אהבה מעבר לים – חלק 8

פרק 39:

 

אני המומה לגמרי, לא האמנתי שיוני יהיה מסוגל לעשות צעד כזה, במיוחד כשהוא יודע מראש שבעוד מס' שעות אנחנו נפרדים.  עיניי מתמלאות בדמעות, דמעות כאב ותסכול, למה הוא עושה לי את זה? למה הוא דוחק אותי ככה לפינה? הרי ביקשתי, ביקשתי יפה, בסה"כ קצת פסק זמן וגם ככה רוב הסיכויים לטובתו. אני מסתכלת על יוני, על הטבעת ועל כל המשפחה המורחבת שממלאת את המסעדה, מחכים לתשובה שלי. אני לא יכולה להסכים, אני לא רוצה להסכים, אבל לא ככה, אני לא יכולה לדחות אותו מול כולם. אני מחליטה לא להרוס את הערב, במיוחד לא לאמא שלי שכ"כר מעריצה את יוני ושמחה על הזוגיות שלנו, בקול רועד אני אומרת ליוני בלחש "כן, אני מסכימה",אבל הלב שלי זועק "לא!!!!!!!!!!", אבל אף אחד לא יכול לשמוע אותו. יוני מחייך מאוזן לאוזן, מתרומם, מחליק לי את הטבעת על הקמיצה הימנית, מחבק אותי ומניף אותי באוויר. אנחנו יורדים מהבמה, לצליל מחיאות הכפיים והתרועות ואני אומרת ליוני שאני הולכת לשירותים לתקן את האיפור, למעשה אני נועלת את עצמי באחד התאים וממררת בבכי ללא קול. איך הגורל אוהב לצחוק לי בפנים, שתי הצעות הנישואים שלי נגמרות בדמעות כאב, רק שאצל אנחל עוד הייתה תקווה לסוף טוב, אבל עם יוני אני לא יודעת מה יהיה. אין לנו את מכשול הדת, אבל יש מכשול יותר כבד, מכשול הלב, אני כבר לא בטוחה לגבי מה שאני מרגישה, במיוחד אחריי מה שחוויתי דק' בודדות עם אנחל ביוון. אני אוהבת את יוני, אבל אני חושבת, לא! אני יודעת שאני אוהבת את אנחל יותר. "אדל, הכל בסדר?", אני שומעת את אמא שואלת בקול מודאג, "כן אמא הכל בסדר, היה לי מקרה חירום קיבתי, את כבר יודעת איך הבטן שלי מגיבה למצבים כאלה של התרגשות", אני מתרצת, אמא מתרצה ועוזבת. אני מסיימת לשפוך את הכאב, מעיזה להביט בטבעת שעל האצבע, הבטן שלי מתהפכת ובא לי להקיא, אני יוצאת מהר מהתא שוטפת פנים, מתקנת בזריזות את האיפור ויוצאת. בני משפחה מתחילים לרוץ אליי לחבק ולברך, אני רואה את יוני מתחילים להתיידד עם קרובים רחוקים בני גילנו, ממש מתברג לתוך המשפחה. אני ממש מתחילה להתעצבן ואני שולחת לו הודעה, "החוצה, עכשיו!", הוא מסתכל עליי במבט המום ומתקדם לעבר היציאה.

יוני:

היום הגדול הגיע, לא בגלל היום הולדת של מי שעומדת להפוך לחמתי לעתיד, אלא בגלל שאני הולך להציע לשלגיה שלי. היא בטוח לא מצפה לזה, אני אפתיע אותה ואין סיכוי שהיא תסרב לי, היא אומנם קצת כרגע, אלוהים יודע למה אבל דבר אחד ברור לי וזה שהיא אוהבת אותי. הערב מגיע, אני לובש את החליפה הכי יפה שלי ונוסע להרצליה להביא את הקרובים שלה שבקרוב יהפכו גם לקרובים שלי. אנחנו מגיעים למסעדה ושלגיה שלי נראית יותר יפה מתמיד, בשמלה השחורה הקטנה, שיושבת בצורה סקסית במיוחד, על הגוף המושלם שלה. היא מעט מרוחקת ממני, אבל זה לא מדאיג אותי, היא לא חובבת דביקי במיוחד בפומבי ובקרב אנשים שמכירים אותנו. אנחנו יושבים בשולחן יחד ואח שלה לא מפסיק לדבר איתי, אני בקושי מצליח לדבר עם אהובתי והיא מצידה לא מפריעה לאחיה באמצע השיחה. אנחנו אוכלים ושותים ומנחה הערב מציע לקרובים לעלות לבמה ולברך את אמא של אדל. לזה חיכיתי, זה בדיוק הרגע המתאים, העיתוי המושלם להצעה. לאחר שלושה קרובים שבירכו, אני אוזר אומץ ועולה לבמה, אני מציג את עצמי כבן זוגה של אדל בשנתיים האחרונות, כי זה מי שאני בת'כלס. אדל נראית מעט מופתעת ומרימה גבה, והיא עוד לא יודעת כמה שאני הולך להמם אותה. אני מתחיל בברכה קצרה לכלת יום ההולדת, אסור לעורר חשד, אני רואה את אדל פולטת אנחת רווחה ואז אני עובר לחלק החשוב והמרכזי של הערב הזה. הלב שלי מעלה קצב לארבע מאות, אבל אני הולך לעשות את זה, זה או עכשיו או לעולם לא ואני בטוח לגמריי ברגשותיי. "אדל, אהובתי את מוכנה לגשת לכאן?", אני אוחד בידה, עיניי בעינייה המהפנטות "אדל, אהובה שלי, שלגייה,  במשך השנתיים האלה שאנחנו יחד, הכרת לי רגשות שלא הרגשתי מעולם בעבר, לא האמנתי שאפשר לאהוב אי פעם אדם כפי שאני אוהב אותך, אני לא מסוגל לדמיין מאית שנייה בחיי שבהן את לא קיימת", אני כורע על ברך אחת, אדל מתחילה להיבהל, זה לא עוצר בעדי "אדל, האם תהפכי אותי לגבר המאושר ביקום ותסכימי להינשא לי?". פיה נפער לרווחה, היא מכסה אותו בפיה ועינייה מתמלאות בדמעות, הצלחתי, הצלחתי להפתיע ולרגש אותה, זה בטח דמעות אושר, אני ממתין על הברך, כל שנייה מרגישה לי כמו נצח, היא מעט מהססת ולבסוף היא לוחשת לי "כן, אני מסכימה" ואין מאושר ממני ביקום. אני קם, מניח את הטבעת על מקומה ומניף את הנסיכה שלי באוויר. היא מיידית בורחת לשירותים לתקן את האיפור ואני בינתיים מתחיל ליהיות מוקף בקרובים שמברכים אותי. אדל מעט מתעכבת ואני מודאג, אמא שלה ניגשת לבדוק מה קורה איתה, "אדל בסדר, קצת מתרגשת", אימה מרגיעה אותי. אדל יוצאת מהשירותים, היא קולטת אותי בזווית העין מדבר עם הקרובים רחוקים שלה ולא נראית שמחה בכלל. הנייד שלי רוטט, הודעה מאהבת חיי, "החוצה, עכשיו!", אני לא מבין, מביט בה במבט מבולבל ומבין שאם לא אצא זה לא ייגמר בטוב. אני מתקדם לכיוון היציאה וכך גם היא.

