וידויים לוהטים

ינואר 1953, ממש לפני שבעים שנה הכתה רוזה את שרה בתחנה המרכזית רחובות. היא רדפה אחריה עם התיק שלה וחבטה בשֵׁרָהּ שוב ושוב עם התיק וזעקה לעברה:

"אם תעיזי להתקרב לבעלי שוב אני ארצח אותך"

שֵׁרָהּ (עם צירה מתחת לשין) נשכבה מבוהלת על הרצפה והביטה ברוזה הנחושה להגן על נישואיה ועל ילדיה.

"אברהם שייך לי, ורק לי, לכי תקחי את הציצי הנפול שלך לגבר אחר ואל תגעי בו אף פעם יותר"

רוזה היתה ילידת שנת 1921, נולדה בקליפורניה השמשית להורים נוצרים, בעלי חווה חקלאית, בת יחידה, חיה את ימיה בחווה חקלאית והיה מצופה ממנה שתלמד חקלאות, תנשא למישהו ראוי והם ימשיכו בבוא היום את פעילות החווה. אך רוזה פגשה את אברהם, שהיה נמוך ממנה בחצי ראש, שמנמן במעט עם חיוך כובש. למרות המראה הנמוך שלו, אברהם היה בעל בטחון עצמי רב והוא שידר את זה בקולו הרועם לכל עבר, בבדיחות הדעת ובקריצה. הוא נולד אמנם ברוסיה, אך היגר לפלסטינה כנער צעיר ובשנת 1943 הפליג לקליפורניה ללמוד את מקצועות החקלאות והבוטניקה באוניברסיטה. אברהם ורוזה התאהבו באהבה מעל הראש והם קבעו את חייהם יחד. רוזה הסכימה להתגייר עבור אברהם והם נישאו חיש מהר בטקס חתונה יהודי רפורמי. בין השנים 1944 ל 1949 נולדו להם שתי בנות ובן בארה"ב. אברהם שכבר התמחה בגידולי מטעים טרופיים, התבקש על ידי משרד החקלאות לחזור לארץ, לעזור לדור החדש של חקלאים המתהווים במדינת ישראל הצעירה.

