מאת דוב צפוני
האוויר של רמת הנגב, גם בשעות הערב המאוחרות, נשאר יבש וצורב. הנחתי את ראשי על הכרית הקשה בחדר הקטן במדרשת שדה בוקר, מנסה להתעלם מהחום שעדיין הקרין מהקירות. הייתי עייפה, אבל לא הצלחתי להירדם. שמי תמרי, בת 34, מרכזת הנהגת דרור בצופים, רגילה לטיולים וללילות בשטח, אבל הפעם משהו היה שונה.
החניכים ישנו כבר באוהלים מפוזרים בשטח, אחרי יום עמוס וגדוש. ואני כאן, לבד. המחשבות שלי נדדו אחורה, אל היום הארוך שעברנו.
התחלנו את הבוקר בנחל חווארים, צועדים בין סלעי הקירטון הלבנים, מתפעלים מהצורה שבה המים חצבו את הנוף במשך מיליוני שנים. יואב, ראש שבט קדימה, הוביל את הקבוצה בביטחון, מסביר על הגיאולוגיה, על הצמחייה, על ההיסטוריה של המקום. הוא היה מרשים, אין ספק. לא רק יפה תואר, עם העיניים הירוקות-חומות והחיוך הכובש, אלא גם בעל ידע רחב, סבלנות אין קץ, ויכולת מדהימה לרתק את החניכים הצעירים.
במהלך ההליכה, מצאתי את עצמי מחפשת את המבט המתרשם שלו, כשהסברתי לחניכים על עקבות בעלי החיים שמצאנו בחול, הוא חייך אליי, חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש, אבל כזה שגרם ללב שלי להחסיר פעימה. הרגשתי כמו נערה מתבגרת, נבוכה ומתרגשת.
בצהריים עצרנו לארוחה במצפור ליפא גל, משקיפים על הנוף המרהיב של בקעת צין. ישבנו על הסלעים, אוכלים סנדוויצ'ים ופירות, והשיחה קלחה. יואב ישב לידי, ואני חשתי את הנוכחות הגברית שלו.
"את יודעת", הוא אמר לי בשקט, "אני מעריץ את העבודה שאת עושה עם החניכים. את מצליחה להעביר להם את האהבה למדבר, לטיולים".
"תודה" עניתי, מנסה להסתיר את ההתרגשות שלי. "זה לא תמיד קל, אבל זה שווה את זה ואני חייבת לציין שגם אתה עושה איתם עבודה מצוינת" הוא חייך. שנינו הרגשנו קצת מוזר בסיטואציה הזו שבה טפחנו על שכמנו בהדדיות. "יש משהו מיוחד בלהיות בחוץ, בטבע, רחוק מהכול" הוא אמר אחרי שתיקה מביכה.
הבטתי בעיניו, וראיתי בהן ניצוץ, הבנה עמוקה. ידעתי שאנחנו מתחברים, שאנחנו מבינים זה את זו ברמה אחרת.
אחר הצהריים המשכנו לטייל לעין עקב, טובלים במים הקרירים, נהנים מהשקט והשלווה של המקום. ראיתי את יואב משחק עם החניכים במים, צוחק ומשתולל, וחשבתי לעצמי שהוא יהיה אבא נהדר. המחשבה הזאת הפתיעה אותי, אפילו זעזעה אותי. מאיפה היא הגיעה?
בערב, אחרי שהקמנו את האוהלים והכנו ארוחת ערב, התכנסנו סביב המדורה. יואב ניגן בגיטרה, והחניכים שרו שירי ארץ ישראל, בקולות צרודים מעייפות. הסתכלתי עליו, מואר באור המדורה. משהו התעורר בתוכי, כמיהה לאהבה ולמגע. משהו שחשבתי שכבר קברתי מזמן, אחרי גירושים לא נעימים ואחרי שהתרגלתי ללבד שלי בשנתיים האחרונות.
כשכולם הלכו לישון, נשארתי עוד קצת ליד המדורה, שקועה במחשבות. יואב התיישב לידי.
"את לא הולכת לישון?" הוא שאל.
"עוד מעט", עניתי. "אני אוהבת את השקט הזה".
"כן" הוא הסכים. "יש משהו נעים במדבר בלילה".