אדל:

"אתה משוגע לגמרי?????????? איך לעזעזל אתה מציע לי נישואים ככה ליד כולם????????? מה חשבת לעצמך?????????????", אני יוצאת על יוני, לא מצליחה להרגיע את העצבים שלי. יוני בשוק "אאא…נננננייי, אאננייי……………. אני אוהב אותך", יוני ממלמל בקושי מצליח לדבר. "יוני, לא מעניינת אותי האהבה שלך, ביקשתי פסק זמן ואתה לא כיבדת את הבקשה שלי בכלל ולא רק זה, אתה גם ברוב טיפשותך דחקת אותי עמוק לתוך הפינה נעם ההצעת נישואים שלך". יוני בהלם מוחלט, לא מבין מה עובר עליי. "אבל את הסכמת, אמרת 'כן, אני מסכימה', אני לא מבין מה לא בסדר? אני הבנתי מההסכמה שלך שאת מוותרת על הפסק זמן", קולו מרוסק. "יוני, אני אמרתי כן רק כדי לא להרוס את הערב לאמא שלי ולכל האורחים, אבל אני ממש לא מתכוונת להינשא לך., באמת האמנת שאני אגיד לך כן בלב שלם?", אני מורידה את הטבעת ומניחה אותה בידו, "אני מצטערת, אבל אני חייבת ליהיות כנה עם הלב שלי".

יוני מביט בי שבור, עיניו מלאות דמעות, הוא סוגר את כף ידו עם הטבעת כ"כ חזק באגרוף שנדמה שהטבעת תישבר. שנינו עומדים בחוץ, יוני בוכה בגלוי, הנשמה שלי בוכה גם, אבל כלפי חוץ אני משדרת אדישות. "בבקשה אל תשנא אותי", אני מתחננת בפני יוני, "אני מנסה ליהיות כנה איתך, אולי בתום פסק הזמן נחזור". יוני מביט בי והכאב בעיניו משתנה לזעם, יוני שאני לא הכרתי מסנן לעברי "את רצינית?את שוברת לי את הלב, זה לא מספיק לך את עוד רוצה לרקוד עליו סטפס. עכשיו אני זה שלא מעוניין לחזור אלייך, אני גם צריך פסק זמן להתעורר ולפתוח את העיניים. אני הלכתי אחרייך כמו עיוור, מעולם לא אהבתי ככה מישהי, אף אחת לא הצליחה לסובב אותי כמוך ובמקום להעריך את האהבה, המסירות וההקרבה שלי אלייך, את רומסת לי את הלב, בצורה הכי אכזרית, חשבתי שאת מלאך, אבל היום אחרי פאקינג שנתיים הראת לי מי את באמת, את השטן בהתגלמותו". עיניי מתמלאות בדמעות, מילותיו מכאיבות לי ושורפות לי את הנשמה "אני מצטערת", אני אומרת בקול מלא חרטה ובאמת מצטערת על הכאב שאני גורמת ליוני, לא מגיע לו, הוא באת נתן לי את כל כולו, את ליבו, נשמתו ומעבר, קיבל אותי בלי לשאול יותר מדי שלו ובלי לחפור בעבר, עם כל המשקעים. "אדל, אם נשארה בך טיפת כבוד כלפיי ואפילו כלפיי עצמך, לפחות תיהיי באמת כנה איתי ותספרי למה באמת את צריכה פסק זמן. יש בתמונה גבר אחר?". יוני מנחית עליי מכת מחץ ואני לא יודעת מה להגיד. להגיד לו 'כן' פשוט ולסיים עם זה? לספר לו את כל הסיפור על אנחל? ואם לספר על אנחל האם לספר לו גם על הבגידה?

