אהבה שניה בגוף ראשון – חלק עשירי

בשיתוף עם חוליו איגלסיס.

לתחילת הסיפור

 

היא:

זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע" אני אומרת ובולעת את הרוק שהצטבר לי בחלל הפה "זה היה פיוטי ומושלם" אני מוסיפה, כי השקט שלך ערער אותי פתאום.

"אני שמח לשמוע" 

"שמחתי גם" וכל סנטימטר מגופי בוער בי, רוצה להרגיש את המילים שלך, באופן הכי מוחשי שאפשר "אז מתי נפגשים?" 

"נראה  לי שהפעם זה יקח קצת זמן" אני שומעת את הכאב בכל מילה שלך, ומחליטה לא ללחוץ.

"לכל דבר יש את הזמן שלו, גם שלנו יגיע" אני חוזרת על משפט שאני מדקלמת לילדים שלי. לכל דבר הזמן שלו.

מנסה לשכנע את עצמי במילים האלו, שפתאום נראות לי כמו הבטחה ריקה מתוכן.

"את איתי?" 

"תמיד" אני עונה אחרי רגע "לגמרי תמיד".

"אנחנו לא מתייאשים, הכל בסדר" אתה לוחש, והמילים שלך עוטפות אותי.

"אל דאגה, יאוש לא אופציה"

אנחנו נפרדים בנשיקה, וירטואלית שכזו, פונים לעוד יום עבודה בעולם המקביל, האמית

 

הוא:

כמה מרגיע זה לשמוע שיאוש זו לא אופציה, השיחה איתך מכניסה בי כוח עד לפעם הבאה.

התיאורים שלי ממשיכים ללוות אותי במשך היום, והמחשבות עליהם מעירים אותי כל פעם מחדש.

הזקפה הסוררת מזכירה לי כל פעם את ההשלכות של המחשבות עלייך, ואת התת מודע של הרצון העז.

"אני לא מצליח להתרכז, את עדיין איתי בהזיות" אני שולח לך את שעובר עליי, "תוכיח" את מחזירה בעוקצנות.

"למה את מתכוונת?" אני מנסה להבין את שכבר הבנתי, "אתה יודע כבר".

וברגע הבא אני מותח את מכנסיי, מבליט את הזקפה הכואבת ומצלם אותה דוחפת את בד מכנסיי.

"עכשיו אתה הרבה יותר ברור" את עונה במשחק מילים מגרה, "יש לזה המשך" את שואלת בילדותיות, "את ההמשך תקבלי מחוץ לתמונה" אני מחזיר לך עוקצנות בתמורה.

"תן לי רמז" את מבקשת, "אתן לך בהזדמנות הבאה הרבה יותר מרמז".

 

היא:

יום עובר, ואחריו עוד יום. אנחנו נכנסים למעין שגרה מוזרה.

כל בוקר נפתח בשיחה קצרה, מילים שמלוות אותי בבוקר.  בצהריים הודעה קצרה, ובנסיעה חזרה הביתה, הקול שלך מנעים לי את הדרך.

מדי פעם תמונה נשלחת, מדי פעם סרטון קצר.

בזהירות אנחנו מגששים אחרי תאריך לפעם הבאה, אבל הוא לא נראה באופק.

גם בחיים האישיים השגרה זהה. מחייכת לכולם, מעבירה את הזמן. הסקס עם בעלי טוב מאי פעם, הוא אוהב אותך בלי לדעת על קיומך. לא יודע כמה אתה משפיע על החשק שלי שמרקיע שחקים אחרי השיחות שלנו.

ואז זה מגיע, הודעה בעבודה על יום מרוכז בדרום. יש לנו הדרכה במחוז מקביל, עד שתיים עשרה בצהריים. נוכחות חובה.

"יש סיכוי שתפנה לי חצי יום?" אני שולחת ומיד מוסיפה תאריך. 

"רשמתי לפני לפנות" אתה עונה, ואני כבר לא מאמינה, סופרת ימים. אין לי מושג איפה נפגש, לכמה זמן זה יהיה, אבל לפחות יש יום כתוב בלוח.

 

הוא:

חצי יום זה המון זמן ביחס למה שהיה לנו מאז הפעם הקודמת, אני פתאום מתלבט אם לשנות את התוכנית ולשכור לנו צימר לכמה שעות.

אולי אפילו לשלב בין השניים, מצד אחד אני רוצה לבלות איתך גם מחוץ למיטה, ומצד שני אני לא יכול לחשוב על פגישה איתך בלי תאוות בשרים אינטימית.