ישבנו בדממה, מביטים בלהבות המרצדות, שומעים את רחשי הלילה. המתח המיני בינינו הלך וגבר, הפך כמעט מוחשי.
"אני…" התחלתי, אבל לא ידעתי איך להמשיך.
יואב הסתובב אליי, והמבט שלו היה עמוק ורציני. "אני יודעת שזה לא מקובל", המשכתי במאמץ, "ואני לא רוצה לעשות שום דבר שיפגע בך או בטיול, אבל…"
לא הספקתי לסיים את המשפט כששמענו רעש מכיוון האוהלים. אחד החניכים התעורר וקרא לנו. נאלצנו לקום וללכת אליו, והרגע הקסום נקטע.
חזרתי לחדר הקטן שלי (מתוקף "מעמדי" סידרו לי חדרון נחמד במדרשה) מנסה להירגע, אבל המחשבות שלי נדדו אל יואב, אל המבט שלו, אל המילים שלא נאמרו. ידעתי שאני צריכה לדבר אתו, להבהיר את הדברים, אבל לא ידעתי איך.
הנחתי ראש על הכרית, אחרי מקלחת מרעננת. רחוקה מהבית, מהשגרה, מנסה להירגע בשקט שלי.
קמתי מהמיטה, ניגשת לחלון. הנוף המדברי הפרוש לפניי, שטוף באור ירח כסוף, היה עוצר נשימה.
פתאום, דפיקה בדלת.
"מי?" שאלתי מופתעת.
"זה אני, יואב. שכחתי את המטען שלי אצלך בתיק".
פתחתי את הדלת, והוא עמד שם, גבוה ורחב כתפיים, מביט בי במבט שקשה היה לי לפענח, מבט שהכיל בתוכו את כל המתח והתשוקה שנבנו במהלך היום. המבוכה הציפה אותי. איך לא שמתי לב שהוא השאיר אצלי משהו? האם הוא עשה את זה בכוונה?
"מטען?" שאלתי, מנסה להישמע רגועה, למרות הלב שלי שהחל לדהור בפראות.
"כן," הוא חייך, חיוך שגרם לי לשכוח את כל השאלות, את כל ההיסוסים. "אלא אם כן את מעדיפה שאשאר בלי טלפון מחר…"
"כנס," אמרתי, מפנה לו את הדרך. "אתה יכול גם… להתקלח אם אתה רוצה. בטח חם לך".
המילים יצאו ממני כמעט בלי שחשבתי. מעולם לא הייתי אישה אימפולסיבית, אבל משהו בנוכחות שלו, באווירה המדברית המשכרת, שחרר בי משהו, שבר את החומות שבניתי סביבי במשך שנים. יואב הרים גבה, חיוך קטן מתפשט על פניו. "את בטוחה?"
"כן", עניתי. והפעם הקול שלי רעד קצת, בוגד בי. "אני… אלך בינתיים להכין לנו משהו לשתות".
הסתובבתי במהירות ויצאתי מהחדר, סוגרת את הדלת מאחוריי. נשמתי עמוק, מנסה להרגיע את עצמי. המטבחון הקטן היה חשוך וקריר, בניגוד מוחלט לחום שפשט בי. פתחתי את המקרר, מחפשת משהו שיצנן את הלהט שבי. מצאתי בקבוק מים מינרליים.
הקולות מחדר האמבטיה הגיעו לאוזניי – רחש המים הזורמים, זמזום חרישי של יואב. הדמיון שלי התחיל לעבוד שעות נוספות. ראיתי אותו עומד מתחת לזרם המים, שריריו החטובים מבריקים, טיפות המים מחליקות על עורו ועל… צמרמורת עברה בגופי.
מזגתי מים לכוסות, הידיים שלי רועדות קלות. כשחזרתי לחדר, דלת חדר האמבטיה הייתה פתוחה למחצה, ואדים חמים פרצו ממנה. יואב עמד שם, מגבת כרוכה סביב מותניו, שערו הכהה רטוב ומסולסל. המראה שלו, חצי עירום, עוצמתי, הותיר אותי קצת המומה ונבוכה.
"הבאתי מים. זה מה שהיה במקרר, למרות שהייתי שמחה לבירה קרה עכשיו" אמרתי, מנסה להישמע נינוחה, אבל הקול שלי בגד בי, נשמע צרוד וחלש.