אני מחליטה לספר לו על אנחל, את הגירסה ללא יוון. אני לוקחת נשימה עמוקה, "כן, יש גבר אחר, אבל לזכותו וזכותי ייאמר שהוא היה שם לפנייך ואני רוצה לספר לך הכל, בזכותו הכרתי אותך", יוני מופתע מתשובתי. הוא מוחה את דמעותיו, מעביר אצבעות בשיערו ומזמין אותי לשבת איתו על הספסל. "אני מקשיב", יוני אומר לי, עיניו נעוצות בעיניי מחכות לשמוע הכל. "יוני לא עכשיו, זה לא הזמן", יוני לא מקבל את תשובתי, הוא פתאום נהיה בעלים של מחשבותיו ומעשיו, הוא החל להעיז להתנגד לי, "אני לא מסוגל להכנס פנימה ולהתנהג טבעי עד שלא אדע הכל". אני מוותרת לו ומתחילה לספר, "זה התחיל לפני משהו כמו 3 שנים, ביום האחרון של הטיול בדרום אמריקה……………", אני מספרת לו בדיוק איך הגענו ל"המקום", איך נתקלתי והכרתי את אנחל, איך הגענו למצב שהביא אותנו לכל התסבוכת, השיחות, ההתנגדות של המשפחה, השקר, הוידוי, הסיבוך, ההגעה, הפעם הראשונה, הסופ"ש, ההצעה, הסירוב, הבכי, ההקלה, הפיטורים, העימות עם המשפחה, הבריחה לונצואלה, התקווה וההתנפצות של החלום. "חזרתי לארץ שבורה לרסיסים, עם לב מנופץ ואז טלי בדיוק הכירה את יובל ואתה הגעת איתו בעסקת חבילה, הייתי חייבת לצאת להתאוורר ולכן הסכמתי ליהיות מופע הבידור שלך למרות שבסוף אתה בידרת, כל השאר היסטוריה". יוני מסתכל עליי ופולט נשיפה "וואווו, חתיכת סיפור, אבל אני עדיין לא מבין, למה הפסק זמן הזה אחריי שנתיים איתי?". אני לוקחת עוד נשימה עמוקה והגיע רגע האמת, "כשהיינו ביוון………… גם הוא היה שם. עם מלכת הסיליקון", עיניו של יוני נפתחות לרווחה, "אני חשבתי בהתחלה שאני כועסת או מקנאה, אבל פשוט כל הסערת רגשות שהוא גרם לי הציפה אותי מחדש וכששכבתי איתו היה ברור לי שלא לגמרי התגברתי עליו", אמרתי בנשימה אחת בלי לבחור את מילותיי ובטעות התוודיתי על בגידתי. "מה? מה אמרת? את שכבת איתו? בגדת בי איתו באמצע בחופשה הרומנטית שלנו שקניתי לך במתנה ליום הולדת?", יוני מבהיר לי שהוא הקשיב היטב לווידוי שלי ולי ברור שאין דרך חזרה. "לא בדיוק שכבתי איתו או בגדתי בך, הוא פשוט כפה את עצמו עליי ואני לא התנגדתי", אני מנסה להצטדק ויוני שבור לגמרי, הוא בטוח לא ציפה ממני לכזאת מכה. "את יודעת מה אדל? חשבתי שאולי אחרי שתספרי לי אני אולי אוכל לעזור לך לעשות סדר במחשבות ואולי עוד איכשהו להטות את כף המאזניים לטובתי, אבל זה כבר לא אכפת לי. אני לא מסוגל להסתכל עלייך אותו הדבר, בגדת בי בצורה הכי שפלה, ממש כואב לי להגיד לך את זה, אבל את פשוט מגעילה אותי", מילותיו שוברות אותי, אני פורצת בבכי ומתביישת בעצמי, במה שנהייתי. "וקחי לך פסק זמן כמה שאת רוצה, מצדי תקחי לך את כל הזמן שבעולם, אני איתך גמרתי, לתמיד!", יוני הלך לכיוון הרכב שלו ונסע, נשארתי לבד על הספסל, לבד, בוכה וללא אהבה. "כל הכבוד לך אדל, את יכולה להתגאות בעצמץ, ריסקת לשני גברים את הלב בשני קצוות של העולם", אני מגנה את עצמי.

אני לא מסוגלת לחזור לאולם, אני לא יודעת איך להסתכל לכולם בעיניים ואיך להסביר את ההיעלמות של יוני ואני מחליטה להיעלם גם. אני מזמינה מונית ובדרך מסמסת לאמא שהקיבה שלי לא מפסיקה להסתבך ושאני חוזרת עם יוני הביתה ושכנראה גם לא אחזור הלילה הביתה לישון. אני בורחת לביתה של טלי ויודעת שהיא תקבל אותי בזרועות פתוחות.

טלי פותחת לי את הדלת ואני מתרסקת אל זרועותיה, "זה נגמר, איבדתי אותו לתמיד, יוני עזב אותי והוא לעולם לא ייסלח לי על הבגידה", טלי מסתכלת עליי ולא מבינה "אבל יובל סימס לי שהתארסתם", אני מנגבת את הדמעות, "תכיני תה, נשב ואני אספר לך את הכל".

טלי מכינה לשתינו תה ואנחנו מתיישבות ואני שופכת בפנייה הכל "אני ויוני ביוון……………. גם אנחל עם אריאנה………….. יוני ואריאנה הלכו…………. אני ואנחל עושים סקס……….אני מבינה שאנ יעדיין אוהבת אותו………….. מבקשת מיוני פסק זמן………יוני עושה חיים קשים……………. יוני מציע לי נישואים, אני מבכימה כדי לא להרוס לאמא………………… יוצאת על יוני ומבירה לו שלא תיהיה חתונה…………. יוני שבור…………. מספרת ליוני על אנחל ובטעות מתוודה על הבגידה………… יוני עוזב אותי לנצח", טלי בשוק טוטאלי, לא יודעת מה לעשות, היא יושבת פעורת פה וכאילו מהופנטת.

כבר שבועיים עברו מאז יוני נגעל ממני, לא שמעתי ממנו, אני לא רגילה לכך ואני משתדלת גם לא ליצור איתו קשר, אני לא יכולה להקל על הכאב שגרמתי לו. אני באמת הייתי בפסק זמן מהכל ומכולם, חשבתי על הכל, כל מה שקרה וכל מה שיכל לקרות אם דברים היו מסתדרים אחרת. אני מגיעה למסקנה שלהכל הייתה סיבה אחת וקוראים לה אהבת אמת, האהבה שלי ושל אנחל. בשלושה השבועות האחרונים אנחל לא עוזב את מחשבותיו ויוני נוכח בהן רק פחות ופחות. אני מורידה את החסימות שלי מאנחל, רואה את התמונות שלו מהטיול ביוון עם אריאנה וזה רק מדרבן אותי יותר להיחלם עליו, הייתי שם לפניה, ואנ עדיין שם ואהיה שם לתמיד "את הפרינססיטה שלי ולעולם תיהיי", מילותיו אלה של אנחל, נצורות היטב במוחי ובליבי ואני אלחם על האושר האמיתי שלי, אלחם על המלאך שלי.