לצערם של הוריה, רוזה עזבה את ארה"ב, רואה את פסל החירות מתרחק ממנה, בדרכה למדינת ישראל הצעירה. חוץ מאברהם וילדיה, לא היה לה כל קשר לתרבות המתהווה בארץ. למזלה היא התיישבה בישוב עם מספר דוברי אנגלית והצליחה ליצור קשרים חברתיים עם מספר אנשים. אחת מהן היתה שרה, שנולדה באנגליה למשפחה אמידה למדי. שרה היתה נשואה לגבר עצוב, גבר שקצת הצטער על המהלך שעשה. היו אלה ימים קשים מאד והחקלאים הצעירים לא תמיד הצליחו בפרי גידוליהם. בעלה של שרה, ג'וזף ניסה לגדל גידולי שדה מסוגים שונים, ללא הצלחה יתרה. היתה שנה שהצליח לגדל כמויות בצל גדולות, אך כל הכפר גם גידל בצל ומחירי הבצל היו נמוכים. שרה חשה בוז מסויים כלפי בעלה, הוא היה אדם בעל בטחון עצמי נמוך, שפוף בהליכתו ושרה הדומיננטית חפרה לו ושיגעה אותו עד כמה הוא כושל ואינו יכול לפרנס אותם כראוי. זה שהמצב היה כך אצל הרבה משפחות לא עודד אותה. היא היתה מורגלת במנצ'סטר לחיים אחרים, יותר נוחים, ומעבר לזה לא מצאה שיח רב עם בעלה וגם לא נמשכה אליו מבחינה מינית, כך שמספר הפעמים שקיימה יחסים איתו, היה בעיקר על מנת להביא את שני ילדיהם לעולם. אחד מהם נולד באנגליה והשני נולד בארץ בשנת 1951. היא נהגה לצאת מפתח ביתה ולטייל בשדות, להתבודד לה בשדות. היא היתה אוהבת לטייל בשביל שנוצר מגלגלי אחד הטרקטורים היחידים בכפר שהיה שייך לאברהם. צמיגי הטרקטור חרצו שביל טבעי מהמשק של שרה וג'וסף למשק של רוזה ואברהם. היא אהבה לעלות במעלה השביל ולטייל לאורך מטע המנגו הראשון בארץ שנטע אברהם. העצים כבר הספיקו לגדול, אך בראש הגבעה היה עץ שקמים ענקי שהיתה יושבת תחתיו. לפעמים היתה זולגת דמעות, בוכה על מר גורלה בארץ אוכלת יושביה. היא חשבה שהיא תגיע וכל מה שהבטיחו בסוכנות היהודית יתקיים. אך החיים היו הרבה יותר קשים מהמצופה והזוגיות שלה היתה בלתי מספקת לנפש הסוערת והרומנטית שלה ובעלה המלנכולי לא סיפק את נפשה וגופה כראוי. היא נזכרה מספר שנים לאחור, כשהיא היתה בחורה סוררת , חווה את מלחמת העולם השניה כנערה בבליץ ולאחר מכן לאחר המלחמה, לפני שפגשה את בעלה ג'וסף, בהיותה כבת עשרים, עבדה במשרד המלחמה הבריטי בלונדון, עבור רב סרן צעיר. בניגוד לצו הוריה, היא התאהבה בו והוא התאהב בה והוא גילה לה את רזי האהבה. בלילות אסורים התירה את הרסן והתעלסה עימו לילה ראשון בחייה ומסרה לו את בתוליה. אמנם בתחילה כאב לה, אך עונג איברו בתוכה אט אט הפך מחוויה מדממת לחוויה מענגת ורטיבותה היתה בשיאה בזמן שנכנס ויצא ממנה בלהט כששרביטו איתן ועוצמתי ומרטיט את איבריה עד לעונג הסופי והחזק. הוא היה גם לעיתים נוגע בה באצבעותיו לאחר שהשאיר את רחמה עם טיפות זרעו וגורם לה לפרץ של עונג שלא ידעה להסביר ומעולם לא הרגישה כך. אותם טיפות זרע, שהביאו לה את בנה הראשון, פרי אהבתה מהקצין וג'נטלמן ללא שם. כשאמה שמעה משרה שהיא בהריון, הם פסלו את האפשרות שתתחתן עם הקצין. הם ארגנו לה שידוך מהיר עם ג'וסף, בחור יהודי צעיר, לא יפה במיוחד, פשוט בדיבורו ובניגוד לרצונה נאלצה להתחתן איתו בשידוך תוך חודש מבלי לומר לו על הריונה. בליל הכלולות היתה צריכה לכוון את איברו הבתולי של בעלה הטרי לתוכה והוא לאחר כניסה אחת או שתיים הטמין את זרעו בתוכה. לאחר כשמונה חודשים היא ילדה את מי שהוא חשב וגידל כבנו.

שרה התיישבה מתחת לעץ השיקמה והתייפחה נואשות. היא התגעגעה לקצין וג'נטלמן שלה, שידע לנגן על גופה כמו פסנתרן בקונצרט. היא לא יכלה לסבול את ג'וסף ושנאה אותו בתוך תוכה, לא מפני שהיה גבר רע חס וחלילה. הוא היה אדם טוב. הוא היה פרי הביאושים של ההחלטות של הוריה. זה לא היה מקובל אז להתחתן עם גוי וזאת היתה תקופה שלהורים היתה השפעה על ילדיהם. היא בכתה כי בעלה לא ידע לנגן עליה כמו שהקצין עשה זאת. כשהוא חדר לתוכה, הרגישה כמו במעשה אונס, עשה זאת מבלי לדאוג לרטיבותה. היא גם לא טרחה לומר לו מה עושה לה טוב, לא לימדה אותו, פשוט אפשרה לו פעם בחודש, בימים הבטוחים, לחדור אליה בגניחה ולהטמין בתוכה את זרעו. היא לא רצתה ילדים ממנו יותר.

היא המשיכה לבכות תחת עץ האלון בזמן ששמעה טרקטור רעשני מתקרב אליה.

אברהם הנמוך והחייכן ירד מהטרקטור לכיוונה.