סיפור מאת הבן
כבר כמה שנים בארץ ועדיין לא התרגלה לכבישים, מהר מאד היא מאבדת את המיקום.
היה נדמה לה שהיא רואה את הים מבין הגבעות שלשמאלה, כלומר הם על הכביש שמוביל לחיפה היא מבינה, אבל איפה בדיוק, לא היה לה מושג.
מבטה לחלון והיא כמו מרחפת באוויר נותנת לזיכרונותיה לצוף בראשה. הזיכרונות צפים ועולים ודווקא אלה שהיא מנסה להדחיק חוזרים שוב ושוב.
הרגעים הנוראים בביתו של סבא דוב.
הם אלה שעולים בזיכרונה.
הזיכרונות שהיא מנסה כל כך להדחיק. לשכוח. כאילו לא קרו מעולם.
הם אלה שחוזרים דווקא ברגעים כאלה של חוסר וודאות.
עוצמת עיניה, היא כל כך רוצה לא להיות שם שוב.
לא רוצה לחוות שוב את סטיותיו של הסבא האהוב.
הסבא שכל כך אהבה עד ש…
אבל זה לא בשליטתה. והם צפים ועולים. והיא שוקעת בהם. מוחה כאילו נשלט בעצמו. והיא חווה הכל מחדש.
הגוף הצעיר שלא טעם חטא.
הגוף התמים.
נפגע בעוצמה.
והיא כבר לא נשארה אותו דבר.
הפכה להיות תמי אחרת. תמי בוגרת.
תמי של הילדות כבר לא קיימת, ותחתיה נולדה תמי חדשה, פצועה, כאובה, נבגדת.
הרכב מאט ופונה ימינה מהכביש הראשי.
רישפון. היא רואה בשלט.
כמה סיבובים בכבישי הישוב והרכב נעצר בדממה בצמוד לבית קטן צמוד קרקע.
"הבית פתוח" היא שומעת את הנהג. מרמז לה בפשטות לרדת לבד.
היא יורדת מהרכב, מביטה סביב, שקט מוחלט. בצעדים מהירים עולה במדרגות עומדת מול דלת עץ כבדה. "המור" רשום בתוך מסגרת ברזל לא מעובד.
בלחיצה קלה על הידית הדלת נפתחת ללא רחש, והיא כבר בפנים הבית סוגרת אותה מאחוריה.
חושך מוחלט. וילונות מוגפים.
היא מגששת באפילה ועיניה שהגיעו מאור יום מתאימות את עצמן לחשכה.
תחושה מוזרה מתמלאת בליבה, היא במקום זר ואין לה מושג את מי היא אמרה לפגוש.
לפתע הבית נשטף בתאורה עוצמתית בגוון כחלחל צהבהב.
עיניה שכבר התרגלו לחושך הסתנוורו והיא ממצמצת בעיניה.
"שלום" נשמע הקול
תמי מסתובבת בבהלה.
עיניה דומעות מהסנוור הפתאומי. והיא מנסה לזהות את מקור הקול.
הוא מולה. יותר נכון היא.
מכוסה בבד כל גופה, ופניה מכוסות ברשת.
"תמי" היא פונה אליה ולא בשאלה.
"כן, נכון" עונה תמי.
"בדיוק כמו שתיארו אותך" מסתובבת סביבה האישה המסתורית.
תמי מרגישה תחושה מוזרה.
האישה סובבת סביבה ותמי שומרת איתה על קשר נאלצת להסתובב יחד איתה. סיבובים איטיים פניהם זו לזו.
לפתע היא נעצרת. מביטה היישר בעיניה.
"כל מה שמיותר, להוריד" אומרת ביובש בלי להוריד עיניים ממנה.
"מיותר"? חוזרת תמי אחריה ברעד קל.
האישה מתקרבת לאוזנה קרוב קרוב, הבל פיה מלחך את תנוך אוזנה.
"מיותר זה שמלה" היא לוחשת,
"מיותר זה חולצה"
"מיותר זה נעליים ומיותר זה…" והיא מושכת בפאתה באגרסיביות קלה "לכסות את השיער",
והיא נותנת לשיערה לפרוץ ולגלוש.
תמי מנסה לצעוד צעד לאחור אך האישה מניחה יד סביב מותניה מושכת אותה צמוד אליה.
"מממ הריח שלך מטריף אותי" היא מלפפת את ידה השניה בשערות ראשה מקרבת לאפה ונושמת אותן עמוק לריאותיה.
תמי נרעדת, לא ציפתה כלל למפגש כזה.
"אני ממתינה" יורה לעברה האישה ומשחררת אותה.
תמי שולחת את ידה אל גבה מושכת את רוכסן השמלה ורגע לאחר מכן היא גולשת בלחש לרצפה.
חולצת הבסיס הלבנה מצטרפת אליה כעבור כמה שניות והיא מתכופפת ומשחררת את נעלי העקב.
נעמדת. משלבת את ידיה. מכופפת את ראשה, לא רגילה במצב שהיא נתונה בו כעת.
"אחריי" אומרת האישה ופונה לעבר מדרגות פנימיות.
האישה צועדת קדימה ותמי נשרכת אחריה בלבוש המינימלי. חזיה כחולה יחד עם תחתון תואם.
רגליה יחפות ולק בגוון ירוק בהיר תואם בציפורני אצבעות ידיה ורגליה מנצנץ בחושך שחוזר לשלוט ככל שהן עולות במדרגות.
תמי מוצאת את עצמה בקומה השנייה בחושך מוחלט.
האישה לוחצת על מתג בקיר והאור שנדלק מגלה אולם גדול.