אני פותחת את גלריית התמונות שלי, מוצאת את התמונה שלי עם אנחל מהלילה בו שיחזרנו את הפגישה הראשונה שלנו, מדביקה אותה על הקיר שלו ברשת החברתית ורושמת "טה אמו ואוהב אותך לנצח, אנחל דה מי קוראסון".

פרק 40 ואחרון:

 

התגובות כמובן לא איחרו להגיע ואיתן הלייקים. רוב מחבריו שמו לייק של לב ופירגנו והיה רק פרצוף זועף אחד שמיותר לציין מי שם אותו. בנוסף לפרצוף הזועף הגב' אריאנה דאגה גם לרשום תגובה זועפת ו"להבהיר" שלה יש בלעדיות על גופו וליבו של אנחל. עקבתי בקפידה אחרי כל תגובה ולייק, אריאנה הגיבה בארסיות לכל אחד שפירגן לאהבתי אל אנחל בפוסט ורק האחד שבאמת היה לי אכפת ממנו לא הופיע כלא היה. לא ייתכן שאנחל לא ראה את הפוסט וגם אין מצב שייתעלם מכ"כ הרבה התראות. אני מחליטה לבדוק מתי בפעם האחרונה הוא היה מחובר, רשום שהיה מחובר לפני חצי שעה, למה הוא לא מגיב? איחרתי את המועד? ביוון הוא היה מאוד ברור, שהוא לא שכח אותי, שאני עדיין שלו? למה הוא לא מגיב?????????? הלב שלי מתכווץ ומכאיב לי, אני פורצת בבכי, כואב לי כ"כ, הגוש בגרון שוב עולה וחונק אותי ואני מתוסכלת כ"כ, אני לא יודעת מה קורה? אני לא יודעת למה אנחל לא מגיב? למה הוא לא כותב לי כלום? לא נותן שום סימן. הייתכן שאשאר לבד??? יוני הבהיר לי היטב שאינו רוצה שום קשר איתי ואין סיכוי שייסלח לי.  פתאום מחשבה מכה בי, אולי מה שקרה בחדר המלון ביוון זאת בעצם הייתה הפרידה של אנחל ממני????????? חץ רעל ננעץ לי ישירות בלב ואני פולטת צעקה ללא קול, אני צורחת אבל אף אחד לא שומע, מול עיניי מופיע ענן שחור. "אדל? אדל? אדלוש, תתעוררי, בבקשה אני מתחננת בפנייך", אני שומעת את קולה של אימי, אני ממצמצת ופותחת את עיניי, לא מבינה מה קורה? "מה קרה?", אני שואלת בלחש, משפשפת את רקתי הכואבת, אמי מסתכלת אליי, עינייה נפוחות, "קראתי לך לארוחת ערב וכשלא באת, נכנסתי לחדר וראיתי אותך שוכבת על הרצפה כמו מתה", קולה רועד והיא שוב פורצת בבכי ומחבקת אותי חזק. אחי נכנס עם כוס מים, עוזר לי להתרומם, אני שותה ומעקמת את הפנים כשאני קולטת שזה מים עם סוכר, "תשתי עד הסוף, נסיכה של אמא", אימי מפצירה בי והמילה "נסיכה" מעולם לא הכאיבה לי כ"כ. אני מסיימת את כוס המים ומודיעה "אני מרגישה הרבה יותר טוב, בואו נשב לאכול, אני גוועת" וחיוך מזויף עולה על שפתיי. אנחנו יושבים סביב שולחן האוכל, את רקתי מעטר פפיון של ירקות סנפרוסט מוקפאים ואני מסבירה שכנראה באמת פשוט הייתה לי נפילת סוכר כי בזמן האחכון אני מרבה לוותר על ארוחת הבוקר. בתום הארוחה שוחררתי לחדרי לנוח עם פפיון חדש של פירות יער מוקפאים, אני מתיישבת אל המחשב, המלאך שלי מחובר. אני רוצה לכתוב, אבל לא יודעת מה, בסטאטוס הוא עדיין במערכת יחסים עם אריאנה. אני מנסה לבנות במוחי את המשפט הנכון כדי להתחיל איתו בשיחה, צליל הודעת רשת מקפיץ אותי, אנחל .ס.:"אני לא יודע מה קרה במהלך השנתיים שלא היית איתי, אבל המשחקים שלך ממש לא מתאימים לך", להודעה כזאת ממנו בהחלט לא ציפיתי. "על איזה משחקים אתה מדבר, אני לא מבינה?", אני שולחת לו, מנסה להבין מה פשר העוקצנות שלו כלפיי. "אדל, לא מתאים לרקוד על שתי חתונות, בעיקר כשהמאהב נמצא בצד השני של העולם. אני לא מצליחה לקלוט על איזה שתי חתונות הוא מדבר, על איזה ובכלל מה קורה. "דרך אגב, טה פלסיטו פרינססיטה" הוא שולח לי בצירוף צילום מסך, יוני על ברך, אני מולו והוא עונד לי את הטבעת, בכותרת "היא אמרה לו כן", אחת הקרובות שלי החליטה לפרסם ברבים את אירוסיי שהסתיימו עוד לפני שהתחילו. מההלם שנופל עליי אני לא יודעת מה לכתוב, איך לא שמתי לב לפרסום??????? הרי הייתי מחוברת כל הזמן. אני מנסה לחשוב איך ייתכן שזה נעלם מעיניי, הרי שיניתי בסטאטוס לרווקה. אני בודקת בהתראות ורואה שזה פורסם לפני שבוע, לפניי שהצהרתי ברבים על אהבתי לאנחל ואני גן מבינה שמאז הצהרתי לא נכנסתי בכלל לפרופיל שלי, הייתי עסוקה בפרופיל של אנחל ובפוסט יותר מדי. אני מתאפסת על עצמי ורושמת לאהובי, "זאת אי הבנה אחת גדולה. אחרי מה שקרה בינינו ביוון והפתק שלך, אני כבר לא הייתי בטוחה במה שאני מרגישה, נהייתי מאוד מבולבלת וביקשתי מבן זוגי פסק זמן עוד לפני שחזרנו לישראל. הוא פחד לאבד אותי ולכן עשה את הצעד הקיצוני והציע לי, לא היה לי ברירה אלא להסכים, זה היה במסיבת יום ההולדת של אמא שלי וכל המשפחה הייתה שם, לא יכלתי להשפיל אותו לעיניי כולם. אני סיימתי איתו את הקשר עוד באותו הערב וסיפרתי לו הכל עלינו, כולל מה שקרה בחדר ביוון. הוא לא רוצה לשמוע יותר ממני ואני רוצה רק אותך. אני רוצה לשמוע את הקול שלך קורא לי 'פרינססיטה', להרגיש את הידיים שלך שורפות כל פיסה של עורי, לשמוע ולהרגיש את נשימותייך בעורפי, להרגיש את איברך ממלא אותי, לטעום שוב מהסם הממכר של שפתייך, להרגיש את הלהבות הירוקות של עינייך חודרות לי אל תוך הנשמה ולתת לך את הלב שלי במתנה". אני שולחת את ההודעה דקה מאוחר מדי, הוא כבר התנתק, אני נכנסת לפרופיל שלי ומוחקת את הפוסט, מתעלמת מכל התגובות ומעלה סטאטוס כדי שלא יתעוררו שאלות, "החיים מזמנים לנו הפתעות לא צפויות, חלקן נעימות וחלקן נעימות פחות. (האירוסין שלי בוטלו וגם הזוגיות)", זהו הפינה הזאת נסגרה. אחי בבורא מופיע בחדרי ומפנק אותי בארוחת בוקר למיטה, "במה זכיתי?, אני שואלת לא מבינה מה פשר הפינוק, "דפקת את הראש ברצפה, אז כדי שזה לא יקרה שוב אמא ביקשה שאדאג לכך שלא תדלגי על ארוחת הבוקר", שנינו פורצים בצחוק ואני מתחילה לאכול בתיאבון רב את מה שאחי הביא לי. תוך כדי שאני אוכלת אחי אומר לי "ראיתי את הסטאטוס שלך, מה גקרה עם יוני? הוא פגע בך?", באופן מפתיע השאלה לא גרמה לי לאי נוחות, אפילו הייתי די אדישה אליה ולשמו של יוני, "לא, הוא לא פגע בי, נראה לי שאני זאת שפגעה בו, אני פשוט הבנתי שאני לא באמת אוהבת אותו". אני מסיימת לאכול, אחי נושק למצחי, לוקח את המגש ומניח לי. אני פותחת את המחשב, הסטאטוס על ביטול אירוסיי, מלא תגובות ואימוג'י של הלם ועצב, אני בוחרת להתעלם וישר נכנסת לבדוק האם אנחל ראה את ההודעה שלי, עדיין אין אישור, ההודעה לא נראתה. קופץ לי חלון הודעה חדש,

