אהבה שניה בגוף ראשון – חלק שני

בשיתוף עם חוליו איגלסיס.

לתחילת הסיפור

היא:
אני שוכבת במיטה, מנסה להרדם, אבל השינה ממני והלאה. תמונות תמונות, זה חוזר אלי.
היד, הנשיקה, המגע, הנוזלים שמתערבבים להם…
אני נוגעת בעצמי, רק לרגע קט, רוצה להרגיש את המגע שלך שוב. הנגיעה מרגיעה משהו אחד ומבעירה מחדש את כל השאר. והחלומות באים, וזה מרגיש מציאות. אני ממש יכולה להביט לך בעיניים, לחוש את הבל הנשימה שלך לידי ועלי.
והכל בתמונה מלמעלה, כאילו אני רחפן קטן באוטו הצפוף.
אני זוכרת את המגע, את המילים, את היד החצופה… והכל מסתדר לי, כאילו היה ברור לכולם שהיום הזה יגיע.

הוא:
מקלחת צוננת מקררת את גופי הבוער, ממשש את הנקודת בהן נגעת מזדקף ומתקשה לעצם הזכרון.
אין זמן טוב למחשבות מזה, כשרחש המים משתיק את רעשי הרקע ונותן לגלגלי המחשבה לנוע בחופשיות.
"אם אשלח הודעה איך זה יראה? האם מה שעברנו יחד זה התחלה או סוף?"
חושב לעצמי תחת המים.
חזרתי בתוך כמה שעות לנערותי, להורמונים מתרגשים של משיכה, רוצה לדבר איתך ולא רוצה לשמוע את מה שאני לא רוצה לשמוע.
"לילה טוב" שלחתי בחשש.

היא:
אני במיטה, הנייד מעיר אותי מהחלומות.
"מי מחפש אותך בשעות כאלה?" נשמעת טרוניה מהחצי השני במיטה.
"אין לי מושג" אני קמה לבדוק, מתלוננת בשקט על טעות במספר שהפריעה לי "זה טעות" אני מאשרת באוזניו, הלב שלי בוער מהתרגשות, וכבר שולחת תשובה "מחר בבוקר. לילה טוב" ומוחקת את ההודעה, מנסה לטשטש עקבות.
אבל הדופק שלי מואץ, כל אות שקראתי נחקקה בי. אני שומעת את הקול העמוק שלך אומר את האיחול הכל כך בנאלי, ואני כבר רוצה לענות ולהמשיך בשיחה.
אני מניחה את הראש חזרה על הכרית, מנסה לנשום עמוק, אבל אני רואה אותך מולי. שומעת אותך לוחש לי מילים יפות, מחרמנות, מעוררות.
"לילה טוב" אני אומרת לחלל החדר, מקווה שאתה שומע.

הוא:
"מחר בבוקר, לילה טוב" מאיר אלי הטלפון, זה מחר בבוקר של לא פנויה כרגע או של יסורי מצפון? שואל את עצמי בעודי בוהה בחשיכה שבחדר.
השינה מזדחלת ומכבידה על עפעפי, מציאות ודמיון מתערבבים לחלומות מתוקים, חלומות על בוקר המחר.
מתעורר בשעה הקבועה, לשיגרה ברוכה, שיגרת יום יום, רק שהיום הזה כנראה כבר לא יהיה שגרתי וסתמי.
היא תתקשר אלי היום, והשיחה הזאת מלווה אותי אל הרכב יחד עם כוס הקפה. הריח שלך ממלא את חלל הרכב, נכנס לי ללב בנשימה עמוקה, כאילו הצטרפת אלי ליום עבודה.
עכשיו רק חסר קול בכדי להשלים את התמונה, להפיג געגוע.

היא:
אני קמה לבוקר אחר. משהו באוויר שונה.
אני מתלבשת ותוהה אולי להחליף למשהו אחר, סקסי יותר. ומה אם נהיה ספונטניים ונפגש שוב? אני מתיישבת ברכב, ורואה מרחוק רכב דומה מדי לשלך, המחשבות רצות אצלי בראש.
היד מתקרבת לנייד, אבל משתהה, רגע, אולי עוד מוקדם. לא רוצה להפריע כבר בתחילת היום.
בחניה בעבודה אני שולחת הודעה "יום נפלא, סליחה על אתמול בלילה, זמינה".
ההודעה נשלחת, עושה את דרכה הקצרה אל הנייד שלך. נשלחת מהלב שלי, בתקווה שתגיע ישר ללב שלך.