ומה זה תלוי בכל מקום? מנסה תמי להבין את פשר המוצגים לאורך הקירות.
נראה כמו מכון כושר, אבל מסוג מסויים מאד. היא מהרהרת לעצמה.
תמי מתקרבת לעבר אחד העמדות אוחזת בידה חבל מעור שחור מבריק. מנסה להבין לאיזה מטרה בפיתוח הגוף משמש דבר שכזה.
"יהיו לך אנשים מסוגים שונים" מתחילה האישה להרצות לחלל האוויר תוך כדי שיטוט איטי לאורך הקירות ורפרוף ביד על המוצגים.
"והדרישות תהיינה שונות" היא ממשיכה לאט בצעידה עיקבית.
"ובעיקר משונות"! היא מסתובבת לעברה בפתאומיות ובמבט חודר לעיניה.
"לעיתים משונות ביותר" היא לא מורידה את המבט המפחיד ותמי נבעתת.
"גשי הנה" האישה נעצרה ליד אחת העמדות ומסמנת לה בידה.
תמי מתקרבת לאיטה, חוששת מהלא נודע.
האישה מושיטה אצבע לעבר מושב אדום קטן "שבי עליו" היא מורה לה.
תמי מביטה על המושב, לא אין מצב.
המושב מכוסה כולו נעצים זעירים. היא מרימה עיניה לעבר האשה ומגלה חיוך שטני בזוית שפתיה.
"על זה"? היא חוזרת כאילו כדי להבין.
"בהחלט" עונה האשה "ומהר" ומנחיתה סטירה עוצמתית בלחיה.
תמי מרגישה את פניה לוהטות, מרימה את ידה כדי להעביר יד ולהתגונן אך האשה תופסת את כתפיה מסובבת את גופה ומושיבה אותה בכוח על הכיסא.
צרחה נשמעת בבית ותמי מבינה באיחור קל שהיא יוצאת ממנה.
הדקירות הקטנות בישבנה שורפות כעת יותר מהסטירה בלחיים.
מנסה לקום אך האישה במיומנות מושכת חגורה אדומה רחבה ומהדקת את רגליה לכיסא.
תמי מבינה כי אין משמעות להתנגדותה ומחליטה להרפות את ניסיונותיה להתנגד.
האישה מושכת שני חבלים שהיו קבועים בתקרה וקושרת כל יד בנפרד.
מושיטה יד ואוחזת בשיערה של תמי מרימה את ראשה כך שפניהם מביטות זו בזו.
תמי דומעת. הדמעות מחליקות מעיניה על לחיה ומצטברות בזויות שפתיה. היא מרגישה את האיפור נוזל יחד איתן.
"חשוב שתביני שיש מחליטה אחת למקום הזה וזו הגברת" היא מסננת אליה.
"וממך מצופה לבצע כל הוראה של הגברת" היא ממשיכה וכעת היא שולפת מאי שם שוט שחור מבריק שקצהו מחולק לחוטי עור נפרדים.
תמי מביטה בבהלה אל האישה, הגברת, כפי שהיא מתעקשת להיקרא כעת, ממתינה לראות מה המהלך הבא שהיא תבצע בה.
הגברת ניגשת לעברה במבט מזרה אימה ונקישות נשמעות בדלת.
הגברת נעצרת באחת. מסננת מפיה כמה מילים לא ברורות ופונה לעבר המדרגות נעלמת מעיניה של תמי.
תמי ישובה קשורה בכיסא, מושפלת. מבויישת מהמצב שהכניסה את עצמה אליו ביודעין.
מבויישת כמו הרגע שבו אמא נכנסה לחדר וראתה אותה עם סבא דב במיטה.
מבויישת מהמבט שראתה בעיניה של אמא באותו רגע.
הצעקה מקפיאת הדם שיצאה מפיה של אמא והיא הקטנה מעבירה מבט מבוהל מאמא לסבא שדוחף אותה מהמיטה כאילו מופתע מקיומה.
המדרגות חורקות ופסיעות מהירות נשמעות עליהן.
אל החדר נכנסת הגברת מושפלת מבט ומיד אחריה רץ אדון בוים.
"נורא ואיום" הוא צועק וממשיך בריצה אליה.
"את טיפשה"! הוא צועק לעבר הגברת ומשחרר את החגורות שלחצו את גופה של תמי אל כיסא הקוצים הנוראי.
תמי נעמדת לאיטה נזהרת מהנעצים שחדרו לבשרה ואדון בוים מושיט לה את בגדיה שאסף מהרצפה בקומה התחתונה.
תמי אסירת תודה מחייכת חיוך חלוש לעברו. אדון בוים הגיע ברגע הנכון, איזה מזל, מי יודע מה עוד הייתה עוברת עם המטורפת הזו.
"קרתה טעות נוראה" הוא פונה אליה בהתנצלות.
"אני אחזיר אותך לביתך" הוא מציע.
תמי מתלבשת ואדון בוים יורד למטה להמתין לה, עיניו פוגשות בעיניה של הגברת והם מחליפים ביניהם קריצה נסתרת.
חבל מאוד חלק ראשון היה נחמד חלק שני הפסקתי באמצע מהסאדו הזה :/ הרס את כל הסיפור
הסאדו מבאס. מקווה שזה היה רק בדיקת אמון
נו באמת נרדמתי מהסיפור אין גירוי פנטזיה כלום בזבוז זמן שלי
באסה הראשון היה מעולה והשני אכזבה למה להוביל למקום המזוכיסטי הורדת לי הכל
מצטער על האכזבה שלך. מקווה שההמשך ירטיב אותך.
לא לעיניין מזוכיזם טהור הגזמת