יוני .כ.:" היי, אמא שלך התקשרה אליי, היא סיפרה לי שהתעלפת. את בסדר?", אני קצת מופתעת שהוא יצר איתי קשר אחרי תקופה כ"כ ארוכה ושאכפת לו, "כן אני בסדר, תודה. מה קורה איתך?" אני מנסה לפתח שיחה נחמדה. "אני בסדר, נרשמתי ללימודי תואר שני במנהל, את זוכרת שדיברנו על זה לפני הנסיעה ליוון?", אני נזכרת שבאמת זאת הייתה אחת התכניות לעתיד המבטיח של ג'וני שלי וכמה הייתי גאה בו שהוא רוצה להתקדם, "כן אני זוכרת, אני שמחה שעשית זאת, שיהיה בהצלחה". עוברות כמה דק' של שתיקה, אני מנצלת את הזמן לקום לצחצח, לשטוף פנים ולוודא שלא צמח לי כדור טניס ברקה, הכל תקין. כשאני חוזרת לחדר קופצת לי מיוני עוד הודעה, "תגידי, למה התעלפת, אני קצת לא ממש מאמין לסיפור של הנפילת סוכר, אף פעם לא היו לך בעיות להסתדר גם בלי לאכול", הוא מכיר מספיק טוב. "אני לא יודעת, כנראה שהתמונה של ההצעה הסעירה אותי יותר מדי", לא היה לי נעים לשקר לו, אבל גם לא יכלתי לספר לו את האמת. "טוב, אדל, מה שתגידי, אבל אני הייתי מציע לך לגשת לרופא". למה הוא מציע לי ללכת לרופא, אני הרי כבר בסדר גמור, "יוני, למה רופא?", אני מחכה כמה שניות בזמן שהוא כותב, לוקח לו נצח "אולי התעלפת בגלל שאת בהריון ממנו?", אאוץ', איזה סטירה מצלצלת קיבלתי לפנים מיוני, הייתכן שהפכתי את בגבר הזה לאכזרי, נפגעתי עד עמקי נשמתי ופשוט רשמתי "אני לא בהריון בכודאות, שלום" וחסמתי אותו.