הוא:
כל צליל מכיוון הנייד מקפיץ אותי בהתרגשות, "אולי זאת היא?" עוברת המחשבה ומתבדה מייד לאחר בדיקה מהירה.
ואז היא הגיעה, ההודעה המיוחלת, מרגיעה ומחבקת, שהרמזים החבויים בה כל כך ברורים לי.
מתלבט ביני לבין עצמי אם לענות בהודעה או להחזיר שיחה, רק לשמוע את קולך המלטף והחם.
"אני בורח לפינה שקטה ומתקשר, יש לך זמן?" כתבתי בהודעה ומיד שלחתי.
מדמיין את הצליל הנעים מעברו השני של הקו, אותו קול שגנח איתי אתמול.
בדרך לפינה השקטה אני מדמיין אותך צמודה אלי, רק לחבק אותך, להריח אותך, אך בינתיים צריך להסתפק בלשמוע.
מתקשר…

היא:
השם שלך על הצג, והלב שלי מחסיר פעימה. יש משהו בצלצול הזה, שמרגש אותי.
"שלום" אני עונה ונמסה למשמע קולך, מלטף, מעבר לקו.
"מה קורה?" אתה שואל וכבר מוסיף "מתגעגע".
"גם אני. אתמול זה היה…" אני לא מוסיפה עוד מילים, שנינו יודעים מה היה וכמה טוב היה.
"זה יגיע שוב?" ואני רק רוצה להגיד לך, רק תגיד מתי ואיפה ואני שם, אבל הקול שלי יוצא אחרת "אני מאמינה שכן, אם שנינו רוצים בזה".
שתיקה קצרה ואתה שובר אותה ראשון "מקווה שלא סיבכתי אותך עם ההודעה אתמול"
"לא, רק בשעות האלה, פחות רלוונטי הודעות. יש עולם נוסף מעבר לעולם שלנו".
"אני במקרה ממש ליד העבודה שלך, יש לך רגע?"
אני חושבת מהר על תירוץ מתאים להעלם רגע "אני יורדת" אני אומרת ומחייכת לעצמי, רק שלא יחשוב על ירידה אחרת….

הוא:
בלי להבין באמת איך זה קרה מצאתי את עצמי באיזור בו את עובדת, זה כנראה הלב שהביא אותי, מהרגעים שהוא לוקח שליטה על המוח.
"אני יורדת" והלב שלי עולה, אני כבר רואה אותך פוסעת בצעדים מהירים לעברי, גופך הממהר לקראתי מעורר בי געגוע, עוד רגע קט והנה את כבר יושבת לידי.
בחיוך רחב אני מביט בך, המילים נעלמו לי, רק מבט נשאר, לבלוע כמה שיותר ממך.
"מה?" את שואלת במבוכה, "הכל בסדר?" את ממשיכה לתהות.
"עכשיו הכל בסדר, הרבה יותר מבסדר, אין לך מושג כמה התגעגעתי לראות אותך" אני משיב.
מלטף את ידך, חושש לעבור את הגבול במקום בו מכירים אותך.
את מחזירה לי בליטוף מבין, בעינייך אני רואה את הרצון למפגש קצת אחר במקום קצת שונה.
"מתי?" אני שואל כאילו על כל השאר כבר דיברנו ועכשיו נשאר רק לקבוע.
"אני צריכה לבדוק, זה צפוף מידי בזמנים, לא רוצה לעורר חשד" את מרגיעה אותי שלא אנחנו זו הבעיה אלא העיתוי.
"תבדקי ותקבעי, כי אני בקושי מחזיק את עצמי מלאהוב אותך כאן ועכשיו".

היא:
לאהוב אותך כאן ועכשיו, איזה משפט יפה, אני חושבת לעצמי כשאני עולה במדרגות. הכסא כבר מחכה לי במשרד, אבל הראש נמצא הרחק משם.
מהחלון אני רואה את הרכב שלך חונה בצד, לא מתייאש.
"תן לי רבע שעה ואני באה" אני שולחת לך הודעה וכבר ממהרת לחדר המנהל, ממציאה איזו פגישה דחופה ששכחתי ממנה. מפזרת הבטחות על השלמת השעה שאני אעדר בה, ובלב שלי מקווה להעדר ליום שלם.
"הי" אני נכנסת לרכב ומחזיקה לך את היד, הנשיקה תחכה למקום בטוח יותר.
"לאן נוסעים?"
"סומכת עליך" אנחנו מתרחקים מהמרכז, מהעבודה, מאנשים, והיד שלי מתהדקת על שלך.
אני מטיילת עם האצבע לאורך הזרוע שלך, מרגישה את השרירים נמתחים מתחתיה.
"תעצמי עיניים. אני אעשה לך הפתעה" אתה מבקש, ואני עוצמת, מנסה להיות ממושמעת.
מנסה לנחש כיוונים ופניות, לדמיין את ההפתעה…