"כמה את זורמת?" אני שולח בכדי להבין האם הכיוון נכון, " זורמת על מה?" את מנסה להבין.

בתוך כל ההתלבטויות שלי לא חשבתי להסביר את עצמי, "על החצי יום שלנו".

"אההה…" את שולחת הודעת הבנה וממשיכה "כל עוד אתה איתי, אני הכי זורמת שיש", ואני מקבל את תשובתך כאישור לערב ארוך שסופו יגמר במיטה.

"אז תודיעי בבית שאת חוזרת מאוחר" אני מבקש על גבול הפוקד, "ככה חשבתי" את עונה באמירת אמן.

וכל שנישאר לי הןא לספור את הימים המעטים שנשארו עד לתאריך שקבענו, לסגור את כל הפינות בשביל שהחצי יום הזה ינוצל במלואו.

 

היא:

יש אווירה של משהו אחר. מתח שונה מלווה אותי הפעם בפגישה שלנו. אולי זה בגלל שאני מתחילה את היום עם הצוות בעבודה, אולי זה בגלל הערב הארוך המתוכנן. אין לי מושג.

הנסיעה לדרום עוברת כחלק מהעבודה, חברה מצטרפת לנסיעה הלוך, חזור כבר סידרתי לה טרמפ אחר.

הטלפון בוער לי בתושבת, אני רוצה לדבר איתך כל כך. 

פגישה אחת מקדימה ועוד סיור, והראש שלי נמצא במקום אחר לגמרי.

"יש עיכוב קטן" אני שולחת לך "סליחה".

"מחכה לך בכל מקרה" אני מודה לך בלב על הסבלנות.

עוד כמה דקות, וחיוכים מאולצים, דברי פרידה ואני כבר ברכב. מתנצלת לאנשי הצוות שלי שאני ממהרת לעזוב, קופצת למפגש משפחתי קטן, אני זורקת. אם רק היו יודעים את האמת…

"אני בדרך, תכוון אותי" אני פותחת את השיחה.

"שולח מיקום, רק תבואי כבר" 

הכבישים פתוחים, נותנים לי ליסוע מהר. רק להגיע כבר, להרגיש אותך קצת, לנשום אותך קרוב.

 

הוא:

בחיפושי אחר רעיון לפגישה, מצאתי פאב קטן ונידח סוג של פאב חצר, שמחולק לשולחנות אינטימים על חצר קטנה ומוסתרת.

שלחתי לך את המיקום ויצאתי לחכות לך בחניה, פרפרים מוכרים חזרו למלא את ליבי בזמן הציפייה.

לא ידעתי אם תאהבי את המקום ואם תרגישי בו בנוח, אבל גם אם לא היה שווה לנסות.

אורות רכב קרבים אל החניה ותמונת רכבך הולכת ומתבהרת לנגד עיניי, ולפי כיוון נסיעתך נראה כי זיהית אותי ממתין.

מבעד לשמשה אני רואה על פנייך חיוך של שמחה וגעגוע, ומשיב בחיוך משלי לעברך.

אני ניגש לפתוח לך את הדלת כמו ג'נטלמן אמיתי ומושיט לך יד, ביד חמה את נאחזת בידי יוצאת מהרכב ונעמדת מולי.

ראשך נמוך מעט מראשי אך מבטך נישא לתוך עיניי, "היי" את מברכת אותי, "שלום" אני מחזיר ואוסף אותך לחיבוק חם ומלא געגוע שבא על סיפוקו.

"לאן הבאת אותי?" את שואלת כשכפות ידינו משתלבות, "אני מקווה שתאהבי" אני עונה ומוליך אותך יחד איתי אל הכניסה.

אני פותח את שער העץ בכניסה ומחווה בידי לעברך, מסמן לך להיכנס דרכו אל החצר.

ריצוף ישן ודהוי מכסה את ריצפת החצר ובצידו מעט עצים, בינות לעצים מפוזרים שלחנות קק"ל ומעליהם מנורה המאירה באור חלוש ואינטימי.

על השולחן מונח ספר ישן המחביא בתוכו את תפריט המקום, "וואוו… איך מצאת את המקום הזה?" 

"את לא תאמיני מה אני יכול למצוא בשביל לפגוש אותך"

"אתה עושה חשק לאתגר אותך" 

"תרגישי בנוח"

"רציתי מקום שבו לא יכירו אותנו, מקום שבו נוכל לדבר קצת ונהיה חייבים להתאפק מלקפוץ לחלק האומנותי"

"אני לא בטוחה שנצליח להתאפק אבל שווה לנסות" 

ובזמן שאנו נהנים מתחילת הערב ניגשת אלינו מלצרית צעירה ונאה, מבקשת לדעת אם נרצה להזמין.