הימים עוברים, אנחל עדיין לא קרא את ההודעה שלי, אני מתוסכלת, מנסה למצוא עבודה, בכל הראיונות אני נכשלת, כי הראש שלי פשוט לא נמצא במקום בו הוא אמור ליהיות. השאלות על ביטול האירוסים ותום הזוגיות עם יוני שכחו די מהר לשמחתי. טלי עדיין עם יובל, הם מאושרים יותר מאי פעם, אבל הם בכלל לא מדברים עליי ואני משתדלת להפגש עם טלי לבד, כי עדיין קצת לא נעים לי להביט בעיניו של החבר הכי טוב של הגבר שריסקתי לו את הלב. כעבור שבוע, קופצות לי התראות ברשת החברתית, "אנחל .ס. שינה את הסטאטוס שלו ממערכת יחסים למסובך", אני מרגישה כאילו אני עומדת להיוולד מחדש. הוא בטוח ראה את ההודעה שלי והחליט לסיים את הקשר עם אריאנה, אני נכנסת להודעות ומאשרת את השערתי, הוא באמת ראה וקרא את ההודעה, אתמול, למה הוא לא הגיב לי? אני מחליטה לכתוב לו, "אנחל, אני צריכה לדעת מה קורה? אתה עדיין ממשיך לאהוב אותי? מה שקרה ביוון היה אמיתי, יכלתי להרגיש שאתה באמת רוצה אותי וזקוק לי. בבקשה תענה לי, תגיד לי משהו, אני משתגעת מחוסר הידיעה של מה שמתחולל הליבך, אני חייבת שתיתן לי החלטה, אני או אריאנה, או שאתה לבד עם עצמך?", אני שולחת לו את ההודעה ולא מחכה לתשובה, אני נכנסת לישון ומקווה לקום בבוקר לבשורות טובות. הבוקר מגיע מאוחר, אני בקושי מצליחה לקום, אבל אני מכריחה את עצמי לצאת מהמיטה, שנייה לפני שאני נכנסת לאמבטיה, בודקת את תיבת ההודעות ואין שום דואר וגם אין אישור לכך שאנחל ראה את ההודעה. כשאני חוזרת לחדר לאחר שאכלתי ארוחת בוקר, כן, כן, חזרתי לאכול ארוחות בוקר, מפקחים עליי, ראיתי התראה חדשה לגבי אנחל, "אנחל .ס. שינה את הסטאטוס שלו ממסובך לרווק", או מיי פאקינג גאד, זה אמיתי??????? הוא העיף את מלכת הסיליקון לכל הרוחות???????????? שמישהו ייצבוט אותי, אני בטוח מדמיינת, אני נוגעת ברקה והכאב מנחית אותי, אבל ההתרעה לא שונתה, אכן ראיתי מה שראיתי. "טלי, הוא רווק, הוא העיף אותה, הוא רווק, הוא שוב חופשי", אני צורחת לטלי בטלפון בהתרגשות, "אדל, מנשמי, זה עדיין לא אומר שהוא יחזור אלייך, זה לא אומר שהוא יעשה ברית מילה וייתגייר, רדי מהענן", אני נרגעת ומספרת לה על ההחלטה החדשה שלי, "טלי, אף אחד ושום דבר יותר לא יפריד אותי מאנחל, לא ידידות מהעבר, לא ידידות מהההווה ובטח שלא דבר שולי כמו דת", השיחה מסתיימת. אני נכנסת להודעות כדי לבדוק אם אנחל ראה את ההודעה ולהפתעתי מחכה לי הודעה ממנו. "מי פרינססיטה בוניטה, הייתי צריך כמה ימים כדי לחשוב וכדי לסדר הכל, נפרדתי סופית מאריאנה. זאת תמיד היית ותיהיי את, הבעלים של ליבי ואהבתי. אני אוהב אותך וכנראה שגם אוהב לנצח, אף אחת לא מצליחה לגרום ללב שלי להתחרפן כמו שאת הצלחת, אל תשכחי שטסתי למענך כמעט חצי עולם. אני רוצה אותך כמו שאת, יהודייה ומאמינה במה שאת מאמינה ואני רוצה שתקבלי אותי כמו שאני, נוצרי ועם האמונות שלי. לשנינו יש את אותו אלוהים וחשוב מכך, התאהבת באנחל סנטוס הנוצרי, אז למה את רוצה עכשיו לשנות אותו? אם את מסכימה לקבל אותי כמו שאני, עם הדת שלי, האמונה שלי ודרך החיים שלי, אני מבטיח לתת לך את כל כולי, את גופי, את נשמתי, את ליבי, את אהבתי ואת כל חיי". ההודעה שלו ממיסה אותי ואני כבר החלטתי שאני אקבל את אנחל סנטוס כמו שהוא, אנחנו נפתח דף חדש ונחווה את אהבתנו ללא מכשולים, כמו דת ומלכות סיליקון טבעי שכל מה שיש להן בוורידים זה רק רעל.

"אני מוכנה לקבל אותך כמו שאתה, עם הצלב שחרוט לך על הזרוע, עם האמונה שלך בנצרות, עם דרך החיים שלך, אני מוכנה לקבל אותך בידיוק כמו שאתה, אני אוהבת אותך".

אנחל ואני חזרנו להתחלה, אמנם האהבה בינינו עצומה ואני כבר אינני בתולה וילדה, אני כבר כל כולי אישה. אנחנו ממשיכים להתכתב מדי יום ביומו, מדברים לפעמים, מסתמסים ללא הפסקה. גם סיפרתי לאמא ולאחי שחזרתי אל אנחל, כמה שהיה להם קשה לקבל את זה, הם שמו לב לשינוי שחל בי, כמה אני קורנת ומאושרת. התקבלתי לעבודה בתור מנהלת משמרת בספא באחד המלונות בעיר, מישהי הבינה שהיא פיטרה אותי ללא צדק, מכיוון שלא התעסקתי עם אחד האורחים אלא התאהבתי וזה אינו פשע או נוגד את חוקי המקום. בסוף סוף אני מסוגלת להסתכל ליובל בעיניים ולא לעבור לצד השני של הרחוב כשאני רואה את יוני וגם שמעתי שיש לו זוגיות חדשה, אני באמת שמחה בשבילו, אה ודרך אגב, יובל סיפר לי בסוד שהוא עומד להציע לטלי ביום ההולדת שלה עוד שבועיים.

