אהבה שניה בגוף ראשון – אחד עשר

בשיתוף עם חוליו איגלסיס.

לתחילת הסיפור

היא:
אני ממלאה את הפה במים הקרים, מקררת את הגוף מבפנים. וכשאני מתכופפת למטה, הפה הקר שלי פוגש את האבר החם.
"זה טוב" אתה גונח וקופץ לרגע.
"אז תרגע ותן לי לעשות את מה שאני יודעת".
"שחררתי" אתה אומר ונשען על השולחן שמאחוריך. אני מתיישבת על השטיח הדהוי, מקרבת את פי שוב אל האבר שלך. הידיים שלי פוגשות את האשכים שלך בדיוק במקום הנכון. האצבע עוברת במרכז, גורמת לך לרעוד.
הפה שלי מצטרף לחגיגה, הלשון עוברת לאורך האבר הזקור, מתעכבת על חלקו העליון ושוב יורדת לאורכו.
אני מרגישה אותו ממלא את הפה שלי. מרגישה איך האשכים מתמלאים להם, מכינים את הגוף להנאה אינסופית.
אתה גונח, נצמד אל השולחן ומצמיד אותי אליך. הקולות שלך ממלאות את החדר.
"קומי" אתה מגיש לי יד "אני לא רוצה לגמור לך בפה".
אני מסתכלת על המיטה במבט קר ופורסת מגבת על השטיח.
אתה נשכב ראשון ואני מעליך, רוכבת עליך ואיתך.
גונחים ביחד, הידיים שלנו מתערבבות בחלקי איברים וגוף ערומים.
אתה מחזיק את האגן שלי קרוב אליך, ואני מרגישה את הזין שלך ממלא אותי.

הוא:
"לאט" אני מבקש ומעדן את תנועתייך, "אני אוהב כשאת עוטפת אותי ברטיבות שלך" אני מסביר בגניחה.
"ככה?" את שואלת ומעדנת את הקצב על איברי הקשה לתנועות ריקוד עדינות, "ככה" אני מאשר ומעביר את ידי בין שדייך הרוטטים ודוחף אותך להזדקף מעלי.
גאה ויפה את יושבת, ידייך מונחות על ירכייך, ועינייך מביטות אל תוך עיניי.
ידי נודדת מבין שדייך אל מעל איברך הלח, מגשש בקצה האגודל אחר נקודת העונג המופלאה שלך.
קשיותו הרכה מתגלה מבין שפתייך הרטובות, ובאדיקות מרוגשת אני ממולל אותו באגודלי.
"זה נעים" את לוחשת לעברי ומושכת את ידי הפנויה ללטף ולחפון שוב את שדייך, "זה באמת נעים" אני מצטרף אלייך.
"בוא" את מושכת אותי ונשכבת לאחור, רגלייך נפתחות לפיסוק רחב, ידייך מקיפות את עורפי, מקרבות אותי אלייך לנשיקה קולנית ורטובה.
תנועותיי הולכות ומתגברות, איברי נדחק במהירות הולכת וגוברות למעמקי גופך, גניחותייך הרמות מסמנות לי את גמירתך הקרבה.
חום ענוג מטפס במעלה איברי המתנפח, מאיים להתפרץ אך מחכה לסימן ממך שלא מאחר להגיע.
את נועצת את ציפורנייך בגבי וברעידות חזקות את גומרת, אני מצטרף אלייך בשמחה ושופך את עצמי לתוכך, ממלא אותך בנוזל אהבה ותאווה סמיך.