"לי חצי גולדסטאר מהחבית בבקשה" אני קופץ על ההזדמנות,  "ולי כוס יין אדום".

"היא מוצאת חן בעיניך, שובב!" 

"היא לא מוצאת חן בעיניי את סתם עוקצת! זה נכון שהיא מושכת בדרכה, אבל עד למצוא חן?!"

"פעם בוגד תמיד בוגד" את עוקצת, "יש הבדל בין מושכת למוצאת חן. היא מושכת, את מוצאת חן!" אני מסביר אגב משיכתך לנשיקה עדינה ורכה.

"לא התכוונתי לפגוע" את מסבירה, "אני יודע, אני אוהב אותך מספיק בשביל להבין את הבדיחה".

 

היא:

אנחנו שותים בשתיקה, כל אחד עם כוסו. אבל השתיקה נעימה, מוצאת את המקום הנכון שלה.

אני מנסה להגיד משהו ואתה מהסה אותי "תקשיבי לשקט" אתה אומר בשקט, כאילו מפחד להפריע לו.

אני יושבת לידך, מניחה את הראש על החזה שלך, נותנת לסחרחורת הקלה להשתלט עלי. מנסה לתת לעצמי קצת לרחף.

היד שלך עוטפת אותי, אהל המבט שלך נמשך שוב אחרי המלצרית הצעירה.

אני שולחת יד אל בין רגליך, מעירה את הנסתר והחבוי "הי, אני פה".

"אני יודע" אתה מנשק אותי נשיקה מרה של בירה מהחבית "לא הייתי רוצה פה אף אחת אחרת מלבדך".

היד שלי ממשיכה לגשש את דרכה מעל המכנסיים שלך "יש לך תכנון גם להמשך הערב?" 

"מה את חושבת?" אתה מסמן למלצרית, החשבון מגיע מהר ואנחנו קמים.

"את משאירה פה את הרכב ובאה איתי" 

"אני כשירה לנהוג, הסחרחורת  עברה" אני מוציאה את המפתח מהתיק.

אתה עומד צמוד אלי, אני נושמת את הבל נשימתך "את באה איתי, כי זו הפתעה".

 

הוא:

לאחר נסיעה קצרה אנחנו נכנסים אל חנית עפר קטנה, אורות הרכב מאירים על מבנה עץ קטן.

"אתה חוטף אותי?" את שואלת בציניות, "אל תכניסי לי רעיונות לראש" אני מבקש באותה מטבע צינית.

אני עוצר מול הצימר ויורד לפתוח לך את דלת הרכב, "אתה חזק בקטע של הג'נטלמן היום?!" 

"זה מצליח לי?" אני שואל בחזרה בזמן שאת נשענת על ידי ויורדת מהרכב, "מאוד!" את עונה ומושכת את ראשי לנשיקה רטובה ועמוקה.

יד ביד אנו פוסעים על שביל הכניסה המואר חלושות, ושוב אני פותח לכבודך את דלת הכניסה, "אתה חייב להפסיק עם זה, זה מתחיל להביך"

"זאת הייתה הפעם האחרונה הערב, מעכשיו את יוזמת בדיוק כמוני"

"אז אני יכולה לעשות מה שבא לי?" את שואלת בזמן שידך מחליקה על קידמת מכנסיי, רעד נעים חולף בין כתפיי הזמן שאיברי מזדקף לקראת מגע ידך.

"ביחס לצימרים לפי שעה, נראה שהצליח לי" אני טופח לעצמי על השכם, "בוא נתרכז בעיקר" את ממקדת  אותי בעזרת נשיקה עזה.

 

היא:

הצימר נראה כאילי מישהו הרגע יצא ממנו. "בא לא ניגע במיטה" אני נגעלת בשקט, ומובילה אותך אל כורסא רחבה שניצבת לה בצד החדר.

אתה מתיישב על הכורסא, מתרחב עליה, ואני מולך, עומדת, מתלבטת עד כמה להיות נועזת.

"רגע, רק שמה מוזיקה" אני מפעילה את המוזיקה בנייד, וניצבת רועדת מולך "התפקיד שלך זה להשאר לשבת", אני פוקדת. רק שיצא טוב, אני אומרת לעצמי.

בפישוק קל, אני עוצמת עיניים, נותנת למוזיקה למלא אותי, ומתחילה. 