אנחל כבר מתכנן את ההגעה שלו לארץ להכיר את המשפחה שלי, "פרינססיטה, אני לא אספיק להגיע ליום הולדת של טלי, אבל אהיה שם שבוע אחרי, קצת עצוב לי שהוא לא יהיה, אבל העיקר שיגיע. "יש לי הפתעה בשבילך, אני מקווה שתאהבי", איזה הפתעה הוא מכין לי? יכול ליהיות שהוא הולך להציע לי שוב? "איזה הפתעה, בבקשה תגלה לי, אני לא יכולה לחכות כמעט חודש",

"חחחחחח…..תתאזרי בסבלנות, מי פרינססיטה סקרנית בוניטה", אני מתעצבנת, "אם אתה באמת אוהב אותי כ"כ כמו שאתה טוען, אז תגלה לי!!!!!!!!!!!" בתגובה אנחל שולח לי תמונה. אני מזהה זרוע של גבר ומשהו שנראה כמו קעקוע די חדש כי עדיין רואים אודם. בקעקוע רואים צלב מעוטר, במרכזו מגן דוד וסביבו סרט ובו שלושה ערכים: משפחה, כבוד ונאמנות. "אנחל, מה זה הקעקוע הזה?" אני ממש מופתעת מהתמונה ולא מבינה למה הוא שלח לי, זה קעקוע חדש שהוא רוצה לעשות? "את זוכרת את הצלב שהיה לי? אז עשיתי לו כמה שינויים, הוספתי את המגן דוד שזאת את והוספתי גם את כל מה שחשוב לי, שזאת המשפחה שלי, כבוד ונאמנות". אוי אנחל סנטוס, כמה עוד תצליח להפתיע אותי בחיים האלה?

שבועיים עברו בטיל ויום ההולדת של טלי חל היום, מסיבת צהריים בבית הוריה. ההתרגשות שלי בשיאה, החברה שלי הולכת לקבל הצעעעעעההההההה……………… יוווווווווו איך אני שמחה בשבילה, אני מקווה שאצלה זה ייגמר אחרת מאיך שנגמרו ההצעות שלי. אני מגיעה למסיבה של טלי וכל המי ומי שם, יוני לא הגיע ואלי עדיף שכך, למרות שאנחנו מסתדרים בסדר. קצת שתינו, בירכנו, אכלנו וטלי החלה בפתיחת המתנות, היא פתחה את כולן, שלי הייתה בין האחרונות, הבאתי לה קנבס ענק עם תמונות שלנו יחד וברכה באמצע, היא ממש התרגשה, אפילו ראיתי דמעה. כשהיא סיימה עם המתנות יובל פנה אליה ושאל, לא שמת לב שמתנה ממני חסרה?", טלי צחקה, נשקה לשפתיו ואמרה, "אתה המתנה הכי טובה שלי, אני לא צריכה יותר מזה" ולפני שהיא הספיקה להדביק לו עוד נשיקה, יובלי כרע ברך ושאל את שאלת השאלות. טלי קפצה מהתרגשות ובטח כל הבניין שמע את ה"כן, כן, כן" שלה, אבל למי אכפת? כולם בירכו את הזוג, אני בינתיים הלכתי להכין את העוגה ונשצעה דפיקה בדלת. אני שומעת את הדלת ואז את הקול המופתע של טלי "אנחל???????????????".

אנחל??????????? מה הוא עושה כאן. אני יוצאת אל הסלון והוא עומד שם במלוא הדרתו, חתיך יותר מאי פעם. "אבל אמרת שלא תספיק להגיע", זה כל מה שאני מצליחה להגיד לו ,"סורפרסה, מי פרינססיטה בוניטה", המלאך שלי אומר לי בחיוך ובא לי לטרוף אותו בנשיקות, אבל אני שומרת על איפוק. אני עורכת היכרות זריזה בין החברים, אנחנו אוכלים זריז חתיכת עוגה ואני חוטפת את אנחל, כדי להציג אותו למשפחה שלי.

"פרינססיטה, לפני שאני הולך להכיר את המשפחה שלך, הייתי רוצה שנעשה סיבוב קטן בחוף", אנחל מבקש ואני נענית לבקשתו. אנחנו מטיילים יד ביד בחוף, אנחנו מדברים ללא מילים, מתנשקים מדי פעם, מתחבקים ולא מפסיקים להביט בעיניים אחד של השנייה. השמש החלה לשקוע, אנחל תופס אותי מהמתניים ומעמיד אותי מולו, הוא מסתכל לי עמוק בעיניים, הלהבות הירוקות האהובות שלי, שורפות את כל כולי אבל הן מלאות ברוך ואהבה. אני רוצה לנשק את אנחל, אבל הוא עוצר אותי. "פרינססיטה, כמה זיכרונות יפים יש לי מהחוף הזה, כאן הכל התחיל באמת, כאן הייתה הנשיקה הראשונה שלנו, הפגישה הרשמית הראשונה שלנו, אני חושב שאפשר להכריז על החוף קקן האהבה שלנו, לא?", אני צוחקת ולא מבינה למה הוא מזכיר את כל מה שקרה כאן בחוף.  "כאן הכל התחיל", מהדהד לי הראש והדבר היחיד שמתחבר לי זה "כאן גם הכל ייגמר". "אנחל, אתה מתכנן לסיים איתי את הקשר?" , אני נבהלת וחייבת לוודא שחששותיי הן חששות שווא. "לא פרינססיטה, אני רוצה שכאן במקום בו הכל התחיל, נתחיל עוד משהו חדש, אני רוצה שנתחיל את חיינו המשותפים ביחד כאן", אני לא מבינה למה אנחל מתכוון, עד שתפאום הוא מתחיל לנמוך ואני מוצאת אותו מולי על ברך אחת, הטבעת מאז מהעבר מושטת לעברי, "פרינססיטה, את מסכימה לקבל את הטבעת חזרה וליהיות אישתי?", האגדה שלי מתגשמת, אני מחייכת, ליבי רוקד מאושר ואני צועקת על כל החוף "סי, סי, סי", אנחל מניף אותי באוויר, אנחנו מתנשקים. הוא מביט עמוק בעיניי ולוחש לי "טה אמו, מי פרינססיטה בוניטה" ואני משיבה לו "טה אמו אנחל דה מי קוראסון".