הוא:
את מצליחה לעמוד באתגר, עוצמת עיניים בבטחון מגבירה בי את התחושה שזה הדדי, זו לא רק הרגשה שלי.
"את יכולה לפקוח עיניים, הגענו" ואת באיטיות פוקחת עיניים, במיצמוצים עדינים מתרגלת חזרה לאור היום. את מוצאת אותנו על מצוק כורכר אל מול הים, וכמו בהזמנה, רק אנחנו והים.
הים הזה שאין לו סוף, שומר על מליוני סודות ורגעים, אותו אי אפשר להפתיע, הוא כבר ראה הכל.
"בואי נרד" אני יוצא מהרכב לפניך, מגיש לך יד אוהבת.
אוויר תיכון מלווה את הנוף האדיר הזה, את כ"כ מתאימה לתמונה, משלימה את האווירה.
אנחנו נפגשים לנשיקה ארוכה, לחיבוק עמוק אל מול התמונה האירוטית שעכשיו אנחנו חלק ממנה.

היא:
מדהים איך הוא מכיר אותי כבר, זה הדבר הראשון שעובר לי בראש, כשריח המים המלוחים מגיע לאפי. העיניים נפקחות אל מול הכחול האין סופי. כמה רוגע, כמה טלטלות.
אני מפקידה את ידי בידך, חולצת את סנדלי העקב, ויורדת איתך אל החול החם, המרגיע.
אנחנו מתחברים בנשיקה סוערת. הידיים שלך עוטפות אותי. אני משקיעה את ראשי בצוואר שלך, נושמת את הטיפות המלוחות שהים מתיז עליך.
"בואי נכנס" אתה זורק לי, וכבר פותח את המכנס, מפתיע אותי עם בוקסר צמוד.
אני מתלבטת רק לרגע, ומורידה את המכנס שלי אחריך, נשארת בתחתון וחולצה קצרה.
המים החמימים מרטיבים אותנו, והגוף עוזר גם הוא.
אני עוצרת אותך, מושכת אותך אלי. המים עד הברכיים, והידיים שלך הרבה מעל, פותחות לי את קרס החזיה ביד בטוחה. אני משחררת, הכל.
מפקירה את היום שלי ואת גופי ביד החמה שלך.

הוא:
נדמה כאילו אנחנו אלה שחיממו את המים, כמו להכניס ברזל לוהט למים קרים.
משחרר את שדייך הישר אל ידיי, מרטיב אותם ביד מלוחה, מודד אותם, בודק אם השתנה משהו מאז אתמול. מצמיד אותך אליי לחיבוק, להרגיש את שדייך על עור בטני, מלטף את גבך הזקוף, אומד את החוליות כמו סופר אותן.
ידייך משוטטות על גבי בתאום, יורדת באיטיות אל ישבני, ממששות, מכירות את החלק הזה של גופי.
איברי מתוח, ניצמד אל בטנך החמה והיציבה, מאיים לקרוע את הבד סביבו.
משווה את מגע ידיי לידייך ויורד לישבנך, מבעד לתחתונים, מבין שהעקבות לא קיימות נכון לעכשיו. מוריד את ראשי לעברך ואת מותחת את צווארך לעברי, למפגש שפתיים ולשונות.

היא:
קצב הגלים הקטנים שליד החוף, מכתיבים לנו את תנועת הידיים. בגלים קטנים הן עוברות על הגוף השני, מרגישות את חום העור וחום הלב.
"בואי איתי עוד קצת לבפנים" אתה לוחש.
"אני עוד אמורה לחזור לעבודה היום, בפעם אחרת".
אני יודעת שברגע אחד תסכלתי אותך קצת, אבל אתה לא נותן לזה להפריע לנו. אתה ממשיך לגעת, תופס את הפטמה שלי בשתי אצבעות ומשחרר.
אני גונחת, נותנת לקול לצאת ממני, אף אחד לא שומע פה גם ככה.
"תמשיך" אני אומרת לך, רוצה מהטוב הזה עוד.
"את לא צריכה לחזור לעבודה פתאום?" אתה מקניט אותי, ואני משחררת צחוק אמיתי.
אתה נמצד אלי, נותן לי להרגיש את האבר המתקשה שלך. היד שלי עוברת אל מתחת לבוקסר שלך, מלטפת, מרגישה. אתה מצטרף אלי לרגע של הנאה.

