תמי ידעה לאן זה יוביל. את האזהרות היא הרגישה היטב מעקצצות במורד גבה ובראשה הלמות תופים.
אך כרגיל יצר המרדנות הפנימי שליווה אותה בשמונה עשר שנותיה מלווה אותה נאמנה גם כעת לאחר נישואיה.
"אילו רק נפתלי ידע עם מי הוא התחתן" חלפה בראשה מחשבה מחוייכת.
בתנועה מהירה סידרה את שיער פיאתה הבלונדינית שעליו גאוותה, העבירה אצבעות הדוקות בקפל חצאיתה והקישה ביד רועדת בדלת הזכוכית שעמדה מולה.
השלט על הדלת היה צנוע ולא חשף כלום. "בוים ושות'". זימזום בדלת דחיפה קלה והיא ניצבת מול מזכירה מנומנמת שעסוקה בשיוף ציפורניים.
"אני לאדון בוים" פנתה לעברה,
אצבעה של המזכירה הונף לימין ללא הנעת הראש. תמי המשיכה לימין המסדרון לעבר אור שבקע מצד ימין מדלת פתוחה.
רגע לפני הדלת היא עוצרת. נשימה ארוכה לריאותיה ובצעד החלטי עמדה על מפתן הדלת בוהה בכיסא מנהלים אימתני בגבו אליה ומעליו מסתלסל ענן עשן הנשאב היישר לוונטה בתקרת החדר.
כחכחה בגרונה, והכיסא בסיבוב מהיר, חושף את אדון בוים במלוא הדרו. בידו אחת הסיגר העשן, ובידו השניה סלולרי צמוד לאוזנו.
עיניו של אדון בוים אורו מלמל כמה מילות סיום לצידו השני של הקו וניתק.
"תמר" הוא מחייך "אני כל כך שמח שקיבלת את ההחלטה הנכונה" פנה לעברה "שבי שבי" סימן לעבר הכיסא למולו.
תמי ניגשת יושבת על הכיסא "אני אביא לנו משהו לשתות" נזכר פתאום אדון בוים תוך כדי קימה מכיסאו, ניכר עליו כי קשה לו עזיבת הכיסא המרופד. "אני כבר חוזר" ועזב את החדר.
תמי מביטה סביבה, חדר ענק עטוף בוילונות כבדים חוץ מהחלון הראשי שפנה לעבר הפארק העירוני. במרכז החדר שולחן עץ מפואר. הכל תאם היטב את אופיו של האדם שפגשה אך שלשום בחתונת חברתה. היא נזכרת באירוע שגילגל אותה לכיסא שבו היא יושבת כעת.
את החתונה של גילי היא עזבה מהר. לא הייתה לה הרבה סבלנות לפגוש חברות מהעבר הקרוב או מורות קפדניות שכה שנאה.
כשיצאה מהבית לא זכרה את הקור הלילי של הסתיו ההררי וכשעמדה בתחנת האוטובוס בבית שמש והמתינה לאוטובוס לבני ברק כשגופה עטוף רק בשמלה הכחולה הדקיקה תוך כדי שילוב ידיים רועדות ושיניים נוקשות עצרה לפתע לצידה מכונית לבנה בוהקת.
אין לה הבנה בדגמי מכוניות, אך ניכר כי המכונית נמצאת בקומה הגבוהה של המחירים. החלון הכהה נפתח ויהודי בעל זקן מסמן לה להתקרב.
"את מהחתונה של הירש"? הוא שואל.
"לא, אני מצד הכלה" ענתה בענייניות.
"את צד הכלה לא הכרתי, אבל עם משפחת הירש אני מיודד שנים" ניכר כי הנהג מנסה לפתח איתה שיחה.
תמי מחייכת לעברו בנעימות "תודה על הטרמפ".
"בשמחה בשמחה" הוא עונה "לראות אותך ככה לבד בתחנה, לא היה לי לב להמשיך" הוא מסביר.
"שמי משה בוים" הוא ממשיך בגילגול השיחה.
"אני תמר בק… אה מאירסון סליחה" התבלבלה לרגע בין שם הנעורים לשם החדש שהגיע יחד עם נפתלי בעלה הטרי.
"מנסיוני בעבודה עם ספקים מחו"ל אני מזהה אצלך מבטא קל מאד, את לא מהארץ במקור?" חקר אדון בוים.