היא:
ההתנשפויות נרגעות לאט, הנשימה מתחילה לחזור לעצמה.
"כמה שזה היה טוב" אני לוחשת ואתה רק מהנהן מילים לא מובנות, מאשר לי את שאמרתי.
אנחנו קמים לאט מהמגבת המקומטת, מחייכים מעונג.
"מטורף כמה כל פעם אפשר להרגיש כאילו זו חוויה ראשונית" אתה אומר ומביט בי קמה.
"אמרת את המילים שלי ממש, אבל זה משתבח עם הזמן" אתה מתקרב ונושק לשפתי "טעימה כל כך".
אני מחזירה לך נשיקה, טועמת את טעם השפתיים המפתות שלך.
ברקע שקיעה רומנטית מלווה את הנשיקות שלנו.
"אני יכולה לשבוע ממך"
"אני בעד" אתה לוחש בין נשיקה לנשיקה.
אתה עוצר רק לרגע, מביט בי ובחלון שברקע "מתחיל להיות מאוחר" אתה מציין עובדה.
"כן" אני נעצבת "הזמן לא עצר מלכת".
"לא רק שהוא לא עצר, כשנהנים הוא עובר מהר מדי".

הוא:
בדרך הביתה אני נזכר שוב בשהיה לנו יחד הערב, מרגיש אותך שוב בין ידיי, תחת גופי ומעליו, בטעם שפתייך ורכות עורך.
ברגעי הפרידה ההולכים ונעשים קשים מפעם לפעם, בידיים המתקשות להיתנתק אחת מהשנייה.
בליטופים האחרונים שמספיקים לחטוף בשביל למלא את הזכרון עד לפעם הבאה, ומי יודע מתי היא תגיע.
אני עוצר בצד הדרך, מדחיק את הצורך לחזור למציאות המקבילה.
"הגעת?" אני שולח לך בתקווה שאספיק לשמוע אותך פעם נוספת הערב, "הרגע" את עונה מיד, "הייתה לי הפתעה נעימה, אוהבת, נדבר מחר." את מוסיפה.
ואני מבין שסיימנו את הערב המשותף באופן סופי, "אוהב, לילה טוב" אני שולח בזריזות מקווה שתספיקי לקרוא לפני הכניסה הבייתה.
אני מחזיר את הרכב למסלול נסיעתו על הכביש החשוך, וממשיך בדרכי לעבר הלילה בלעדייך.

היא:
הבוקר שאחרי קשה לי. המגע שלך עוד מורגש ממשי כל כך, ואיתו החוסר שלך.
אני מתעוררת ורואה את ההודעה שלך, שולחת "בוקר טוב", סימן לאות חיים קטן.
"בוקר אור" אתה מגיב מהר, ואני כבר ממהרת להתארגן, אם אני אכנס לרכב מספיק מוקדם, אולי נספיק לדבר קצת.
האיפור נמרח מהר, שמלה, מטפחת תואמת, ואני כבר מתניעה את הרכב ואת המצב רוח.
"שלום לך" אני פותחת את שיחה, שמחה לשמוע את קולך העוטף מעבר לקו.
"כמה חיכיתי לך"
"אז אני פה"
"אל תעלמי לי" אני שומעת את התחינה בקולך.
"הכל בסדר?" אני דואגת לך, מתגעגעת מרחוק.
"עכשיו הכל נפלא" אתה עונה ומרגיע אותי "לשמוע אותך זה תמיד טוב".
"הי, אני מתגעגעת"
"גם אני" שקט נעים שורר בינינו. המילים לא צריכות להאמר. אני חושבת על יום האתמול, על זמן הביחד שלנו, וכבר בא לי לחזור אחורה בזמן.

הוא:
"אנחנו חייבים לדבר. אני לא יכול להמשיך את מה שיש לנו בצורה הזאת" שלחתי לך ביד רועדת.
"הזמנים בלעדייך קשים מידי" הוספתי מיד בכדי להבהיר את הרגשתי, ידעתי שיקח לך זמן לענות, גם נכנסת עכשיו לעבודה וגם הנחתתי עלייך פצצה משום מקום.
באופן מוזר הייתי רגוע היום, הפוקוס חזר לשכון בראשי, כאילו ידעתי שנפתור את זה יחד לטוב או לרע.
אני לא יודע מה אני חושב על זה באמת, לזרוק את כל מה שבניתי עד היום בשביל להיות איתך, או שלהיות איתך שווה את זה.
אני יודע שאת מרגישה כמוני, ובטח גם אצלך עברה המחשבה על עד מתי נוכל להמשיך להסתיר את הידוע לשנינו.
"היי, נדבר בצהריים?" את שואלת בהודעה, "מחכה לך" אני עונה מיד.

