סיפור מאת מאת דני דניאלי
לתחילת הסיפור, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6
אנה מבינה שאני מאוהב בדניאלה. היא תמיד ידעה אותי יותר משידעתי אני את עצמי. את אפי היא ממשיכה להפעיל. עכשיו אפי משרתת אותה ישירות. יוצאת אליה בעיניים נוצצות, חוזרת מרוטה אך שבעת סקס. ולילה אחד בעודי מלקק את רגליה, כמנהגנו לפני השינה, אפי אומרת: "אנה מזמינה אותך לסשן פרידה."
אני שותק.
אצלי בראש אני כבר עם דניאלה, כך שהפרידה הזו היא במקום. עם דניאלה אנחנו מתכננים יחסים ארוכים, בלי שבני הזוג שלנו יידעו עליהם. מרגישים שמצאנו את האהבה.
ואז אנה כותבת הודעה.
'מפגש פרידה מחר בערב בבית הוריי. נראה לי שאגשים לך חלום או שניים'.
ואני נרגש. כי למרות שדניאלה, אנה היא אלה. היא הגבירה של חיי. שנתיים הייתי נתון למרותה וזו כברת דרך.
היא במעיל פלסטיק שחור כשאני רואה אותה. עומדת במרכז הסלון.
מיד כורע על ברכיי לפניה. היא לא צריכה לבקש זאת. זה טבעי לי לחלוטין. מין דחף עמוק שמשתלט עלי כשפוגש בעיניים השחורות העמוקות שלה.
היא קרבה אליי. אין לי אוויר בנוכחותה. תמיד.
"אז אתה מאוהב באחותי הגדולה ואתה רוצה להיפרד."
איך היא תמיד יודעת את מחשבותיי…
"היית שפוט לא ממושמע, אבל שרדת שנתיים. זין קטן, שפיכה מוקדמת, אבל מסירות אמיתית וסגידה למופת. מאות פעמים פינטזת ואוננת על השדיים שלי אבל אף פעם לא מצצת אותם ואף פעם לא זיינתי אותך."
היא עוצרת דבריה. מביטה בי מלמעלה.
העיניים שלה.
הקול שלה.
האנרגיה שלה.
אני מצביע. מקבל רשות.
"כל רגע איתך, בוס, היה חלום. ומתנה. להיות שלך כל כך הרבה זמן היה זכות גדולה. אני אסיר תודה לך, בוס."
היא אינה מתייחסת לדבריי, ממשיכה.
"עכשיו אתה מאוהב. באחותי הנשואה. לא אעמוד בדרככם. כששני לוזרים מוצאים את זיווגם, מי יכול לעמוד בדרכם?
התכוונתי לזיין אותך היום. אבל…אם אתה רוצה להיות נאמן לאהובתך החדשה ולהיפרד, עכשיו זה הזמן שלך. אם תבחר להישאר תזכה היום למצוץ את השדיים שלי ואני אזיין אותך. אחר כך אשחרר אותך לאהבתך ולאהובתך."
אין לי התלבטות.
"אני רוצה אתך היום, בוס. ממחר אהיה של דניאלה."
היא דוממת לרגע. ידה מפשפשת את פניי בתנועה מזלזלת וממכרת. ואז…
היא פושטת מעילה.
והיא ניצבת לה מולי מהממת. ייחודית. חושנית. עוצמתית.
הגוף הקטן והמוצק. אף מיליגרם מיותר. לגופה תחתונים וחזייה לבנים חצי שקופים. הרגליים, יצוקות, מסותתות. השדיים הקטנים זקורים. והפטמות הכהות נראות נוקשות. מפי נמלטת יבבה.
"תתפשט."
מתפשט.
היא מביטה בי. מתמקדת באיברי הקטן והזקור. אוננתי בבוקר כדי שלא אמהר לפלוט בנוכחותה. אבל הבחור הנאמן שלי עומד כראוי.
היא רוצה שאדבר. שאומר לה מה אני חושב עליה.
"השליטה שלך בי, בוס, היא מוחלטת. אני פשוט רוצה לעשות כל מה שתגידי לי לעשות. העוצמה שלך היא… אין לי מילים לתארה. את האישה הכי מדהימה, הכי חזקה, הכי עוצמתית, הכי חושנית שראיתי. אני שלך. כשאני רואה אותך, שומע אותך, הדבר היחיד שאני רוצה לעשות הוא את רצונך. לכך נועדתי, בוס"
"דבר על הגוף שלי ומה שהוא עושה לך. כל חלק שעליו תדבר, תוכל למצוץ אותו. "
אני עדיין כורע למרגלות האישה הקטנה המדהימה הזו.