בהתחלה האצבעות מרימות לאט את החולצה, אל מעל החזה והראש, והיא נופלת על הרצפה. אני נעה לקול המוזיקה, ממשיכה אל המכנסיים, הכפתור נפתח, גם הרוכסן אחריו, ובתנועה רכה, אני מורידה רגל אחרי רגל. העיניים שלי עוד עצומות, מתחברת למוזיקה, רק הנשימות שלך שממלאות את החדר, מסגירות את שעובר עליך.

אני עומדת מולך, רק חזיה ותחתונים עלי, עדיין מתלבטת אם לפקוח עיניים או להמשיך.

הנוכחות שלך קרובה כל כך, אני פוקחת עיניים ומגלה אותך צמוד אלי, נטול בגדים.

 

הוא:

"אל תתני לי להפריע לך" אני מבקש וממשיך לבחון את גופך מקרוב, "אתה מוזמן להצטרף ולעזור" את מחייכת אלי וחוזרת לזוז באיטיות.

פותחת במיומנות את קרסי החזייה ומניחה לה לגלוש מעלייך, לוקחת את ידיי בידייך ומניחה אותן על השדייך הגלויים.

אני ממשש את שדייך, מלאים ורכים הם מרגישים תחת לחץ כפות ידיי, פטמותייך דוקרות אותי בתגובה כמעט מיידית.

"תעזור לי?" את שואלת ומחווה  במבטך אל התחתונים, פיסת הבד האחרונה המפרידה בינינו.

"העונג כולו שלי" אני מתפייט ויורד בידיי על מותנייך, מגשש את הגומי שמסמן את סוף ההתחלה.

ראשי מצטרף לידיי ויורד גם כן לכיוון ערוותך המסתתרת, מלווה את הדרך מטה בנשיקות רטובות, מסמן לעצמו את הדרך חזרה.

כל סנטימטר עור שנחשף מתכסה מיד בנשיקות ענוגות, עד שאיברך נגלה לעיניי ולפי, נוצץ ומזמין.

ידייך חופרות בשערי בזמן ששפתיי נצמדות אל איברך, ידיי אוחזות בחוזקה בישבנך מצמידות בלחץ את ערוותך לפי.

לשוני עוברת בין השפתיים לחריץ הלח, עולה מעט אל הדגדגן הפועם וחוזרת חלילה.

 

היא:

אני גונחת, זה טוב, כל כך טוב.

המוזיקה ממשיכה למלא את החדר, מצמידה אותנו עוד קצת. הלשון שלך עושה בי פלאים, מרטיטה את כולי.

אני שומעת את הבליעה שלך, את הקול ששואב ממני את מיצי התאווה. 

אני גונחת בקול, משחררת את האורגזמה ממני. נהנית מהערפול שמשתלט עלי.

"שבי רגע" אתה מושיב אותי באותו מקום בדיוק בו ישבת לפני מספר רגעים, וחיוך עולה על שפתי.

"אפשר בבקשה לדעת מה עשית לי?" 

"לא ממש" אתה מחייך "רק תני לי להמשיך" אתה כמעט מתחנן.

"חשבתי שיהיה לנו מפגש כזה רגוע, קצת דיבורים ולחץ של זמן" אני מקניטה אותך בקטנה.

"תכנונים לחוד וכשנפגשים דברים נמצאים בצד אחר".

אני מרשה לעצמי להתמסר הפעם, רק עוד פעם.

רק לאבד את הראש עוד קצת…

 

הוא:

לשוני עוברת על פני איברך, מלטפת את החריץ הרטוב ממיצי העונג, בודקת את גבולות העונג בין שפתייך.

ידייך מחזיקות במשענת, חופרות בבד הרך, שומרות על יציבות גופך בעוד הרעידות מתחילות לעלות.

"עכשיו זה זמן טוב לדבר?" אני מחייך אלייך מבין רגלייך הפסוקות, "עכשיו יש רק דבר טוב אחד שאתה צריך לעשות" ומקרבת את אגנך לפי, מבהירה את כוונתך.

"את בטוחה?" אני מושך את הרגע ומוסיף ליקוק בודד ומהיר, "תזהר!" את מחייכת אלי חיוך של תשוקה וחרמנות.

ומתוך ההומור העוקצני אני צולל למעמקיך החם, ומעניק לך עונג נוסף בלשוני ושפתיי.

הרעד המוכר והאהוב לא מאחר להגיע, ויחד איתו גניחות רמות ונשימות קצובות.

ראשך מוטל לאחור וצווארך נמתח יחד איתו, שדייך עולים ויורדים לקצב הסדרת הנשימה, מזמינים אותי אליהם למציצה רכה של פטמותייך הזקורות.