תמי נדהמת "וואו, אתה באמת מנוסה אין כמעט מי שמבחין בכך, אני מבלגיה הגעתי ללמוד בסמינר בארץ וכאן גם התחתנתי לפני חצי שנה"
"הבאתי חם וקר".
תמי חוזרת באחת לשולחנו של אדון בוים, הוא מניח את המגש על השולחן.
אדון בוים נוחת בנשיפה רועמת על כיסאו מניף ידיו מאחורי ראשו ופונה לתמי "נו"?
תמי משפילה מבטה מבינה היטב מה עומד מאחורי ה"נו" הקצר.
הנסיעה שלשום הובילה לשיחה ארוכה שלא האמינה שהיא הייתה שותפה לה, שני לילות התהפכה במיטתה כשנפתלי האברך שלה ישן שנת ישרים ולא מודע כלל ללבטיה של אישתו, המופקרת, חשבה לעצמה.
אך כעת היא כאן לאחר שקיבלה את ההחלטה.
"כן" אמרה בקצרה.
אדון בוים מחייך בשביעות רצון, לוחץ על שלט אלחוטי המונח לצידו, והדלת החשמלית נסגרת בדממה. החדר שקט ורק רשרוש מכנסיים מופשלות ברקע. תמי מושפלת מבט מציצה עם עיניה לעבר אדון בוים ההופך לפתע מול עיניה לאדם אחר.
"הכן שלך בעל משמעות רבה" הוא אומר "ועל כן אנו זקוקים לבירור כאן ועכשיו כמה הוא החלטי"
תמי מבינה היטב את משמעות דבריו מרימה את סנטרה גבוה ומביטה היישר בפניו של אדון בוים.
"תבחן אותי" היא זורקת אליו.
"בהחלט" מחייך אדון בוים "כאן ועכשיו" הוא ממשיך להתעסק עם מכנסיו.
על הכיסא באוטובוס הרשתה לעצמה לנשום.
עד לרגע זה היא עדיין על אוטומט, גופה מבצע את הפעולות הבסיסיות אבל היא כאילו לא שולטת בו.
מוחה לא עמד במה שעיכל.
לא ייתכן שהמידע ששמעה הוא אמיתי. זה פשוט לא יכול להיות.
את העיקרון היא כבר שמעה ממנו בנסיעה בטרמפ, אבל מה שחשף בפניה היום זיעזע את נפשה.
שוקעת בנמנום קל, והוא כמו עומד מולה שוב, במלא הדרו עירום ממותניו ומטה. איברו הרפוי מתנדנד מצד לצד, קרוב קרוב לפניה, והיא עוצמת עיניה מעבירה לשון רטובה על שפתיה, מכינה את עצמה עוד רגע קטן לקבל אותו בפיה שאגר בתוכו רוק בכמות נדיבה. חשה ברטיבות של זיעה באצבעותיה והיא שמחה על כך, יעזור לה מאד.
עובר רגע ועוד אחד כלום לא קורה, מציצה מחרך קל בעיניה ולהפתעתה הוא נסוג לאחור מבלי לגעת בה, מסדר את בגדיו ומביט בה בעיניים חודרות.
היא הייתה מופתעת ומבולבלת, רגע אחד היא ישובה מולו ומוכנה לבצע כל שיידרש ממנה, ופתאום הכל נעצר.
מה היא עושה שלא עמד בציפיות?
"המבחן הסתיים" הוא התיישב על כיסאו והוציא מסמך ממגירת השולחן.
"אפשר לגשת לחתימת ההסכם" המשיך בענייניות.
תמי הביטה בו מנסה להבין את המשחק שהוא משחק בה.
אדון בוים הרים את עיניו לעברה, הניח שתי ידיים על השולחן ונשען לעברה.
"הבאתי אותך עד לרגע שבו הוכחת כי את מוכנה ללכת את הצעד האחרון, אני לעצמי כבר הייתי משוכנע קודם, אבל…"
והוא מצביע על המצלמה המונחת מעל ראשו,
"גם הם צריכים להיות"
תמי לרגע נבהלת ואדון בוים מצטחק לעומתה,
"לאנשים הללו הדיסקרטיות חשובה הרבה יותר מאשר לך"
תמי מחטטת בתיקה שולפת מתוכו את המפתח לביתה, הבית ריק כמובן, בשעה זו נפתלי הצדיק עמוק בתוך סדר ב' בכוילל, והיא, היא רק צריכה להיזרק על הספה.