"אני מת על זה שאצבעות רגלייך צבועות תמיד בצבעים עזים. הייתי מוכן להיות שפוט של האצבעות שלך. כשאני רואה אותם ברור לי שעלי לסגוד להם."
והיא רומזת קלות בעיניה, ואני לוקק אותן. בתאווה. במסירות. בסגידה אמיתית. מחדיר אותן אחת אחת לפי. מוצץ, מענג.
"השוקיים שלך, בוס…שלמות. חטובים. חזקים . עוצמתיים. בכל פעם שרואה אותך רוצה להשתטח למרגלותיהם. לחבק אותם ולא לעזוב."
כל מילה אמת. והיא מתירה לי.
אני מחבק אותם בעוז. לא מרפה. זמן רב. ומתרגש מהסיטואציה. ואז לוקק. הם קרים. וקשים. תמציתיים. ואני באטרף עליהם עד שנמאס לה והיא אותי חודלת.
"הירכיים שלך, בוס, הם השער. הכניסה אלייך. זכיתי ללקק אותם מספר פעמים. ותמיד התרגשתי כמו שמתרגש עכשיו. לא מוצא את המילים. אבל הירכיים שלך הם אור גדול עבורי. מעריץ אותם."
היא מתיישבת בכורסה. פותחת רגליה. אני בירכיה. מוצץ ומלקק וגם נושך. היא נענגת. נאנקת. גופה מתקשת. יש נקודה בעומק ירכיה שמטריפה אותה. ואני מגיע לשם. נושך. היא מתפתלת , היא משמיעה אפילו צווחת עונג קטנה שמשמחת אותי מאוד.
ואז היא מסמנת לי להמשיך אל תחתוניה.
אני אוכל אותם. מרטיב אותם. מוצץ אותם. שוקק אותם. גופה מתפתל. היא כורכת רגליה סביב צווארי. כמעט מחנקת אותי. אני ממשיך בכל כוחי. אני מצליח לענגה כל כך עד שהיא כורכת רגליה החזקות, מתהדקת סביב צווארי. אין לי אוויר. אני נחנק. מוטל ארצה. לרגליה.
היא משחררת. מחייכת בשביעות רצון.
"תודה בוס. על הזכות. אני שלך, בוס, כל כך שלך. תמיד שלך. לנצח שלך."
ואז היא קמה. מורה לי לשבת במקומה. אני תמה. מה היא מתכננת לנו עכשיו?
היא עומדת לה מעלי. בחזייה ותחתונים מהממים על גוף מהמם עוד יותר. והיא נכפפת לעברי מניחה ידיה על כתפיי.
"אלוני שלי. שנתיים הא?"
אני מביט בשדיים המופתיים. כל כך סמוכים. אני לא נושם. איך אפשר לנשום בנוכחותה?
והיא מתיישבת עלי. רוכבת . מתנועעת. על איברי. ושדיה מתנגשים לי בחזה.
"בוססססס. אתתתת. מוששששלללללמת. בוסססססס."
והיא מתחברת אליי בנשיקות רועפות, מיטיבות, עמוקות ופולשות. נעימות, מהפנטות וכובשות. לשונה משוטטת בתוכי. נעימה לי כל כך. מפתה לי כל כך. אין קץ לעונג שלי.
"בוסססססס".
היא קמה בשנייה האחרונה. אני שופך. על עצמי.
"תודה בוס. תודה לך על הכל."
"רק התחלנו אלוני שלי."
אני מתבוסס בתוך רטיבותי הדביקה. אני בשמיים. מהמראה שלה. מהשליטה. מהנשיקה. מהשדיים. מהרכיבה. איזו אישה אדירה.
היא שולחת אותי להתנקות. על ארבע. כשאני חוזר היא עומדת בסלון. תחתונים וחזייה לבנים, מסנוורים.
"היום תזכה ללבוש את תחתוניי ואת החזייה שלי. זחל אל הספה ותתלבש."
אני זוחל אל הספה. זה לא משפיל אותי בכלל. הכי טבעי לי שהיא אומרת לי מה לעשות. לובש בחרדת קודש את החוטיני השחור. ממש פס שנדבק לי לחריץ התחת ומשולש זעיר מלפנים ואיברי הנבול בתוכו. גם החזייה זעירה. מרגשת.
"אז איך לך עד עכשיו, אלוני?"
"מעל ומעבר לכל מה שיכולתי לבקש, בוס. אני אסיר תודה לך. על כל התקופה בכלל ועל מה שקורה כאן הערב בפרט. "
"אבל אני מתכננת לך עוד גדולות ונצורות הערב. בוא."