ידי מרגישה את הוורידים לאורך צווארך, מלטפת מעלה ומטה, במעלה הסנטר ומשם אל רכות שפתייך הפסוקות.

"באמת שהתגעגתי לטעום אותך" אני לוחש לתוך צווארך, "אני צריכה עוד מהגעגועים האלה" את עונה וידך כבר מחליקה על ירכי בכיוון דרום.

 

היא:

בא נתחלף" אני אומרת וכבר קמה, ותוך כדי מעבירה יד על האבר שהולך וגדל, צובר תאוצה.

אתה נזרק על הכורסא החמה, מפשק רגליים, מוכן אלי.

אני מתיישבת על הברכיים, ראשי בין רגליך, הלשון שלי מלקקת אותך בחושניות.

"אוחח" אתה גונח ומצמיד את הראש שלי.

אני מתנערת, זה יהיה בקצב שלי. הלשון שלי עולה אל ראש האבר, הכתר. כמו מלך מחכה לי, מרטיב את עצמו בנוזל הטעים. 

אני מלקקת את הנוזל, ומכניסה את האבר בבת אחת לפה שלי. אתה קופץ לרגע ואז נרגע קצת.

הנשימות שלך מהירות, הקולות שאתה מוציא משתלבות עם מוזיקה לטינית שמתנגנת עכשיו ברקע.

אצבע אחת שלי עוברת אל בין הרגליים, אל האשכים. מלטפת אותם בקצב המוזיקה.

אני מסתכלת עליך במבט חתולי, מחכה לאישור שלך שזה טוב, והאישור מגיע בדמות השפרצה.

אתה גומר מהר משחשבתי "סליחה" אתה ממלמל "שתביני כמה התגעגעתי".

"בא נרקוד" אני קמה ואתה איתי, קצב המוזיקה סוחף אותנו לריקוד חושני בערום.

 

הוא:

 הריקוד העירום יחד מגרה וחושני, אך תנועותי הגמלוניות לא מפסיקות להצחיק אותך.

צחוקך המתגלגל סוחף אותי להצטרף אליו, "אני גרוע בזה" אני מודה במבוכה, "שמתי לב" את עונה ומסדירה נשימה.

אנחנו נצמדים לחיבוק ונשיקה, שדייך נלחצים אל החזה שלי וידיי עוטפות אותך, מלטפות את גבך לאורכו ורוחבו.

"את רוצה לשתות משהו קר?" אני מציע בגרון יבש, "מיים" את עונה לתוך שפתיי המנשקות.

אני ניגש למטבחון הקטן ומוזג מיים קרים מהמכשיר הניצב על השייש, אני מסתובב להביט בך בזמן שהמיים נמזגים.

"מה?" את שואלת כאילו לא מבינה על מה  אני מסתכל, "את כל כך יפה מפה" אני עונה מהופנט, ומתקרב אלייך עם שתי כוסות המיים, אחת לך אחת לי.

"ומפה?" את ממשיכה את הדו שיח, "מפה את עוד יותר יפה" אני עונה ולוגם מהמיים הקרים.

"גם לך יפה מפה" את מפרגנת ומלטפת את האיבר המתקשה, "את עושה אותו ליפה" אני מחזיר לך וגונח חרישית.

Loading

4 מחשבות על “אהבה שניה בגוף ראשון – חלק עשירי”

  1. דרדסית מהממת …
    ההמשך של הסיפור – כאילו כל מפגש בין הזוג , הוא מפגש של פעם ראשונה …
    הריחוק המציאותי ביניהם , גורם לעוצמות של תשוקות כאשר הם מצליחים להיפגש …
    עד כדי קינאה בהם …חחח
    בתשוקה העזה , בהתרגשות מכל שיחה שמתקיימת , מהודעה שנכנסת , וקל וחומר מתמונה מגרה שנשלחת …

    הרצון העז להיפגש למפגש אסור – מהדהד בראשם כל יום , ואז כשמגיע יום כזה עם אפשרות – הזוג המאוהב קופץ על המציאה … והמציצה … חחח

    הם עד כדי כך מרוגשים ממפגש הבשרים , שלא אכפת להם שהצימר לא הכי נקי …
    מחפשים פינה שתכיל אותם ואת יצריהם החמים …

    אין מה לומר – דרדסית את אלופה ומרתקת …
    את סוחפת … בכל המובנים …

    המשיכי ככה , כי יש אנשים כמוני שכבר תלויים בך (-:

    כל טיפה ממך היא – מתוקה …

    מחכה לעוד ממך,
    ד.פ

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)

דילוג לתוכן