הוא:
בעוד ידך מלטפת ומרגישה את יציבות איברי, ידי חופרת וממששת את איברך הרטוב חודרת מעט ויוצאת, מסמנת לך שהאירוע מתחמם ובעוד רגע יעבור את נקודת האל חזור.
אנחנו עומדים במים הרדודים וגופך הכמעט עירום חשוף בפני.
אני יורד בנשיקות לאורך צווארך, טעם המלח מתערבב עם מתיקות עורך, ממשיך בירידה אל שדייך, אל פטמותייך המגורות, מתעכב מעט ויורד על ברכי בכדי לטעום את בטנך המתרגשת.
ולבסוף כשהגעתי אל תחילתם של התחתונים הרטובים, שנצמדו היטב אל איברך מתארים את הקו הנחשק, עצרת אותי מלהמשיך.
"זה יצטרך להדחות לפעם אחרת" הסברת את העצירה הפתאומית, "אני חייבת לחזור לעבודה" המשכת לנחם אותי.
"אני מבין אותך"
"אני מבינה אותך ורוצה כמוך, אבל חייבת…"

היא:
בצעדים כבדים אנחנו מתיישבים ברכב שלך, מנקים שאריות חול שמתעקשות להשאר.
"אני ממש מבקשת סליחה, זה לא שלא רציתי שתמשיך" אני מתחילה ואתה מהסה אותי, מניח אצבע על שפתי.
"עצרת בדיוק בנקודה הטובה" אתה לוחש לי והמבט שלך ממיס אותי "מפה נוכל רק לעלות בפעם הבאה" .
אז תהיה פעם הבאה, אני נרגעת, נושמת עמוק.
אני מפסקת מעט את השפתיים, מלקקת את האצבע שלך שעוד מונחת עלי. אני רואה את המבט שלך, את הרצון שלך לעוד.
"יודע מה, אולי נעבור רגע למושב האחורי?" אני מציעה, ונזכרת בערגה ברגעים הקסומים שלנו מאחור.
"לא היום" אתה אומר בשקט "להיום זה מספיק, את תחזרי לעבודה ואני גם, ונמשיך בדיוק מאיפה שהפסקנו, בזמן שיתאים לנו".
אנחנו יוצאים חזרה לעיר, למשרד, לחיים.

הוא:
אחרי הפעם הזאת אני כבר מרשה לעצמי להניח יד על ירך חשופה, מרגיש קרוב יותר, אוסף מגע עור עד לפעם הבאה.
"את לא צריכה לבקש סליחה, מישהו מבינינו היה צריך לעצור את זה" אני פונה לעברך, "לשנינו יש מטלות שאי אפשר להתעלם מהן" המשכתי להסביר.
"אז מתי נפר אותן?" שאלת, ובעצם שאלתך הבנתי את כפל המשמעות בדברי, "עכשיו תורך ליזום" עניתי מחויך.
החזרת לי הבנה בחיוך זומם, חיוך שמחביא התחלה של תוכנית.
עליתי עם ידי מעט, מנסה להגיע לעור רך ומסקרן יותר, הנחת את ידך על ידי מכוונת אותי לרכות, מלווה את החיבוק של ידי על ירכך.
אך בעוד אני מתלבט אם להמשיך או לעצור, את החלטת להפתיע ומשכת את ידי מעלה נותנת לי להבין שאת התחתונים הרטובים השארת ליבוש.
"אני עוד אעשה תאונה בגללך, או אולי בזכותך" הכרזתי בהפתעה, "רק רציתי שתרגיש, רציתי שתחכה ליוזמה שלי בפעם הבאה".
וכך תוך כדי ההפתעה שלך אני מעמיד את הרכב (ולא רק אותו) בצד הרחוב מתחת לבניין בו את עובדת, "תפתיעי אותי שוב?" אני מבקש ספק שואל.
"חכה" את עונה ויורדת מיד משאירה אותי עם מחשבות זימה מחרמנות.