אני הולך אליה על ארבע, אבל לפני שמגיע אליה מרגיש צורך להשתרע על הקרקע. כך שוכב מרגלותיה. קרב בזחילה עד לאצבעות רגליה. מניח שפתיי עליהן.
"בוס. אין מילים שיכולים לתאר את מה שאת עושה לי. את הכל. את השמש, הירח, האור, העוצמה, החושניות. תודה לך על הכל." ואני פורץ בבכי אדיר. מתייפח.
"מה שעשית לי, בוס….נתת טעם לחיי. לא אשכח אותך לעולם, בוס. תודה תודה תודה. "
היא אינה קוטעת אותי ואני ממרר בבכי לרגליה. עד שנרגע ומתיישב על ברכיי למרגלותיה. אני מצביע. מבקש ללקק אחוריה. היא מורידה מעליה את התחתונים, חושפת איבר נקי ומגולח. היא לוקחת תחתוניה בידיה. מכווצת אותם ושמה בפי.
"אהבתי את הבקשה. אבל… אם אתה רוצה ללקק לי ת'תחת אתה עולה עכשיו לגג וזורק לי משם את תחתוניי. אחכה לך במרפסת."
זה מפחיד. יש שכנים שיכולים לראות אותי. אבל אני במוד של סגידה מוחלטת. אם הייתה אומרת לי לעלות לגג על המרזב בעירום הייתי עושה זאת. ואני פותח את הדלת. בזהירות. חוטיני שחור וחזייה מינימלסטית שחורה לגופי ותחתונים מהם הריח של הכוס שלה עולה באפי, בתוך פי. השטח פנוי. יש לי רק קומה אחת לטפס, ואז הסולם אל הגג. עובר בשלום.
הבוס המדהימה שלי, בחזייה לבנה חצי שקופה בלבד לגופה ממתינה לי במרפסת. זורק אליה את התחתונים. יורד.
היא עומדת בסלון, אחוריה אליי. ואני מתחבר בתאווה לאחוריה. מלקק אותה שם. מתחיל בלחיים. חלקים, מושלמים. צוננים. ואז מתכנס אל פי הטבעת שלה. בשקיקה. בסגידה עמוקה. מלקק אותה. לשוני מסיירת, מלקלקת, קצת חודרת. היא נאנקת, מתענגת. כופפת עצמה קדימה, דוחקת ראשי בידה, אל תוכה. אנקותיה מתגבהות. כייף לי. עד שאותי חודלת.
"קום."
קם.
"תתפשט".
מתפשט.
"אז אוננת לפני שבאת כדי לא לשפוך מוקדם, הא?"
שוב. הכל היא יודעת. שולטת בגופי וגם במחשבותיי.
מהנהן.
"גמרת פעם שלוש פעמים ביום?"
"לא נראה לי אפשרי, בוס."
"איתי הכל אפשרי."
"נכון".
אבל הזין שלי כואב ונבול. לא נראה לי שתהיה לו תקומה בשעות הקרובות.
היא מביאה כיסא למרכז הסלון, בידה מורה לי לשבת.
היא קושרת ידיי לאחור ומהדקת אותן לכיסא. ואז…
זה קורה.
אנה.
גבירתי. הבוס שלי. האישה בעלת השדיים היפים בתבל. פושטת חזייתה. ניצבת מולי בעירום מלא. בשדיים קטנים, זקופים, רעננים. בפטמות כהות וזקורות. מושלמת.
אני מייבב.
"אויייי בוסססס, תודה בוססססס. את מדהימה בוסססס."
די לי להביט. השלמות הזו.
"בוס…"
"???"
"אפשר שתי בקשות?"
"אתה יכול לנסות".
"בוס, אני מבקש. רק היום. לקרוא לך אנה ולא בוס. ובקשה שנייה, מבקש להביט בך כך כמה דקות, שאוכל לחרוט בזכרוני את המראה המדהים לנצח."
היא שותקת. ואז…
"כרגיל, סמרטוט שלי, אתה מקלקל. מתחצף. בחיים שלך אתה לא תקרא לי בשמי. ברור?"
"ברור בוס. סליחה בוס."
" כשניפגש בשמחה משפחתית, איך תקרא לי?"
"בוס. בוס. רק בוס."
"בדיוק. אבל את הבקשה השנייה אני מקבלת."
והיא עומדת לה מולי. מודעת לעונג שלי. וברוב טובה מאפשרת לי. להביט בה. ואני מביט. האישה הזו מושלמת. השדיים שלה, יצירת מופת. איזה כייף להביט בה…. ואז היא פונה אל מאחורי הכיסא אליו אני קשור. מטה ראשי לאחור. ו…
היא מניחה את השד המושלם שלה בפי. באמת.