הוא התקרב אליי, העיניים שלו בוחנות אותי במבט עמוק. "תודה", הוא אמר, לוקח ממני את הכוס. האצבעות שלנו נגעו זו בזה, והמגע הקל הזה העביר בי זרם, שהפתיע אותי בעוצמתו.
שתינו את המים בדממה, האוויר בינינו טעון במתח בלתי מדובר. המבט שלו עקב אחריי, מודד אותי. הייתי נבוכה, חשופה, כאילו הוא יכול לראות דרכי.
"אני…" התחלתי, אבל לא ידעתי איך להמשיך. המשפט נתקע בגרוני.
יואב הניח את הכוס שלו על השולחן הקטן ליד המיטה. "את יפה", הוא אמר בשקט, הקול שלו צרוד מעט.
הלחיים שלי בערו. לא הייתי רגילה למחמאות כאלה, בטח לא מגבר צעיר כל כך. "תודה", מלמלתי, מביטה מטה, לא מסוגלת להתמודד עם המבט הישיר שלו.
הוא צעד צעד קרוב יותר, והמרחק בינינו הצטמצם לכדי נגיעה. הרחתי את ריח הסבון עם ריח הגוף שלו, ריח שערבל את חושיי. הוא הרים את ידו וליטף בעדינות את לחיי. המגע שלו היה רך וחם, שונה כל כך מהחום המעיק של המדבר.
"אני לא בטוח במה שאני עושה", הוא לחש, "אבל אני יכול לנשק אותך?"
"נראה לי שכן…" עניתי. הוא התכופף ונישק אותי. לא נשיקה חטופה, אלא נשיקה עמוקה ותובענית, שהציתה בי להבה שכבר חשבתי שכבתה מזמן. עטפתי אותו בזרועותיי, נצמדת אליו, מרגישה את חוזק שריריו, את חומו. שכחתי מהגיל, מהתפקיד, מהמקום. הייתי פשוט אישה, נענית לתשוקה.
הנשיקה התארכה, התעצמה. הידיים שלו שוטטו על גבי, מלטפות בעדינות. התנתקנו לרגע, מתנשמים בכבדות, מביטים זה בזו בעיניים.
"אני רוצה אותך כאן ועכשיו! " הוא אמר.
"גם אני!" עניתי, והמילים האלה שחררו משהו בתוכי, משהו שהיה כלוא במשך השנתיים האחרונות.
אחזתי בידו ומשכתי אותו אל המיטה. נשכבתי והנחתי את ראשי על הכר, מביטה בו בעיניים עצומות למחצה. הוא התיישב לידי, מלטף את שערי.
"את מדהימה", הוא לחש, והנשיקות שלו שוב מצאו את שפתיי.
הפעם, הנשיקה הייתה רכה יותר, איטית יותר. גופי נמס תחת מגעו, כל המחסומים והמעצורים שלי נעלמו. שכחתי שאני מרכזת הנהגה והוא ראש שבט, הצעיר ממני בעשור כמעט. היינו פשוט גבר ואישה, נמשכים זה לזו.
הוא שכב לידי, גופו צמוד לשלי והלב שלו פעם בחוזקה, כמו שלי. הידיים שלו המשיכו לחקור אותי, מעוררות בי תחושות שלא הרגשתי כבר מזמן. הורדתי את החולצה, שלא תפריע לו לחקור…
הוא נישק את צווארי, יורד אל החזה שלי. הלשון שלו משרטטת מעגלים קטנים סביב הפטמות. גנחתי בשקט. מתענגת.
הוא המשיך לרדת, מנשק את הבטן, את הירכיים שלי. ואני נפתחת לכבודו, מוכנה לקבל אותו, מוכנה לדעת אותו. כל נשיקה שלו הייתה כמו הבטחה, כמו לחש סודי שעובר ממנו אלי, מצית ניצוצות בכל מקום שבו שפתיו נגעו.
יואב עלה במעלה הירך עד ל"שם", והנשימה שלי נעתקה. חשה בחום הנשימה שלו, המגע הרך, הכמעט בלתי מורגש, של השפתיים שלו. ואז, המגע הפך לנוכח. לחיצה עדינה, חקירה איטית וחושנית של הקפלים העדינים, של הרקמה הרכה והלחה.