היא:
כל היום הראש שלי היה איתך.
מתלבטת עד איפה עוד נלך. עד כמה נשנה את החיים שלנו בשביל החוויה הזו.
שיחה מבעלי מקפיצה אותי, במין תחושה מוזרה אני עונה לו, מרגישה כאילו הוא לקוח מסרט אחר.
אני רואה את המספר שלך על הצג, בממתינה, ואני ממהרת לסיים את השיחה, אבל ההרגשה היא רעה.
"הי לך" אני אומרת כשאתה עונה לי "התגעגעתי".
"גם אני" אתה נשמע לי קרוב כל כך,ממש במרחק נגיעה, ואולי זה המרחק מהלב שלי, שמרגיש אותך צמוד.
"על מה רצית לדבר?" אני שואלת וכבר חוששת מהשיחה, משינוי הסטטוס, שינוי המשפחה.
"תראי, אני חושב ששנינו נמצאים באותו מקום, עם אותם רצונות, ואולי הגיע הזמן לעשות את זה רשמי יותר?"
"אני…" אני מגמגמת, לא יודעת מה באמת להגיד. ידעתי שזה יגיע, אבל לשמוע את המילים שלך, להבין שזה אמיתי, זה קשה לי.
"בואי לא נחליט כלום. אני יודע שהפלתי פצצה קטנה, קחי את הזמן לחשוב"
השיחה נגמרת והבטן שלי מתהפכת.

הוא:
זהו! אמרתי את זה סוף סוף, גם בשבילי זאת החלטה לא קלה והיא חייבת להיות משותפת, אין ברירה אחרת.
לא דיברנו היום שוב, צריך לעבד את הדברים, לחשב את התוצאות שיכולות להיות הרסניות.
בלילה במיטה, היא שלחה יד מגששת מעל איברי, ובניגוד מוחלט למה שמתרוצץ במוחי, לזין חיים משלו.
במספר ליטופים קצרים הוא נעמד בהחלטיות, שניות מספר לאחר מכן הוא כבר היה נעוץ בעומק הרטיבות המוכרת והנשכחת.
הידיים נשלחות מאליהן אל הגוף שמעליי, ממששות את מה שכבר שלי, אך מדמיינות את שאולי…
התחושה דומה ושונה כאחד, היא ואת מתערבבות בדמיון ומתאחדות לדמות מסובכת ומפתה.
קצב הגניחות דומה אך הקול אחר, כל ההרגשה אחרת, אפילו הגמירה מבולגנת ומטרידה.
זה מגיע לה? זה מגיע לי? זה מגיע לך?
התשובות הולכות ומתרחקות באפילת החדר, השאלות משתלטות על מוחי, כל מה שהיה כמעט ברור עכשיו הוא שאלה אחת גדולה.

