הזין של בעלה שעומד עכשיו מולה, והוא גדול ורטוב, ועושה לה חשק, וואי כמה חשק. היא ממשיכה ביד אחת לענג את בעלה, ובשנייה היא פורמת את כפתורי החולצה שלה שעוד נשארו סגורים, והיא כעת לבושה בחצאית שעולה אל על, ובחזייה יפה.
דוד מצידו מעיף את הפאה שלה ומתיר את שערה מה'קוקו' – מניח לו להיטלטל לצדדים.
"אז מה? אתה נהנה להסתכל עלי ככה בסרט? לדמיין שאני כוכבת?" היא אף פעם לא דמיינה שבעלה ראה סרטים בעלי אופי מיני, אבל גירתה אותה המחשבה שהוא רואה את הסרט שלה.
"כשאת שם, זה עושה לי את זה" הוא ענה לה תוך אנחה שפרצה מפיו "כמה שאת יפה, גם במציאות וגם בסרט" הוא נשען אחורה על ידיו. "אולי היום תבואי עלי? ככה שאני אמשיך לראות אותך".
מירי נעמדה מעליו, מפשיטה מעליה את הבגדים המועטים שעוד נותרו עליה "ככה זה טוב?" היא אמרה כשהתיישבה עליו, מכניסה את האבר הענק אל בין רגליה החמות.
"אוי, זה מעולה" דוד גנח בקול, מצמיד את האגן שלו לשלה בכוח. ידיו אחזו בשדיים שלה שמולו, בכל יד הוא מולל פטמה אחת, גורם גם למירי לגנוח יחד איתו.
"רק תיזהר שמחר אדון לוי לא יבוא להתלונן על רעשים מוזרים" מירי צחקה איתו כשהיא נשכבה עליו, רגע לאחר שהרגישה את הזרע שלו מתפשט בתוכה.
"את משהו, מירי שלי" הוא נשק לעורפה "ואת עדיין חייבת לי הסבר".
"אם כבר מדברים בהסברים, גם לי יש משהו. מוכן?" היא שאלה אותו, נותנת לו עוד פתח לחזור מבקשת ההסבר שלה.
"מוכן לגמרי, אין לי מה להסתיר" הוא אמר כשהיא כבר קמה ממנו, הולכת למקלחת לשטוף את עצמה. המים החמים עוטפים את גופה, והיא מתלבטת איך לשאול את זה, ובסוף זה פשוט יוצא.
"דוד, יש הסבר לבקבוק המים עם סימני האודם שהיה לך במושב האחורי של הרכב?"

7 מחשבות על “אסיפת הורים – אירוטיקה חרדית – חלק חמש עשרה”

  1. אהבתי! אין עלייך
    שמח שהמשכת לכתוב ????

    ולענייננו מהפרק הקודם… נשמה חס וחלילה לא משכנע אותך לכתוב ולא להפסיק… אני לא המוכיח בשער… אבל גם לא לוקח אחריות לדרדר.. . שכל אחד יעשה מה שטוב לו.

    נ.ב. בפרק הזה הלכת לכיוון סקסי ומחרמן ????

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)