הוא התעכב מעט בנקודה שבין הרקטום לשפתי הכוס שלי, מעורר בי תחושות עזות. הוא נשם עמוק, כאילו שואף את הריח שלי, את המהות שלי. ואני?! נמסה, מתמסרת לתחושה. ידיי אחזו בשיערו, מושכות אותו קרוב יותר, מבקשות עוד. גנחתי בשקט, מתפתלת תחת מגעו, הגוף שלי מגיב לכל תנועה שלו.
הוא החל מתגרה. הלשון שלו, רטובה וחמה, החליקה על הדגדגן התפוח שלי, מעוררת זרמים שחדרו עד לרחם שלי. כל תנועה שלו הייתה מדויקת, מחושבת, כאילו הוא מכיר אותי טוב יותר ממני, יודע בדיוק היכן לגעת, איך לגעת, כדי להביא אותי אל סף הטירוף. הילד בן ה- 26 הזה, למד משהו בחיים!
התחושה התגברה, הלכה ונבנתה. אני מתקרבת לקצה, לגבול שבין כאב לעונג. רעדתי כולי, נשמתי בכבדות, נאחזת בו בכל כוחי, מנסה לעגן את עצמי במציאות בזמן שהעולם סביבי החל להסתחרר.
"יואב", לחשתי, הקול שלי רועד, "אני…" המילים נעתקו, לא מסוגלת לבטא את עוצמת התחושות ששטפו אותי. הוא לא ענה, רק המשיך. מסור לחלוטין להנאה שלי. הוא ליקק, מצץ, נשך בעדינות. מצאתי את עצמי נסחפת, מאבדת שליטה, נכנעת לגלים של עונג ששטפו אותי, שהלכו והתגברו.
ואז, זה קרה! פרץ עז ורטוב, בלתי נשלט יצא ממני וצמרמורת שהציפה אותי מכף רגל ועד ראש. צעקתי את שמו, מתקשתת, רועדת. כל שריר בי התכווץ, ואז השתחרר, משאיר אותי מרוקנת ומסופקת.
הרעידות שכחו. נשמתי בכבדות, אבל הייתי רפויה ומסופקת, הלב שלי הולם חזק ואז הולך ונרגע.
הוא התרומם מעליי, מביט בי בעיניים אוהבות, העיניים שלו נוצצות ולחות (רגיש הבחור). "את מדהימה" הוא לחש, מנשק את מצחי, את האף שלי, את השפתיים שלי. "לא – אתה מדהים!" חייכתי.
התחבקנו ארוכות, נושמים אחד את השנייה, את הניחוח המתוק של גופנו. הנשיקות היו רכות וארוכות, עד שהרגשנו שאנחנו טובעים, עד שהתקשינו לנשום. כל מגע, כל ליטוף, העביר בנו זרמים, מותיר אותנו כמהים לעוד.
רציתי לתת ליואב את מה שהוא נתן לי לפני כמה רגעים, להחזיר לו באהבה את הנעים ששטף אותי. להכיר את גופו, כמו שהוא הכיר את גופי.
התיישבתי, מביטה בו בעיניים מלאות הערצה. הוא שכב שם, יפהפה, חטוב מואר באור הירח שחדר מבעד לחלון. התחלתי בליטוף עדין במורד הבטן השרירית שלו, חשה את השרירים מתכווצים תחת מגע ידי. העור שלו היה חלק ונעים, והמגע שלי העביר בו צמרמורת.
המשכתי לרדת, מלטפת את הירכיים המוצקות שלו. הגעתי אל בין רגליו. אצבעותיי עטפו את איברו המזדקר, חשות את החום, את הגודל, את העוצמה. הוא היה קשה וחלק, והמגע שלו שלח בי גל של חום.
התחלתי ללטף אותו בעדינות, מעלה ומטה, חשה אותו גדל ומתקשה עוד יותר תחת ידי. יואב גנח בשקט, עוצם את עיניו. מאושר.
הבטתי בו, רואה את ההנאה הצרופה חרוטה על פניו. רציתי לגרום לו להרגיש את מה שאני הרגשתי, להביא אותו אל השיא.