היא:
אני מרגישה את המתח שמחלחל לשיחת הבוקר שלנו.
כל כך חיכיתי ל'בוקר טוב' שלך, אבל משהו בקול שלך נשמע לי אחרת. מהוסס, נחנק.
"הכל בסדר?" אני שואלת, מתלבטת מה קרה, ועד כמה ללחוץ.
"כן" אתה עונה "סתם, כל המצב הזה משגע אותי".
"רוצה לפרט?"
"משגע אותי המרחק שלנו, משגע אותי שאני שאני אוהב אותך כל כך, אבל גם את אשתי" אתה עוצר לרגע, כמו נותן לי זמן להגיב, לכעוס. אבל אני שותקת, הרי אתה מדבר אותי עכשיו.
"משגע אותי שאת איתי כל היום במחשבות, בחלומות, בהפסקות, ואז בלילה אני מזיין את אשתי, ואני כבר לא יודע אם זו היא או את" השקט שנופל עלינו מאלץ אותי להגיב.
"זה נורמלי, אתה יודע. אנחנו חיים עם החוקיים שלנו למרות הכל, ואוהבים אותם. אבל זה לא מקטין את העובדה שההתאהבות שלנו מציתה לנו את טעם החיים".
"וואו" זו התגובה שלך "לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר".
"אתה יודע מה מפחיד אותי?"
"להתאהב בי יותר מדי?" אני שומעת את החיוך שלך ומחייכת חזרה.
"עם זה אני אתמודד. הפחד שלי זה המשפט 'פעם בוגד, תמיד בוגד'".

הוא:
"יש גבול ליכולת שלי להכיל" אני מרגיע אותך, "כי אם כבר לבגוד, אז רק איתך" אני ממשיך.
"אני אוהבת את הנאמנות המשונה הזאת" את משיבה בציניות, "אני אוהב את הציניות המשונה הזאת" אני עוקץ בחזרה.
"אגב בגידות, את יודעת שעכשיו תורך ליזום?!" אני מזכיר ברגע של חרמנות שגואה בי.
"אתה חושב על משהו מיוחד" את שואלת בקול סקסי שמעלה צמרמורת וחום בצווארי, "אני חושב על המון משוהים מיוחדים, אבל אותם אני אשמור לתורי".
"לא שכחתי, אתה יכול להיות רגוע" ורגוע אחרי משפט כזה אני כבר לא אהיה, "אני צריכה לסיים, נדבר מאוחר יותר?"
"אני מחכה" וצליל הניתוק האכזרי כבר מצלצל באוזניי.
עכשיו את קצת יותר ברורה לי, החיים בינתיים יתחלקו לשניים, זאת הברירה היחידה כרגע.
הקול המלטף והמבין שלך מרגיע אותי, את מבינה את עצמך טוב יותר משאני מבין את עצמי.
עכשיו, בשביל ההבנה הסופית, חסר לי רק מגע גופך, ליטוף ידייך הרכות והמבינות, השפתיים שיודעות לעשות הרבה מעבר לדיבורים חייבות להיפגש בקרוב.

4 מחשבות על “אהבה שניה בגוף ראשון – אחד עשר”

  1. דרדסית יקרה ואלופה …
    כייף להמשיך ולקרוא בשקיקה את הסיפורים המאלפים , המרתקים והמענגים שלך … וגם של חוליו התותח !

    הזוג נמשך לתוך התאוות שגדולות מהם , עדי כדי בלבול חושים ..
    בלבול חושים מיני וגם מחשבתי …
    הרצון להיות עוד ועוד ביחד גורם למחשבות לא לעצור …
    גם כאשר הבעל שוכב בבית עם אשתו … המגע , ההרגשה..
    הכל נראה לו כמו עם בת הזוג לבגידה ..
    רק חסר שייפלט לו מהפה את השם של האשה החדשה בחייו , רגע לפני שהוא פולט את זרעו …
    ואז הוא רוצה לפרק את המשפחה רק כדי להיות איתה כל הזמן …
    מי ינצח ? השכל או הרגש ?

    דרדסית … אין עלייך !!!
    תמיד נהנה !!!

    אני מרשה לעצמי להשתמש בחלק מהסיפור שלך …

    כאשר אני קורא כל פעם פרק חדש שיוצא – "מטורף כמה כל פעם אפשר להרגיש כאילו זו חוויה ראשונית" …
    ואני שמח שזה רק משתבח עם הזמן …

    פשוט אליפות !!

    תודה מתוקה שאת לא מתייאשת וממשיכה ..
    ד.פ

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)