אני מייבב. אני נרגש. אני מוצץ. אני יונק. אני שואב. תחילה בהיסוס, אך צובר ביטחון עם הזמן. כמה היא טעימה. כמה מדהימה. ואז היא מביאה את השד השני אל פי. בקושי יכול להכיל את העונג והאושר. ואני מרגיש בגופה שגם היא נהנית. והפטמות שלה… קשות, נעימות, מדהימות. עד שהיא מתנתקת ועוברת לעמוד לפניי. מביטה באיברי הזקור. מחייכת. אוחזת אותו בידה. מאוננת אותי.
כן, אני , הסמרטוט הנצחי, מצצתי את שדיה המופתיים של אנה ועכשיו הזין הקטן שלי בידיה. איזה עולם יפה. ושוב. היא נושקת לי. לשונה פולשת. כובשת. משחקת. מלהטטת. אין כמוה.בתום נשיקותיה, היא מתיישבת על רגל אחת שלי. רוכבת, בעצם מאוננת על רגלי. ואני? אני נאנח, נאנק, מהופנט לקולות הבוקעים ממנה. מהופנט לשדיים האהובים המקפצים למולי. היא מאיטה קצב רכיבתה ואז… מעבירה רגלה, והיא עתה רוכבת עלי. על איברי הזקור לו שוב. והעונג שלי הוא עצום. אנה, האישה שלפני כשנתיים ראיתי רודה בבעלה. שאחזה במבושיי וקראה לי סמרטוט. האישה שאחר כך התקשרה אליי והשפיטה אותי. שעקבתי אחריה ודרכה עלי בפארק העירוני. האישה שגזרה עלי ללבוש את תחתוניה במשך שבוע. שמצצתי אותה בחתונה מול אשתי. האישה שהשתלטה גם על אשתי וגרמה לאשתי לשלוט בי. אנה. הבוס. האישה של חיי. מ-ז-י-י-נ-ת אותי.
"כן, חרא קטן, כןןןן סמרטוט שלי, כןןןןן".
והיא רוכבת. מזיינת אותי. מרגשת אותי. קורעת אותי. ואני מחזיק מעמד. היא שואגת, "כןןןןןןןןןןן".
אני בוכה, "בוססססססססס".
ואנחנו גומרים.
"בוססססס. אין לי מיל…"
"סתום", היא אומרת. ואז קמה ממני. עוטה על עצמה את מעיל הפלסטיק השחור. אוספת בגדיה והולכת. אני קשור. מתחיל להילחץ.
"בוס, אני קשור…"
לפני הדלת היא מסתובבת, "הבית הזה מצולם. לא היינו פה לבד. עוד רגע יבואו אליך." והיא הולכת.
לא ממש הבנתי מה אמרה. אבל… אל החדר נכנסת דניאלה. עיניה אדומות מבכי. וכועסות. עכשיו אני מבין שהיא זו שעקבה במצלמות אחר ההתרחשות.
"סליחה, דניאלה, שראית אותי כך. אני ממש מתבייש, דניאלה. ומעל הכל, אני אוהב אותך. רוצה אתך.
בהתחלה היא שותקת. אחר פותחת פיה, "אחרי מה שראיתי בשעות האחרונות, זה לא יקרה. "
והיא הולכת. אני עוצר אותה בקריאה, "בבקשה, דניאלה, שחררי אותי. אני באמת אוהב אותך."
היא מסתובבת בכעס, "היא הציעה לך להיות נאמן. אבל היה דחוף לך ללקק לה את התחת. אתה אפס. א-פ-ס. הכל חוץ מגבר."
"בבקשה, דניאלה, שחררי אותי. נדבר."
היא קרבה אליי. אני נושם לרווחה. והיא מורידה לי סטירה. אדירה. ועוד אחת.
"שים לב, אפס. אני מוכנה שנהיה בקשר. אתה תקרא לי גבירתי. אני אקרא לך אפס. אני אתעלל בך ואתה תודה לי. אני אזיין אותך בתחת ואתה תבקש עוד. ותראה אותך, אפס, אני רק מדברת על זה והזין הקטן שלך עומד שוב. אם תקבל עליך את היחסים הללו אני משחררת אותך."
מהנהן. היא משחררת. אני כורע למרגלותיה.
"לקק את אצבעות הרגליים שלי."
מלקק.
"טעימות לך?
"כן גבירתי…."
לא אהבתי את הסוף, חבל מאוד על הקלקול
מה רע בחיו ואושר ועושר? (עם כמה שהם דיברו על בגידה)