התקרבתי אליו. הכנסתי את איברו אל פי. תחילה, ליטפתי אותו בעדינות בלשוני, טועמת את טעמו המלוח, את המרקם החלק. ואז, התחלתי למצוץ, בעדינות, בקצב איטי ומדוד.
יואב נאנח בקול, הידיים שלו אוחזות בשיערי. לא מנחות, לא דוחפות, אלא פשוט נהנות מהתחושה. הוא רעד, התפתל, התמסר לעונג.
הגברתי את הקצב, מוצצת חזק יותר, עמוק יותר. הזין שלו מילא את פי, גדל והתרחב עוד יותר. שמעתי את הנשימה שלו הופכת לכבדה ומהירה יותר, את הגניחות שלו חזקות יותר. ידעתי שהוא קרוב. כאילו אני שואבת את נוזל הזרע במעלה הזין. שלחתי יד אל קרם הלחות שלי והכנתי את המגבת שתקלוט אותו (אני מודה. אני לא מהבולעות וזרע הוא לא הטעם האהוב עלי), עברתי ל"סחיטה" ידנית. ביד אחת עוטפת בקרם לאורך זקפתו וביד השנייה סוחטת את אשכיו. הוא התכווץ, נאנק בקול, איברו הזקור נע מעלה ומטה והנוזל החם והדביק ניתך אל המגבת. המשכתי לסחוט בעדינות עד שהזין החל להתרכך ונשימותיו של יואב האטו.
הוא הביט בי בעיניים מעורפלות, מלאות תודה והערצה. "אלוהים", הוא לחש, "את… אין לי מילים".
חייכתי אליו, בסיפוק גדול. התקרבתי ונישקתי אותו, נשיקה ארוכה ומתוקה.
לקח לנו כמה דקות, צמודים זו לזה, כדי להבין שהלילה לא נגמר כאן. התלבשנו לאט, מוקסמים מהאינטימיות שחלקנו. מגע הבגדים על העור הרגיש היה כמו ליטוף עדין. הפעם לא טרחתי ללבוש תחתונים והשמלה הקלילה עשתה לי דגדוגים נעימים שם למטה.
יצאנו מהחדר אל תוך הלילה המדברי, אוחזים ידיים.
השקט עטף אותנו. רק הצרצרים ורחש קל של הרוח ליוו את צעדינו. השמיים היו זרועי כוכבים, מפה אינסופית של אורות נוצצים, שונה כל כך מהשמיים המזוהמים של העיר. הרגשתי שאני נושמת אוויר נקי לראשונה מזה הרבה זמן.
"בואי," אמר יואב, מושך אותי בעדינות לכיוון שביל צר שהוביל אל מחוץ למדרשה. "אני מכיר מקום…"
הלכנו לאורך שפת המצוק, האוויר היה קריר ויבש, מצנן את העור החם שלנו, מרענן אחרי החום המחניק של החדר. העמק נפרש לפנינו, תהום אפלה ומסתורית. הרגשתי קטנה וחסרת חשיבות מול העוצמה הזו, אבל גם מחוברת אליה, חלק ממנה.
יואב הוביל אותי בביטחון. הוא מכיר כל אבן וכל שביל במדבר. אחרי הליכה של כמה דקות, הוא עצר. "הגענו," אמר בשקט.
היינו בנקודה נסתרת. מעין מרפסת טבעית קטנה, מוקפת בסלעים גבוהים שהגנו עלינו מהרוח ומעיניים סקרניות. הנוף שנשקף משם היה עוצר נשימה. העמק של נחל צין נראה כמו ים אפל. יכולתי לעמוד כך שעות ולהתבונן, לאבד את עצמי ביופי הפראי הזה.
"זה מדהים," לחשתי נפעמת.
יואב חייך. "ידעתי שתאהבי את זה". הוא פרשׂ על האדמה שמיכה דקה שהביא אתו, מזמין אותי להתרווח.
ישבנו מחובקים, מתבוננים בנוף המרהיב. האוויר הקריר ליטף את פנינו. הייתי שלווה ובתחושה של חיבור לטבע, לַמקום, ובעיקר, ליואב.
נשענתי עליו, מרגישה את חום גופו. הסתכלתי עליו, והוא הסתכל עליי. הבנו בלי מילים, שמה שקרה בינינו בחדר לא הסתיים. התשוקה עדיין בערה, חזקה אפילו יותר תחת כיפת השמיים.