הסוףףףףףףףףףףףףף………………. אבל בשביל אנחל ואדל זוהי רק ההתחלה.

אפילוג:

 

"כן אמא הכל בסדר, אני מבטיחה לעדכן אותך, את תיהיי הראשונה לדעת אל תדאגי", גם כשאני בקצה אחר של העולם היא לא מפסיקה ליהיות דאגנית, מזל שבירח דבש היא כיבדה את הרצון שלי לליהיות מנותקת.

אני יוצאת מהמקלחת, מביטה בגופי שמשתקף במראה ולא כ"כ מזהה את הדמות שמביטה בי חזרה. אני כבר לא רזה וחטובה כפי שהייתי, ירכיי רחבות יותר, פתאום באמת יש לי ישבן, קימוריי המשורטטים הפכו למעוגלים וחזי שעד לא מזמן היה זקוף, עכשיו כבד ומעט נפול. אני שמה על עצמי את החלוק, מלפפת את שיערי במגבת ויוצאת.

" סניורה סנטוס……", אנחל מחייך לעברי, זרוק על המיטה, פלג גופו העליון חשוף והתחתון מכוסה בסדין. אני מחייכת אליו חזרה "כן, סניור סנטוס, איך אני יכולה לעזור לך?" מפנה אליו את גבי ומייבשת את שיערי. אני רואה את אנחל בוחן אותי במראה בזמן שאנימסרקת את שיערי, לאחר כדקה הוא כמעט דורש, "פרינססיטה, תעיפי ממך כבר את החלוק הזה ותמלאי את חובתך כרעייתו של אנחל סנטוס", אני מחייכת אליו בשובבות, עדיין דרך המראה ואומרת, "אני מסכימה, בתנאי שנכבה את האורות". בחוסר רצון אנחל מכבה את מנורת הלילה, אני נכנסת למיטה, מורידה את החלוק, רוכנת אליו ומנשקת אותו נשיקה עמוקה. אנחל מעיף מעצמו את הסדין, מכוון את ידי אל שרביטו, אני מרגישה שהיא כבר מוכנה ומזומנה לקראתי. ללא כל הכנה מוקדמת, אני עולה, חוטפת את השרביט ומשתלטת על הממלכה. דירת הנופש הקטנה שלנו בונצואלה עד מהרה מתמלאות בקול של גניחותיי ונשימותיו של אנחל ולא ממש אכפת לנו אם מישהו יישמע, אכפת לנו רק לממש את אהבתינו, כל עוד זה אפשרי. אני מתרסקת על חזו של אנחל, הוא מדליק את המנורה ומבקש "פרינססיטה, פור פבור תזדקפי", אני מרימה את עצמי בחוסר רצון, יושבת על אנחל, איברו עדיין בתוכי. הוא מביט בי, אני לא מסוגלת להיישיר אליו מבט, הוא מלטף את ירכיי, את צידי גופי, מלטף את פיטמותיי וידיו מחליקות אל הבטן העגלעגלה שלי, "את לא מתארת לעצמך כמה שאת סקסית ככה, עם הבטן ההריונית שלך", הוא מלטף את הבטן שלי באהבה ומחייך "אני מקווה שהיורש יחשוב שאמא שלו אוהבת לרכב על סוסים, יהיה לו מספיק זמן להבין שההורים שלו היו ממש שובבים", אני צוחקת, אנחל צוחק גם, נושק לבטני ומצווה "יאללה, עברי לעמידה שש, עכשיו תורי", אני מבצעת והפעם האור נשאר דולק.

אני צועדת עם דניאל על ידיי, אנחל לידי עם המזוודות, אמי עומדת עם דמעות בעינייה כולה רועדת, אחי לצידה תומך בה, אני מאיצה את צעדיי. אימי מקבלת אותי בזרועות פתוחות, עוטפת אותי בחיבוקה, מנשקת אותי ומיידית "חוטפת" מידיי את דניאל, הנכד שלה. אחי לוחץ את ידו של אנחל, תופח על כתפו ואז מתפנה לחבק אותי, חיבוק ארוך ואוהב, "את לא מבינה כמה התגעגעתי אלייך, אחותי", אני מחבקת אותו בחזרה "גם אני אחי, גם אני".

אנחל ואני החלטנו להשתקע בארץ, משפחתי למדה לאהוב אותו כמעט כמוני ואני אינני יכולה להתרחק ממנה. אני מועמדת לתפקיד מנכ"לית הספא ומצאתי לאנחל עבודה כמדריך כושר אישי וקבוצתי והכי חשוב תחת פיקוחי. בחופשות אנחנו נוסעים לבית הנופש הקטן שלנו בונצואלה, מתנה לחתונה ממשפחתו של אנחל, משהו שבעצם יוודא שנגיע לבקר גם אותם.

אחרי שעה וחצי של נסיעה אנחנו יורדים ליד הבית של אימי, אני נושמת עמוק עמוק לריאותי את האוויר, כמה שהתגעגעתי לארץ, כמה שהתגעגעתי הביתה.

 

מתוך קבוצת הפייסבוק סיפורים מחדר המיטות

4 מחשבות על “אהבה מעבר לים – חלק 8”

  1. נחמד, היו קטעים מחרמנים אבל החלקים האחרונים היו קצת ארוכים וטלנובליים מידי

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)