נכנסת לחדרה, הבגדים הרשמיים נושרים חזרה לארון והפאה מונחת בכבוד גדול (ששמור לעשרים ושתיים אלף שקלים, לא וויתרה על הפאה מאסתי המפורסמת) על הסטנד בארון.
שמה על עצמה את בגדי הבית הנוחים חולצת קצרת שרוול וחצאית ארוכה.
משחררת את הגומייה ונותנת לשיערה לגלוש על גבה. בפתח החדר נעצרת לרגע מביטה על עצמה במראה.
השיער הבלונדיני הגלי גולש מעל כתפיים דקיקות המחוברות לגוף בהיר וחטוב. החולצה צמודה מעט והחזה בולט בגודלו ביחס לביטנה השטוחה והישבן הקטן.
את האמת רק היא יודעת, ואבוי אם הוא יתגלה, העבודה האיכותית של ד"ר פרידמן עשתה פלאות לביטחונה העצמי.
זו הייתה החלטה של רגע לפני שהשידוך עם נפתלי עלה.
גופה הוא גאוותה, יודעת היטב מה כוחו, מהיום שהבינה מה הסיבה שנותני השירות שהיא פוגשת כה נחמדים אליה, לא היססה להשתמש בו.
תחושת הלאות מתפשטת בגופה והיא צועדת כמסוממת לעבר הסלון שם הספה כמו מחכה רק לה, נוחה מזמינה והיא שוקעת בה באנחת רווחה.
מוחה מלא והיא איננה יודעת כיצד להתמודד עם המחשבות והזיכרונות שעולים ללא שליטה.
הייתכן? היא חושבת לעצמה, שזה נכון?
האם כל אותם אנשים שהוא הזכיר שותפים לזה?
אנשי עסקים בכירים ביותר, שרים, חברי כנסת, ואפילו אדמו"רים חשובים.
כששמעה את השמות יוצאים מפיו של אדון בוים חשבה שהיא הוזה, אך הוא הקריא אותם בשלווה, נותן לה לקלוט אט אט מה מצופה ממנה.
קרקוש מפתח והדלת נפתחת, תמי פוקחת עיניה בבהלה.
"שלום" נשמע הקול המוכר, היא מזהה את קולו הצעיר של נפתלי.
"מה שלומך?" היא מתיישבת על הספה תוך כדי שהיא מושכת כיסוי ראש שהיה זרוק לצידה מניחה אותו באדיקות על הראש.
"ברוך השם, ברוך השם"
נפתלי מניח את הכובע והחליפה בארון ומשחרר כפתור בחולצה.
תמי פונה לעבר המטבח הקטן. ביחידת הדיור בבית המגורים הבני ברקי לא היה הרבה מקום והמטבח התאים בדיוק לזוגות צעירים בשנתם הראשונה.
היא לא אהבה את הבית מהרגע הראשון, המחיר היה מציאה ונפתלי הרי מגיע ממשפחה דלפונית כך שברירה רבה לא הייתה בפניה.
נפתלי נכנס אחריה למטבח, כשהיא מוציאה מהמקרר את ארוחת הערב.
"נו, איך מקום העבודה החדש" התעניין "יש שם אנשים מעניינים"?
תמי נושמת לעצמה,
"מעניינים בהחלט, עוד לא ראיתי את כולם, אבל נראה שהמקום מתאים כמו שחשבתי" עונה לנפתלי אבל בעצם גם לעצמה.
"או ברוך השם" צהל נפתלי "את תצליחי אין לי ספק שיאהבו אותך שם" קינח במחמאה.
יאהבו, חשבה לעצמה. השאלה איך זה יתממש.
תמי מתארגנת לשינה יודעת כי יידרשו ממנה כוחות לא שיגרתים. החוויות שתחווה יסחטו ממנה את נשמתה נפשית וגופנית.
המחשבה על העתיד הנחסף, זה שחלמה עליו מאז עמדה על דעתה. וביותר מאז היום הארור ההוא שבעקבותיו עזבה את ביתה בבלגיה בהנחיית אנשי החינוך ועברה ללמוד בארץ.
אותו יום שלא תשכח כל ימי חייה.