התנשקנו נשיקה איטית וחושנית, שונה מהנשיקות הקודמות. ידיו נכנסו מתחת לשמלה מחליקות על גבי ואחר כך חופנות את חזי, מעוררות מחדש את התחושות הנעימות.
הנשיקה התארכה, התעצמה ואני נמסה לתוך החיבוק שלו. הוא השיל את השמלה ממני, והאוויר הקריר עקצץ על עורי החשוף.
הוא שכב על השמיכה, מושך אותי אליו. שכבתי מעליו ונישקתי אותו שוב, מתעוררת מחדש.
הוא החל ללטף אותי את החזה שלי. הפטמות שלי מתקשות ונהיות רגישות. הוא ליטף אותן ולקח אחת מהן ומילא בה את פיו. גנחתי בשקט, גל עונג שוטף אותי. הוא מצץ, ליקק, נשך בעדינות, מעורר בי תחושות עזות. אני רוצה אותו שוב, כאן ועכשיו, תחת שמי המדבר.
בתנועה מהירה התהפכנו. עכשיו הוא מעלי, מנשק את הבטן שלי, את הירכיים שלי, בדיוק כמו בחדר.
הוא הגיע שוב אל המקום הכי כמוס שלי, נושם עמוק ונושף. חום נשימתו על עורי הרגיש והמגע העדין, הכמעט לא מורגש של שפתיו הטריף אותי! ואז, כמו בפעם הקודמת, החל לחקור, לטעום, ללקק.
הוא ליקק את שפתי הכוס שלי, מעלה ומטה, מצד לצד, חוקר כל קפל ואני נמסה. הידיים שלי אחזו בסלעים הקרים, מנסה לעגן את עצמי בזמן שהעולם סביבי החל להסתחרר.
הוא התמקד בדגדגן. ליטף אותו בלשונו, משרטט מעגלים קטנים, בונה את המתח לאט לאט. כל תנועה שלו הייתה מדויקת, כאילו הוא מנגן על כלי נגינה, מפיק ממני צלילים שלא ידעתי שאני מסוגלת להשמיע.
"יואב", לחשתי בקול רועד, "אני רוצה אותך בפנים". רציתי להרגיש אותו עמוק בתוכי, ממלא אותי.
הוא הביט בי ולא אמר מילה. רק הנהן בראשו. הוא התרומם מעלי ובתנועה איטית החל לחדור אליי.
הרגשתי אותו ממלא אותי. גנחתי בשקט, מקבלת אותו באהבה. הוא עצר לרגע, מתגרה! ואז המשיך עמוק יותר, חזק יותר. הפתעה נעימה.
הוא נע בתוכי, בקצב הולך ומתגבר. כל תנועה שלו כמו גל ששוטף אותי, מקרב אותי עוד ועוד אל השיא.
אחזתי בגבו, ציפורניי חורצות בעורו. גורמות לו להגביר את הקצב, התנועות שלו הפכו לחזקות ותובעניות יותר. גנחנו יחד, מפירים את השקט המדברי, מתערבבים עם רחש הרוח והצרצרים.
השיא הלך ונבנה, התחיל באורגזמות קטנות שבאות והולכות. כל אחת יותר חזקה מהקודמת ואז, זה הגיע! בתנועת דחיפה אחרונה הוא שלח לתוכי זרם חם שגרם לי לאורגזמה החזקה מכולן. הרגשתי אותה מכף רגל עד ראש. מצטמררת ו"מתברווזת" בכל הגוף. התחושה עילאית.
נשארנו ככה, מחוברים, נושמים ונושפים, עד שהנשימה שלנו חזרה לסדרה.
"זה היה…" התחלתי, אבל לא מצאתי את המילים. שום מילה לא יכלה לתאר את מה שחוויתי.
"מושלם", הוא המשיך אותי, מנשק אותי בנשיקות קטנות.
הוא התגלגל הצידה. נצמדתי אליו. נשארנו מחובקים. מוקירים את הרגע.
המשך יבוא… אשמח לתגובות.
רמה גבוהה ולא סיפור סתמי. נהנתי
איזה כיף, סיפור עם רגש.