חילול גופה ונפשה בידי סבא האהוב בהיותה בת 13 סך הכל, זה שגדלה אצלו מגיל קטן, השתובבה על ברכיו, והוא באכזריות מחליאה ניצל את תמימותה.
מאותו יום הכל השתנה.
אמונתה בהכל נמחקה כלא הייתה, לא ייתכן שיש בורא שאחראי לעולם כזה.
ואם יש, חשבה לעצמה אז, הוא לא ראוי לי.
אם הוא נותן לדבר כזה להתרחש.
הרבה אפשרויות לא היו לה.
אמא שחוותה בעצמה טראומה עקב מעשי אביה והתאבדה זמן קצר אחרי.
אביה שניסה בכל דרך לשמור על המשפחה התחתן שוב, והיה בעימותים חוזרים ונישנים איתה.
הדרך לארץ הייתה קצרה ומהירה.
כבלגית גאה כמובן לא מצאה שפה משותפת עם הישראליות המקומיות והייתה די בודדה, באופן שאיפשר לה לחיות את חייה כרווקה בדרך שהיא לא בטוחה שאנשי החינוך ששלחו אותה רחוק היו מאושרים מהחלטתם.
אבל היא כבר ידעה את מקומה.
מעניין, חשבה לעצמה תוך כדי שהיא נשכבת במיטתה, מה גרם לי להיפתח בפניו, בסך הכל אדם זר שלא היה בינינו שום היכרות מקדימה.
אבל בניתוח פסיכולוגי מקצועי, הוא קילף ממנה את סודותיה הכמוסים ביותר, והגיע איתה עד לרגע ההוא שבו הציע לה להיכנס ל"הסדר", ככה הוא קרא לזה.
ברגע הראשון נאלמה, אך הוא בכישרון מדהים, החזיר אותה מהר מאד אליו, והציע לה לא להחליט מיד.
***
באופן מוזר קמה במצב רוח טוב. מרגישה שאת הרוביקון כבר חצתה וכעת אולי תנסה להנות מהמעמד החדש. לא ידעה בדיוק כיצד להגדיר אותו, זונה זה נכון, אבל זה לא יורד לעומק העניין.
איך אמר אדון בוים "את תהיי להם הגשמיות" הוא אמר את זה בהברה חסידית "בחיי הרוחניות והעסקנות" וצחק צחוק ארוך.
"את צריכה להבין, קחי לדוגמא את האדמו"ר משאלוב, שהפך לאדמו"ר בגיל 40, ומאז לא טעם מהעולם הזה כלום"
אדון בוים מדפדף בחוברת תמונות שהונחה על השולחן מסובב לעברה ומצביע על אחד מהמצולמים.
היא מסתכלת על אחד האדמו"רים המפורסמים מחסידות קטנה, פניו צעירות והוא מסובב בחסידים במרכזו של טיש כלשהו.
"הוא הגיע למצב של צורך בטיפול נפשי שכמובן לא היה בא בחשבון, מי שהיה צריך לדעת ידע והפנה וכך הוא הגיע ל"הסדר" ".
"השר שלומוביץ" המשיך בסקירה המהירה "נשלח על ידי אישתו, היא נהנת מהעולם הזה בדרכים אחרות, שאני מקווה שלא יסבכו אותו במשטרה, ודאגה להוריד אותו מראשה באמצעות ה"הסדר" ".
את התארגנות הבוקר עשתה מהר וחיכתה בסבלנות להודעה לרדת לרכב שאמור לאסוף אותה, כך על פי הנחיות אדון בוים.
ובעודה מורחת את האודם הוורדרד על שפתיה הגיעה ההודעה.
רכב פשוט וקטן ממתין בכניסה לבניין והיא גולשת בזריזות למושב האחורי.
נהג חרדי מביט במראה מהמהם משהו לאוזניה והרכב מתחיל בנסיעה.
אהבתי….יש קצת חורים בעלילה, אבל בסך הכל הייתי שמח לקבוע עם הגברת פגישה
סחור סחור
המשך קריאטבי?
התחלה מבטיחה… מחכה בסקרנות
כרגיל… את/ה כותב/ת בצורה הכי מעניינת והכי סקסית
נו ומה הלאה גם בכיוון,
הסיפור מוכר לי מפורום כלשהוא ונראה שהוא פורסם כאן עם קרדיט גנוב